"ובקצרכם את קציר ארצכם לא תכלה פאת שדך בקצרך ולקט קצירך לא תלקט לעני ולגר תעזב אתם אני ה' אלקיכם" (ויקרא כג, כב). '"ובקצרכם" – חזר ושנה לעבור עליהם בשני לאוין. אמר רבי אבדימי ברבי יוסף: מה ראה הכתוב ליתנם באמצע הרגלים – פסח ועצרת מכאן וראש השנה ויום הכפורים וחג מכאן? ללמדך שכל הנותן לקט שכחה ופאה לעני כראוי מעלין עליו כאילו בנה בית המקדש והקריב עליו קרבנותיו בתוכו. "תעזב" – (פאה פ"ד) הנח לפניהם והם ילקטו ואין לך לסייע לאחד מהם' (רש"י). רש"י מביא מהספרא שהתורה שמה את דין מתנות עניים באמצע עניין החגים ללמד שהנותן מתנות עניים הרי זה כאילו בנה מקדש ומקריב בו קרבנותיו. כעין דבר זה נאמר גם באבות דר"נ (ד,ה): 'פעם אחת היה רבן יוחנן בן זכאי יוצא מירושלים, והיה רבי יהושע הולך אחריו וראה בית המקדש חרב. אמר רבי יהושע: אוי לנו על זה שהוא חרב, מקום שמכפרים בו עונותיהם של ישראל. אמר לו: בני, אל ירע לך יש לנו כפרה אחת שהיא כמותה; ואיזה? זה גמילות חסדים, שנאמר "כי חסד חפצתי ולא זבח"' וכו'. אולם מדוע זה כך? בפשטות זהו מעלת החסד שהוא כ"ך גדול עד שהוא כהקרבת קרבנות. אולם נראה שחז"ל הדגישו 'כאילו בנה בית המקדש' (וגם באדר”נ מדבר על המקדש), שיש במעשה זה גילוי של מקדש ומתוך כך גם גילוי של הקרבנות. לכן נראה שזה משום שהתורה היא "תורת חסד” (משלי לא,כו), שבמהותה היא חסד ולכן הגילוי שלה הוא בגילוי של חסד; כיון שהתורה היא גילוי רצון ה' בעולם שזה מתגלה בחסד. שדבקות האדם בקב"ה מתגלה במיוחד בחסד: 'ואמר רבי חמא ברבי חנינא: מאי דכתיב (דברים יג, ה) "אחרי ה' אלקיכם תלכו", וכי אפשר לו לאדם להלך אחר שכינה?! והלא כבר נאמר (דברים ד, כד) "כי ה' אלקיך אש אוכלה הוא"? אלא להלך אחר מדותיו של הקב"ה. מה הוא מלביש ערומים, דכתיב (בראשית ג, כא) "ויעש ה' אלקים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם", אף אתה הלבש ערומים. הקב"ה ביקר חולים, דכתיב (בראשית יח, א) "וירא אליו ה' באלוני ממרא", אף אתה בקר חולים. הקב"ה ניחם אבלים, דכתיב (בראשית כה, יא) "ויהי אחרי מות אברהם ויברך אלקים את יצחק בנו", אף אתה נחם אבלים. הקב"ה קבר מתים, דכתיב (דברים לד, ו) "ויקבר אותו בגיא" אף אתה קבור מתים' (סוטה יד,א). הדבקות בקב"ה זהו בחסד, שזהו גילוי ה' שהולכים אחריו, ממילא התורה שהיא גילוי רצון וההתדבקות בו יש בה גילוי של חסד, שכולה במהותה הפנימית הוא חסד, שזהו שנאמר אח"כ על חסד: 'דרש ר' שמלאי: תורה תחלתה גמילות חסדים וסופה גמילות חסדים, תחילתה גמילות חסדים דכתיב "ויעש ה' אלקים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם", וסופה גמילות חסדים דכתיב "ויקבר אותו בגיא"' (שם). שההתחלה והסוף מגלים שזהו כל מהותה של תורה, גם אם לנו זה לא מובן איך זה קשור. בזה מובן שאמר הלל לגר: 'דעלך סני לחברך לא תעביד, זו היא כל התורה כולה; ואידך פירושה הוא זיל גמור' (שבת לא,א) שלא מובן וכי זהו כל התורה? אלא שזהו באמת כל התורה, שאם מתעמקים בעמקי התורה מגלים שכל התורה מגלה גילוי של ה' שזה מתגלה בחסד בעולם, ולכן יש לזה השפעה על היחס לחברו גם אם כלפי חוץ זה לא נראה. לכן אברהם שהוא עמוד החסד הוא הראשון שלמד את כל התורה, ולמד מעצמו (ב”ר צה,ג), שהחסד שבו התגלה בו לתורה. לכן מובן שדרך ארץ קדמה לתורה, שזה לא רק שמי שאין בו דרך ארץ זה פגם חמור ואף מבזה בכך את התורה, אלא זהו ממש מוציא את מהותה של התורה, שכל מה שעושה מנותק משורשו ואין זה גילוי תורה של אמת. לכן כיון שחסד קשור ומאוחד עם התורה, לכן מובן שהעושה חסד יש בזה גילוי כאילו בנה את המקדש בכך, כיון ששורש המקדש שהוא לדבקות בה' נעוץ בתורה שהיא הכח לזה, ולכן בנקודה הפנימית ביותר של המקדש זהו קה"ק ששם הארון עם הלוחות והתורה. לכן בגילוי חסד עושה גילוי של המקדש, ואף כמקריב קרבנות – שמקרב שמים וארץ לדבקות בה' (שזה נעוץ בתורה). לכן גם על התורה נאמר שכאילו בנה מקדש והקריב: '(דברי הימים ב ב, ג) "לעולם זאת על ישראל" … ורבי יוחנן אמר: אלו תלמידי חכמים העסוקין בהלכות עבודה מעלה עליהם הכתוב כאילו נבנה מקדש בימיהם. אמר ריש לקיש: מאי דכתיב (ויקרא ז, לז) "זאת התורה לעולה למנחה ולחטאת ולאשם"? כל העוסק בתורה כאילו הקריב עולה מנחה חטאת ואשם' (מנחות קי,א). דבר זה התגלה כאן בעניין מתנות עניים בעניין החגים, כדי לרמז שכל התורה כולה – גם בין אדם למקום כחגים, קשורה לחסד לחברו. (ובפרט שבחגים אנו מקדשים את החודשים, שמגלים את רצון ה' בעולם שמתגלה בטבע [בחידוש הלבנה] כשאנו דבקים בה' ולכן קובעים בשמו, וכך גם מתנות עניים זה גילוי רצון ה' בטבע – שנותן לחברו, שזה קשור לדבקות בה' שבנו). זה מתגלה דווקא במתנות עניים כיון שבזה מוכח ביותר על מעלת בין אדם לחברו שיש בנו בהיותנו דבקים בה' ורצונו, שלכן לא רק נותנים צדקה אלא גם מתחשבים ביותר ברגשותיו (אלשיך; ויקרא יט,ט), שזה מעל ומעבר בעומק החסד, שזה נובע מכח התורה (שלכן זה מתגלה בנו מה שלא קיים בשאר העמים בשל דבקותינו בתורה שציוותה זאת לנו), שזה מרמז שכל התורה גורמת לאדם להתעמק בכח גדול ועמוק ביותר של חסד. אולי לכן התורה חזרה פעמיים על ציווי מתנות עניים כדי לומר שעובר על שני לאוים (כמו שמביא רש"י) כדי לומר שזה חמור ביותר (ולכן שני לאוים), אבל גם שחומרתו נובעת שבחסד הישראלי יש עומק גדול יותר של חסד (שהוא נובע מכל התורה) ולכן כעין כפול, לכן זה נאמר כאן יחד עם “תעזב” שמלמד שהעני יאסוף לעצמו (כמו שמביא רש"י) שזה בשביל כבודו, שזהו עומק החסד מעבר לחסד הרגיל. גם נראה שכרומז שבחסד יש שני עניינים, שיש חסד שאתה עושה לחברך, אבל גם בזה אתה מגלה עוד חסד – של חיבור שמים וארץ, של דבקות בה' בעל החסד, ולכן זה כפול בחומרתו; ובזה גם רומז כעין לכל התורה, על שני חלקיה – תורה שבכתב ותושב"ע, שבכל מתנוצץ גילוי החסד, ולכן גם הגילוי כנגדו בלאוים כפול. אולי ע"פ זה אפשר לומר שנאמר על צאצאי עלי: 'אמר רבה: "בזבח ובמנחה" אינו מתכפר, אבל מתכפר הוא בדברי תורה. אביי אמר: "בזבח ובמנחה" אינו מתכפר, אבל מתכפר בגמילות חסדים. רבה ואביי מדבית עלי קאתו, רבה דעסק בתורה חיה ארבעין שנין, אביי דעסק בתורה ובגמילות חסדים חיה שיתין שנין' (יבמות קה,א) שבפשטות זה שיש שני כוחות לכפר על חטא בני עלי, ע"י התורה או הגמ"ח שבזה מכבדים את ה' ובא להם כפרה, ולכן אביי שעסק בשני הדברים נעשה לו כפול. אולם אפשר שהעיקר זהו ע"י התורה, כמו שבהמשך מובא סיפור על ריב"ז שיעץ ללמוד תורה ולא אמר חסד, אז כיצד אומר אביי גמ"ח? בפשטות זה עוד אפשרות בנוסף למה שאמר ריב"ז. אולם אפשר שלמד שזהו גם נעוץ בדברי ריב"ז, כיון שבחסד זהו גילוי תורה, ולכן אם בתורה מכפר אז גם בחסד מכפר, ואכן נעשה בזה לאביי כעין פעמיים גילוי תורה והאריך כעין כפול מרבה (שמתו בסיפור של ריב"ז בסביבות גיל 18 כך שזה קרוב ל20, ורבה חי 40 שזה כתוספת של 20 ואביי 60 שזה כתוספת של 40); ולמד שעונשם בא בעניין קרבנות: '"ולא יהיה זקן בביתך" – מדה כנגד מדה, אתם אכלתם קדשים לפני זמנן בטרם יקטירון את החלב, אף אתם תמותון בלא זמן' (רש"י; שמואל א ב,לב), לכן בקרבנות לא מכפר אבל מכפר בדברים שכעין קרבנות, שהם שורש הקרבנות, שזהו תורה וחסד, ושניהם קשורים כמו שאמרנו. נראה שלכן התורה הביאה את מתנות עניים לאחר חג שבועות בו מקריבים מנחת חיטים – שתי הלחם, לחבר ל"ובקצריכם" וגו' שבמתנות עניים, לחבר זה לזה, לומר שהתורה (שבועות – חג מתן תורה) והחסד (מתנות עניים) מחוברים  כאחד. (וראה ב'הקדושה והטהרה' – 'מתנות עניים', את דברי מרן גדול הדור הרה"ג חיים דרוקמן זצוק"ל זיע"א על מעלת החסד ועל הקשר לחגים).