"וידבר משה אל ה' לאמר. יפקד ה' אלקי הרוחת לכל בשר איש על העדה. אשר יצא לפניהם ואשר יבא לפניהם ואשר יוציאם ואשר יביאם ולא תהיה עדת ה' כצאן אשר אין להם רעה. ויאמר ה' אל משה קח לך את יהושע בן נון איש אשר רוח בו וסמכת את ידך עליו" וגו' (במדבר כז,טו-יח). שואל הרבי מקוצק (עמוד האמת, עמ' מב): 'מדוע לא ביקש על כך משה עד עתה, מיד כשנתוודע לו כי לא ייכנס לארץ?', הרי משה ידע שלא יכנס לארץ אז למה חיכה עד עכשיו כדי לבקש מנהיג? ועונה: 'קודם מעשה זמרי חשב כי בוודאי ימלא מקומו פינחס קדוש ה'. אבל עתה אחרי שראה קנאתו לשם ה', אף שהיה דבר גדולה מאוד שלא נערוך אליו קדושתו, וה' יתברך אמר: "הנני נתן לו את בריתי שלום", ועצר את המגפה מעל בנ"י, אעפ"כ אמר משה: קנאי לא יכול להיות מנהיג ישראל. לזאת ביקש עתה "יפקוד ה' ... איש על העדה"'. ראה בספר 'בארץ לא זרועה' - “איש על העדה", למרן גדול הדור הרה"ג חיים דרוקמן זצוק"ל זיע"א, שמסביר מניין לו לרבי מקוצק זאת, וכן מרחיב בעניין תכונות הסבלנות של המנהיג בבנ"י וכו'. אולם נשאלת השאלה מדוע חשב משה שדווקא פנחס הוא זה שיתמנה כמנהיג אחריו? מה המיוחד דווקא בו, הרי מן הסתם היו עוד צדיקים בדור ההוא? בפשטות ראה בו קדושה גדולה במיוחד ועם תכונות של מנהיג יותר מהאחרים ולכן חשב שהוא הכי ראוי. אולי אפילו ראה כסמך לזה שפנחס אע"פ שהיה נכד אהרן, לא התכהן עד שהרג את זמרי: 'דאר"א א"ר חנינא: לא נתכהן פינחס עד שהרגו לזמרי, דכתיב (במדבר כה, יג) "והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם"' (זבחים קא,ב); לכן חשב שבכוונה ככה גלגלו משמים כדי שיהיה פנוי להיות מנהיג ישראל (שהרי היו כהנים מעטים כך שהעומס עליהם היה גדול, ולכן לא היה לו זמן להיות גם מנהיג). אולי גם ידע משה שיש בפנחס שורש קנאות, שהרי אדם קנאי בדר"כ רואים זאת, זה לא מופיע פתאום משום מקום. אלא שחשב שזוהי מקצת קנאות חיובית, שיש בו קנאות לדבר ה' אבל פועל בשיקול דעת ולא בקנאות ממש. כעין שמביא מרן גדול הדור הגרח"ד זצוק"ל זיע"א שהרצי"ה היה מדגיש 'שמי שאין בו קנאות – יראת השמים שלו דורשת בדיקה, אך הממהר להשתמש בקנאותו בפועל – גם יראת השמים שלו צריכה בדיקה' ('בארץ לא זרועה' עמ' 368). לכן חשב משה שאצל פנחס יש שורש קנאות ראויה, ולכן יבוא לקנאות קצת לדבר ה' וישפיע בכך על בנ"י ללכת אחר ה' כראוי, שיקחו ממנו דוגמה בהיותו מנהיגם. בנוסף גם יקנא ויציג חזק את זכויות בנ"י לפני ה', שזו מעלה גדולה וחשובה במנהיג. אולם כיון שראה שהשתמש בקנאות בפועל, אמר שהוא קנאי ממש ולכן לא יכול להנהיג את ישראל בשל חוזק הקנאות שבו. אולי אפשר שמשה חשב שפנחס הוא הראוי להנהיג את ישראל כיון שעכשיו הוא הולך למות והמנהיג שאחריו יביא את בנ"י לארץ, לכן ראה בו שורש הראוי להיות המנהיג בכניסה לארץ. הפס' בפרשתנו מייחסים את פנחס: "פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן השיב את חמתי מעל בני ישראל בקנאו את קנאתי בתוכם ולא כליתי את בני ישראל בקנאתי" (כה,יא), ומובא בגמ' שזה נגד הביזוי שהיו מבזים אותו לאחר שהרג את זמרי: 'תנא: לא לחנם הלך פינחס למלחמה אלא ליפרע דין אבי אמו, שנאמר (בראשית לז, לו) "והמדנים מכרו אותו אל מצרים" וגו'. למימרא דפינחס מיוסף אתי? והא כתיב (שמות ו, כה) "ואלעזר בן אהרן לקח לו מבנות פוטיאל לו לאשה" מאי לאו דאתי מיתרו שפיטם עגלים לעבודת כוכבים? לא, מיוסף שפיטפט ביצרו. והלא שבטים מבזין אותו: ראיתם בן פוטי זה בן שפיטם אבי אמו עגלים לעבודת כוכבים יהרוג נשיא מישראל?! אלא אי אבוה דאימיה מיוסף, אימיה דאימיה מיתרו, ואי אימיה דאימיה מיוסף, אבוה דאימיה מיתרו; דיקא נמי דכתיב "מבנות פוטיאל" תרי משמע, שמע מינה' (סוטה מג,א). אולי בזה רמז מה היה המיוחד בפנחס שלכן חשב משה שהוא הראוי להיות המנהיג שיחליפו בכניסה לארץ (אלא שזה התבטל בקנאתו; אולי לכן זה רמז שבפס' היחוס מדבר יחד עם קנאתו, כדרש שזה החליף את זה, שעכשיו מודגש פנחס בקנאותו במקום מה שהיה מודגש קודם). הכניסה לארץ צריכה להיות בכוונה לקיום מצוות ישוב א"י, ויחד עם זה לקיים מצוות השמדת שבעת העממין, שהם היו שיא הע"ז (חולין יג,ב [אמנם זה נאמר על דורות מאוחרים, אולם זה חל גם על זמן שבעת האומות, כמו שמביא רש"י בקידושין סח,ב; ד"ה 'דדריש']). לכן מי שהיה הכי ראוי להנהיג בגילוי שכזה זהו פנחס, שמצד אחד הוא צאצא של אהרן הכהן – שיש בו קדושה מעולה ומנהיגות (שהרי אהרן הנהיג את ישראל יחד עם משה במדבר), ומצד שני הוא מצאצאי יוסף שהיה מחבב את הארץ, וזהו שהפרשיה הזו סמוכה לפרשית בנות צלופחד, ושם נאמר: '"ולמשפחות מנשה בן יוסף" – כשם שחיבב יוסף את ארץ ישראל כך חיבבו בנות צלפחד' (ספרי. במדבר כז,א), שכך מגלה בשלמות את ישוב הארץ (ובנות צלפחד מלמדות על כלל הנשים שחיבבו את הארץ, וגם בפנחס מדובר על היחוס שמצד אמו), וכן בהיותו צאצא של יתרו שעבד את כל הע"ז שבעולם (רש"י; שמות יח,יא) וביטל את כולם והצהיר שרק ה' הוא האלקים (שמות יח,יא), אז יש בו גילוי של ביטול הע”ז מהעולם, שכך ראוי פנחס לגלות את השמדת – ביטול שבעת העממין. בנוסף, אולי אפשר שכמו שמביאה הגמ' (סוטה שם) שפנחס נשלח למלחמת מדיין: 'תנא: לא לחנם הלך פינחס למלחמה אלא ליפרע דין אבי אמו, שנאמר (בראשית לז, לו) "והמדנים מכרו אותו אל מצרים" וגו'', שהנהיג במלחמת מדיין כגילוי נקם על הורדת יוסף מהארץ, כך גם אפשר שראוי להיות המנהיג של כלל הכניסה לארץ, שיש בו גילוי היפך ממכירת יוסף שהוציאתו מהארץ.