"מִפְּנֵי שֵׂיבָה תָּקוּם וְהָדַרְתָּ פְּנֵי זָקֵן"

ראב"ע: "בעבור המת, כי הזקן קרוב למיתה..." לא בהכרח שהאבן-עזרא סבר שכבוד הזקן נובע מכבוד המת, שהרי הוא חי (לאוי"ט) ומעלתו בוודאי מרובה. אלא כוונתו מסתברת, שנוכחותו של הזקן בעולם מרבה טהרה והסתכלות של אמת, כי הזקן קרוב למיתה ותאוותיו מועטות, והוא מלמדנו מוסר.

הארכת תוחלת החיים ואמצעי הרפוי בזמננו הרחיבה ב"ה עד מאד את מעגל הזקנה, אך לצד זה יצרה שאלות שכיחות של היחס לזקנים שתפקודם לקוי וזקנותם היא בבחינת "כלילא דחילפא" (עטרה של סרפדים -שבת קנ"ב,א).

ככלל, יש לכבד את רצון הזקן ולא לכפות עליו תנאי חיים או טיפול בניגוד לרצונו. אולם אם רצונו של הזקן עלול לסכן את בריאותו ואת חייו, אין לשמוע לו. לכן אין להימנע ממתן טיפול רפואי, ובמצבי ספק עד כמה ללכת עם הטיפול בפרט אם כרוך במחיר של ייסורים, יש להתייחס לכל מקרה לגופו ולשאול לחכם, לפי הצורך.

כאשר הזקן אינו מעוניין לעבור לבית אבות סיעודי, אך בני המשפחה סבורים שאין מנוס מכך. במידה וצאצאיו אינם יכולים לדייר את הזקן אצלם, הרי זכותם וחובתם לעשות מה שנדרש לרווחתו של הזקן גם כנגד רצונו אך ראוי לנסות להסביר ולשכנע שהצעד יועיל לו וייטיב עמו.  במצבים בהם יש אפשרות שהזקן ידור אצל ילדיו, יש להעדיף זאת ולהשתדל גם אם קצת קשה וזהו כיבוד הורים בהתגלמותו. אולם, שלום בית עדיף, ואם נוכחות ההורה הזקן מפר את האיזון ובן/בת הזוג אינם מוכנים לכך, זו זכותם בפרט אם הייתה תקופת ניסיון שלא צלחה (פד"ר בכמה מקומות).  בכל מקרה יש להיזהר מלהוציא את הזקן מביתו נגד רצונו ללא סיבה "חזקה". אין זה כיבוד, וגם עלול לדרדר את מצבו הנפשי.