פרשת אחרי מות קדושים

מפרשת אחרי מות

"וּשְׁמַרְתֶּם אֶת חֻקֹּתַי וְאֶת מִשְׁפָּטַי אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אֹתָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶם אֲנִי ה'".

[ויקרא יח, ה]

וחי בהם

נציין מספר דרשות כתיבת ספר תורה על הפסוק שלנו...

שכר מצוות בעולם הבא

"וחי בהם - לעולם הבא, שאם תאמר בעולם הזה, והלא סופו הוא מת" [רש"י ויקרא יח, ה].

פיקוח נפש דומה שבת

הגמרא [יומא פה, א] שואלת "מניין לפקוח נפש שדוחה את השבת?", ומביאה רשימה של תנאים שהביאו מקור וסמך לכך. בסופף הסוגיה הגמרא מביאה את שיטת שמואל, "וחי בהם - ולא שימות בהם". הגמרא משבחת את דברי שמואל, שבעצם לכל השיטות יש פירכא (ניתן לדחות את ההוכחה שלהם) ולשיטת שמואל אין שום דחיה.

תוספות מדקדקים כאן "אומר ר"י, דהיינו טעמא דאין הולכין בפקוח נפש אחר הרוב משום דכתיב (ויקרא יח) וחי בהם ולא שימות בהם שלא יוכל לבוא בשום ענין לידי מיתת ישראל". ולכן גם אם יש כמה וכמה ספקות, ורוב הסיכויים שהוא מת, גם אז מותר וחייב להצילו.

מעלת עסק התורה, אפילו לגוי

רבי מאיר אומר: מנין שאפילו נכרי ועוסק בתורה שהוא ככהן גדול? ת"ל: אשר יעשה אותם האדם וחי בהם, כהנים ולוים וישראלים לא נאמר אלא אדם, הא למדת, שאפילו נכרי ועוסק בתורה הרי הוא ככהן גדול! [בבא קמא לח, א].

מעלת מי שמתגבר ולא עובר עבירה

ואמר רבי חנניה בן גמליאל: מה אם העובר עבירה אחת - נוטל נפשו עליה, העושה מצוה אחת - על אחת כמה וכמה שתנתן לו נפשו. ר"ש אומר: ממקומו הוא למד, שנאמר: ונכרתו הנפשות העושות וגו', ואומר: אשר יעשה אותם האדם וחי בהם, הא כל היושב ולא עבר עבירה - נותנין לו שכר כעושה מצוה [מכות כג, א-ב].

מעלת המחובר לתורה

ועל פי פשטן של דברים ניתן לומר בס"ד, שלשון הכתוב מלמדת אותנו כי התורה מחיה אותנו. מי ששומר את מצוות התורה ואוהב את התורה הוא הנקרא חי. מי שמקיים את רצון ה' נקרא חי.

ויתרה מזאת, מי שעושה את רצון ה', מקבל חיות, מקבל כוחות מאת ה' למלא את הייעוד שלו בעולם. כי התורה נותנת חיים לעושיה, כמאמר התנא [אבות ו, ז] "גדולה תורה שהיא נותנת חיים לעושיה בעולם הזה ובעולם הבא".

והדברים ניכרים, כי מי שקשור לתורה רואים עליו חיות מיוחדת, וככל שהקשר לתורה אמיתי ועמוק יותר, כך רואים יותר חיות ויותר שמחת חיים.