הגבעונים היו חיוויים, ואלוהים פקד להחרים אותם ולרשת את ארצם.

לאחר ניצחון יהושע על יריחו והעי, חמשה מלכי כנען האמוריים ארגנו קואליציה להילחם בבני ישראל. הם באו לאנשי גבעון, גיבורי החיל, ודרשו מהם להצטרף. לגבעונים היו מספר ברירות: לברוח לארץ אבותיהם החיוויים בצפון, להילחם ולהסתכן במות ולהפוך לכפופים למלכי האמורים התקיפים, או לנסות לכרות ברית שלום עם יהושע ולשרוד עם בני ישראל שאלוהים הבטיח להם ניצחונות.

בעורמה, הגבעונים התחפשו בבגדים בלים, כאילו שהם באו מארץ רחוקה, ולקחו איתם לחם יבש מנוקד בעובש.

הגבעונים הופיעו לפני יהושע, נשיאי העדה, וזקני העם, והציעו להפוך לעבדים לבני ישראל בתמורה לברית שלום מידית. יהושע שאל אותם, "מי אתם? ומאין תבאו?" (יהושע ט ח)

הגבעונים סרבו לענות כדי לא להגיד את האמת או לשקר. הם התחילו לספר על גדולת אלוהי ישראל ושמעו, ובקשו מחדש להיות עבדים תמורת הסכם שלום מידי. כדי להוכיח את טענתם שהם באו מארץ רחוקה הם שלפו מצידם (יהושע ט יד) את הלחם היבש עם נקודות העובש, והציגו אותו לנכבדי בני ישראל.

ברגע זה כאילו שהגבעונים הציגו רימון יד ושלפו את הניצרה.

הגבעונים גרו במדרון המערבי של הרי יהודה והיו רגילים לסוגי העובש, חלקם רעילים וקטלנים, כי הם גרו במערות, ליד עצים רקובים ואבנים לחות, ובתיהם דלפו גשם. לאומתם, בני ישראל גרו שנים במצרים היבשה, וחיו את כל חייהם במדבר, לא חשופים לעובש, ולא מחוסנים נגדו.

נהוג היה לקרוא לכהן שיבדוק ויאבחן את המחלות והנגעים, ויבודד את החולים. אולם במצב שנוצר אי אפשר היה לעשות זאת, ככתוב, "ואת פי [כוהני] ה' לא שאלו" (יהושע ט יד).

הגבעונים נפנפו את העובש לפני הנכבדים, ונבגי העובש עמדו להשתחרר באוויר הנשימה כענן אפור, ולהיכנס לריאות של הנכבדים. פחד מוות אחז את נכבדי ישראל. ליהושע לא הייתה ברירה אלא לוותר על המשך החקירה, להיכנע, ולהסכים לכרות ברית שלום, בהנחה שאין בזה סכנה לעם ישראל.

אלוהים לא כעס שנכבדי ישראל עברו על פקודתו, כי זאת הייתה תוכניתו לכפות על יהושע לקום ולרשת את הארץ המובטחת, ולהפסיק לשבת בגלגל בערבות יריחו, ולא לעשות דבר.

החיוויים אמנם לא הוחרמו והומתו, אולם החיוויים שישבו בשכם נטמעו בשבט אפרים, והחיוויים שישבו בגבעון נטמעו בשבט בנימין שהתאחד עם יהודה,  וברבות השנים החיוויים סבלו עם בני ישראל ונעלמו – כך הם הוחרמו, רק שזה לקח זמן רב יותר.