"ושמרתם את המצות כי בעצם היום הזה הוצאתי את צבאותיכם מארץ מצרים ושמרתם את היום הזה לדרתיכם חקת עולם" (שמות יב,יז). '"ושמרתם את המצות", ר' יאשיה אומר: אל תקרא כן, אלא ושמרתם את המצות. כדרך שאין מחמיצין את המצה כך אין מחמיצין את המצוה, אלא אם באה מצוה לידך עשה אותה מיד' (מכילתא). בפשטות זה דרשה כעין אסמכתא שרמז בפס' ע"י קריאה בניקוד שונה. אולם נראה שיש בזה משום הבנה במהות המצה – על מה היא רומזת, שהיא מרמזת על שמירת המצוות ולכן גם מלמדת על היחס לעשיית המצוות (שיש לעשותם בזריזות). כידוע החמץ הוא התפיחה של הבצק, וזה מרמז על הגאווה של האדם, מעבר לעניין שגאוה זה דבר רע, יש בזה משום ריחוק מהקדושה, שה' כביכול מתרחק מהגאוותן: 'אמר רב חסדא ואיתימא מר עוקבא: כל אדם שיש בו גסות הרוח אמר הקב"ה אין אני והוא יכולין לדור בעולם, שנאמר "מלשני בסתר רעהו אותו אצמית גבה עינים ורחב לבב אותו לא אוכל" אל תקרי אותו אלא אתו לא אוכל' (סוטה ה,א), שזה ההיפך מהמצוות שבהם אנו מקיימים את דבר ה' ובכך מתקרבים לה'. בנוסף, המצוות באות לתקן את האדם לעשות כרצון ה' כמו שהיה האדם בבריאה, שדעתו הייתה ישרה כרצון ה', אלא שחטא עץ הדעת פגם בדעה של האדם ועיוות אותה. השורש של חטא עץ הדעה מגיע מגילוי גאוה, שהנחש אמר לחוה שה' לא רוצה שיאכלו מעץ הדעת כדי שלא יהיו כמותו, כך שבזה הכניס בה את הקשר לגאווה ומזה התגלגל חטא עץ הדעת. לכן בגילוי תיקון גאוה יש גילוי של קשר למצוות ה' – להליכה כרצון ה'. דבר זה מתבטא במיוחד בבצק שהוא עשוי מחמשת מיני דגן, שעץ הדעת היה חיטה (לדעת ר"י [ברכות מ,א]), ולכן דווקא בזה מתגלה עניין התפיחה בעולם, כרמז לעץ הדעת שהביא למידת הגאוה. יותר מזה, נראה שאדם הצטווה "לעבדה ולשמרה" (בראשית ב,טו), ולא מצאנו שעשה זאת, כך שאולי יסוד חטא עץ הדעת נבע מאי עשיה, שלא הזדרז לעשות את דבר ה' לשמור ולעבוד בגן עדן (שכך נתן מקום ליצר להתגלות בעולם), לכן תיקון לעץ הדעת הוא בעשיה של זריזות במצוות – ההיפך משורש חטא עץ הדעת, ולכן זה מתבטא במצה שנעשית בזריזות, שלא נשאר ח"י רגעים שאז מחמיץ, כרמז לחיים (חי) שאם האדם לא עושה דברים חיוביים אז מתדרדר לרע – מחמיץ. בהגדה אנו אומרים שהמצה זה זכר למהירות, שלא הספיק בצקם של אבותינו להחמיץ עד שנגלה עליהם הקב"ה וגאלם (ובמשנה נאמר שזה על 'שנגאלו' [ראה את ההבדל ביניהם ב'תורת המועדים' 'מצה זו על שום מה', למרן פאר הדור הרה"ג שלמה גורן זצוק"ל זיע"א שמעמיק בכך מאוד]), שזה המציאות ולכן נעשה זכר לכך, אבל בעומקו מרמז בזה על העניין שאילו הינו משתהים מעט הינו נופלים בשער ה-נ' של הטומאה ולא הינו יוצאים מצרים ולכן ה' מיהר לגאלנו, כך שיש ענין של זריזות כדי להיות קשורים לקדושה, ואיך אנו מתרחקים מהטומאה ומתקרבים לה'? זה ע"י המצות, וממילא מרמז על עניין של מצוות שבהם אנו מתקדשים ומתרחקים מהטומאה כמו שהתרחקנו מטומאת מצרים וקירבנו ה' לעבודתו, שיש עניין זריזות במצוות, שיש להזדרז כדי לקיים את המצוות כראוי להם כמו שה' הזדרז לגאלנו. המצוות מלוות אותנו בכל מקום, שבכל מקום מגלים את שם ה' (שה' זרע את המצוות בכל דבר בעולם 'ולא הניח דבר בעולם שלא נתן בו מצוה לישראל' וכו' [במדבר רבה יז,ה]), ואילו בגאווה זה ההיפך, שהגאוותן כאילו כופר בה': 'ור"י דידיה אמר: כאילו כפר בעיקר, שנאמר "ורם לבבך ושכחת את ה' אלקיך"' (סוטה ד,ב), שהוא כמסתיר את שם ה' בעולם – שזהו ההיפך מהמצוות. הפס' אומר "ורם לבבך ושכחת את ה' המוציאך מארץ מצרים מבית עבדים" (דברים ח,יד) נראה (מעבר לפשט שזה נאמר כמו שמובא בהמשך הפס' שה' דאג ונתן לנו ביציאת מצרים, וזה מלמד שהכל מה' ולכן אין מה להתגאות במה שיש לו ועוד לכפור בה' בכך) שבגאווה יש ריחוק מהמצוות, והיציאה ממצרים הייתה כדי לעבוד את ה' – שיצאנו מעבדות לאדם להיות עבדי ה', לכן כעין מדגיש שבגאווה שוכח את ה' שהוציאנו ממצרים כדי לעבדו; וממילא אפשר שבזה גם כעין רמז שכנגד היציאה ממצרים אנו אוכלים מצות שהם ההיפך מהגאווה, כיון שהמצות מרמזות על המצוות שאנו עבדי ה' שלכן הוציאנו ממצרים לעבודתו, שזהו ההיפך מהגאוותן. (זה גם נרמז בדעה הקודמת בגמ': 'א"ר יוחנן משום רשב"י: כל אדם שיש בו גסות רוח כאילו עובד עבודת כוכבים, כתיב הכא "תועבת ה' כל גבה לב", וכתיב התם "ולא תביא תועבה אל ביתך"'. שכל התורה היא מול ע"ז, וממילא בגאוותן יש ההיפך מכל המצוות). במכילתא מובא: '"ומשה נגש אל הערפל". מי גרם לו? ענותנותו, שנאמר "והאיש משה ענו מאד". מגיד הכתוב שכל מי שהוא ענו סופו להשרות שכינה עם האדם בארץ' וכו' (מכילתא בחודש, ט [שמות כ,יז]), הרי שמשה זכה לעלות לסיני כדי לקבל את התורה מכח הענוה (אמנם מביאים מכאן שסופו להביא שכינה, אבל מעצם הדברים בעצמם גם מובן שזוכה להתחבר לתורה ומצוותיה שלזה משה נגש לערפל; בנוסף, השראת שכינה באה מכח שמירת תו"מ שבכך מתקנים את העולם שיהיה ראוי לשכינת ה'). לכן במצות שהם נעשות בלא תפיחה יש רמז לענוה, שזה קשור לתורה, שלזה נגאלנו ממצרים, ולכן נרמז במצות זכר לגאולה ממצרים: 'מצה על שום שנגאלו אבותינו במצרים' (משנה פסחים י,ה [ואף לנוסח ההגדה שמראה על המהירות, המהירות קשורה ליציאת מצרים, שאלמלי המהירות לא הינו יוצאים כי הינו שוקעים בשער ה-נ' ולא הינו יכולים לחזור משם לעבוד את ה', ולכן היציאה במהירות מגלה על הקשר לתו"מ]), ולכן מזה למדים לכל המצוות שיש לעשותם בזריזות. לכן המצה נקראת לחם עוני, מלשון עני ומלשון עניה, שעונים עליו דברים זה מכח חיבורנו לתו"מ, וזה מתגלה במצה שהיא עניה ולכן אין בה גאוה.