הגמרא בבבא מציעא מוכיחה שבמקרה שיש ספק לא מעשרים אפילו אם ממה נפשך יש לעשר, כלומר לא משנה על איזה צד בספק עדיין תצטרך לעשר. על מנת להוכיח את זה הגמרא מביאה את הנתון:

תלמוד בבלי מסכת בבא מציעא דף ו עמוד ב

קפץ אחד מן המנויין לתוכן - כולן פטורין.

ואז מניחה בשלילה שספק צריך לעשר אם ממה נפשך צריך לעשר, אבל זה סותר את הנתון של קפץ אחד מן המנויין:

              תלמוד בבלי מסכת בבא מציעא דף ו עמוד ב

ואי סלקא דעתך ספיקא בעי עשורי, לעשר ממה נפשך; דאי בר חיובא הוא - שפיר מעשר, ואי לאו בר חיובא הוא - נפטר במנין הראוי. דאמר רבא: מנין הראוי פוטר

ונראה את רש"י שמסביר תחילה מה זה מניין הראוי:

              רש"י מסכת בבא מציעא דף ו עמוד ב ד"ה מנין הראוי

מנין הראוי פוטר - היה לו עשרה טלאים ומנה חמש, ומת אחד מן שאינו מנוין - המנוין פטורין, ושאינן מנוין מצטרפין לגורן אחר, שיולדו לו טלאים עד שיגיע זמן הגורן ויצטרפם עם אלו, אבל המנוין פטורין במנין הראוי, ויליף לה מאשר יעבור ולא שכבר עבר, דמשעבר תחת השבט ולא עלה בידו לעשר - שוב אינו מעבירו פעם אחרת כשיולדו לו טלאים לצרף עמהם.

כלומר אם כבש נמנה שהיה מי שישלים לו לעשירייה, אפילו אם בסוף העשירייה לא מושלמת הכבש נפטר במניין הראוי, כלומר כשהוא נמנה היה מניין ראוי. וזה בא לידי ביטוי במקרה שלנו כך:

              רש"י מסכת בבא מציעא דף ו עמוד ב ד"ה במנין הראוי

במנין הראוי - שכשמנה אחד שנים שלשה היו בדיר טלאים הרבה שהיו ראוין להשלים, ופוטרין מניינו.

כלומר מתוך העשירייה יצאו 8 כבשים רגילים והאחד שקפץ, והעשירי כרגע הוא התשיעי, אז עדיין השמונה האחרים נפטרו במניין הראוי, כי היה ניתן להשלים להם. ועל זה הקשה התוספות:

              תוספות מסכת בבא מציעא דף ו עמוד ב ד"ה לפטרו במנין

לפטרו במנין הראוי - תימה דהכא לא שייך מנין הראוי דלא שייך אלא היכא דאין כי אם עשרה והתחיל למנות ומת אחד מהן ואין כאן י' אפ"ה פטורים אותן שיצאו ולא יצטרפו לגורן אחר כיון שתחילת יציאתן היה ראוי להשלים המנין אבל הכא שיש בעדר הרבה ישלים המנין ויהא עשירי וי"א קודש ויקרא לשניהם עשירי מספק אם יש מנוי ביניהם אם לאו וכן יעשה בכל אחד עשר ובאחרונה שלא ישאר עשרה יצטרפו לגורן אחר.

לתוספות קשה, שהרי אמרנו שפוטרים במניין הראוי רק כשאין תיקון, אבל אצלנו יש תיקון, אפשר לעשר את העשירי ואת האחת עשרה. ועל קושיה זו עונה הריטב"א שני תירוצים:

              חדושי הריטב"א מסכת בבא מציעא דף ו עמוד ב

הדר אמר אביי לאו מילתא היא וכו', עד ליפטרו במנין הראוי. והקשו בתוס' דהא קי"ל קרא לתשיעי עשירי [עשירי] מאליו קדוש ושניהן מקודשין, והכא נמי דילמא האי ספק לאו בר עשורי הוא ויהא יוצא באמצע המנין והו"ל כקורא לתשיעי עשירי, ואם זה יצא בתוך מנין הראשון כל העשירים הבאים אח"כ כולם הם תשיעים, והיה מן הדין שיהיו קדושים כל אותם שהם עשירי וי"א לפי מנינו, וליכא למימר דהכי נמי קאמרינן, דהא כיון [דאמרינן] דלעשורינהו משמע דמעשרן כסתם מעשר ואינו קדוש אלא עשירי, והשר מקוצי ז"ל תירץ דעביד להו שני פתחין והעשרה האלו יוצאין בפתח אחד והעשרה הבאין אחריהן יהיו יוצאין בפתח אחר, דכיון שכן לא יהא עשירי קדוש מאליו כיון שלא יצא בפתחן של תשעה והתשעה נפטרו במנין הראוי, ובשם הרב החסיד ז"ל שמעתי תירוץ אחר דלעולם כל שהספק בתוך עשרה מפסיק הוא ומבטל אותו מנין לגמרי וכאלו אין כאן מנין כלל וא"א בעשרה שהספק בתוכן לבא לכלל עשירי, והעשירי בלא קריאת שם אינו קדוש כי הספק ביטל המנין, ולא אמרו עשירי מאליו קדוש אלא כשהוא בתוך מנין שלו שבא אחר צירוף של תשעה, אבל כל אותן תשעה שהספק בתוכן דינם כאלו לא נמנו ולא נכנסו לדיר להתעשר לענין שיהא העשירי קדוש, אלא שנפטרו מ"מ ביציאתן כיון שהיה שם מנין הראוי, מפי רבינו ז"ל.

בשם השר מקוצי עונה שמדובר על מקרה שיש בדיר כמות פתחים ככמות הבהמות חלקי 10, ואז בכל פתח יוצאים רק 10 כבשים, וממילא אין תיקון לעשירייה שהבעייתי בה.

בשם הרב החסיד עונה שבעשירייה שנמנה הספק, בזמן שעבר הספק כל הספירה בטלה ומבוטלת, והעשירי הגיע הוא בכלל לא עשירי. ולכן א – אי אפשר לקדש גם את ה11, ב – כולם נפטרו במניין הראוי. תירוץ זה מובא גם בתוספות רא"ש:

              תוספות הרא"ש מסכת בבא מציעא דף ו עמוד ב

ואי לא נפטריה במנין הראוי. קשה היאך יפטרו במנין הראוי והלא יש בדיר להשלים המנין והכי הוה ליה למימר נעשרינהו ממה נפשך אם לא יצא הקופץ יהא העשירי קדוש ואם יצא יהא האחד עשר קדוש ועשירי ואחד עשר יאכלו במומן לבעלים, ורבנו מאיר תירץ דכל אשר יעבור אמר רחמנא ולא שכבר עבר וכל מנין שעבר בו אחד פעמיים כל מה שמנה משם ואילך עד עשרה אינו מנין ואם היה יודע בודאי שיצא הקופץ בשביעי או בשמיני אין לו לסיים עוד החשבון עד עשרה דכיון דאותו שכבר עבר יצא הפסיק המנין ויתחיל משם ואילך א' ב' ג' ד' כבתחלה, הילכך אי לאו בר חיובא הוא שיצא בשביעי או בשמיני בין אותם שיצאו לפניו בין שיצאו לאחריו נפטרו במנין הראוי דבשעה שיצאו אותם שלפניו היה ראוי להשלים המנין עליהם אם לא שיצא הקופץ ואותם שיצאו לאחריו היו ראויים לעשר אם היה מונה אותם כדין ומתחיל א' ב' ג' ד'.