"וידר יעקב נדר לאמר אם יהיה אלקים עמדי ושמרני בדרך הזה אשר אנכי הולך ונתן לי לחם לאכל ובגד ללבש. ושבתי בשלום אל בית אבי והיה ה' לי לאלקים. והאבן הזאת אשר שמתי מצבה יהיה בית אלקים וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך" (בראשית כח,כ-כב). '"וידר יעקב נדר לאמר אם יהיה אלקים עמדי" וגו' "ונתן לי לחם לאכול", כתיב (תהלים סו) "אשר פצו שפתי ודבר פי בצר לי". א"ר יצחק הבבלי: "ודבר פי בצר לי" – שנדר מצוה בעת צרתו. מהו "לאמר"? לאמר לדורות, כדי שיהיו נודרים בעת צרתן' (ב"ר פרשה ע אות א). 'וא"ת והא כתיב (בראשית כח) "וידר יעקב נדר", וכתיב (יונה ב) "את אשר נדרתי אשלמה"? וי"ל: דבשעת צרה שרי כדאמרינן בבראשית רבה: "וידר יעקב נדר לאמר" לאמר לדורות שיהיו נודרים בעת צרה' (תוס' ד"ה 'אבל'; חולין ב,ב). 'בעת צרה מותר לנדור' (שו"ע יו"ד רג,ה). 'ר״ל אע״פ דבעלמא קיי״ל כהפסוק דקהלת טוב אשר לא תדור משתדור, אבל בעת צרה נודרין, ומבואר במ״ר ובתוס׳ דלא רק שרשות לנדור אלא גם מצוה לנדור בעת צרה, ולא ידעתי למה כתבו בשו״ע יו״ד סי׳ ר״ג בענין זה הלשון מותר ולא מצוה. וע׳ בחדושי הרשב״א לנדרים ט׳ א׳ במשנה כנדרי רשעים, שתירץ הקושיא על וידר יעקב נדר מפסוק טוב אשר לא תדור, דביעקב לא הי׳ נדר ממש רק נדבה והודאה, עכ״ל, ולא ידעתי למה הוציא הלשון וידר נדר מפשטי׳, וגם מציע שעל נדר זה אמר לו הקב״ה אשר נדרת לי שם נדר (פ׳ וישלח), ועיין בדרשא שבסמוך מרמב״ם פ״ו הלכה ל״ג מערכין, וכ״מ במ״ר ויקרא פ׳ ל״ז דבשביל שאיחר נדרו זה מתה עליו רחל קודם זמנה מפני שאמרו (שבת ל׳:) בעון נדרים אשתו של אדם מתה, הרי מבואר דנדר זה של יעקב הי׳ נדר ממש, ואי משום הקושיא מפסוק טוב אשר לא תדור, הלא מבואר דבעת צרה שאני, ודוחק לפרש שכונתו שזה נדר הבא מכח נדבה והודאה, שאין הלשון מורה כן, וגם איך שהוא הלא עכ״פ נדר ממש הוא, וצע״ג' וכו' (תורה תמימה). אמנם בב"ר מופיע בלשון 'שנדר מצוה בעת צרתו', שמשמע שזה מצוה, אבל בתוס' לא נאמר מצוה אלא 'דבשעת צרה שרי', משמע שמותר לנדור ולא שיש מצוה לנדור, ולכן הביא השו"ע בלשון שמותר לנדור ולא שמצוה לנדור. אולם עדיין בב"ר נאמר במפורש שיש מצוה? אלא שנראה שבגרסת תוס' לא הובא החלק של דברי ר"י הבבלי אחרת היה מביא תוס' את זה שנאמר במפורש שיש מצוה ולא רק ממה שנשמע מדברי יעקב. ועוד שיש גרסאות אחרות בב"ר (ראה בב"ר של אלבק) שיש שבמקום 'שנדר מצווה' נאמר 'מן דנדר ניצוח', שלפי זה בכלל אין מצוה אלא בא לומר שיש זכות אם ידור; וכן יש הרבה גרסאות שבהם נאמר 'מן (\מאן) דנדר מצוה' שלפי זה אפשר שאין כאן מצוה שחלה בצרה, אלא זהו רשות ('מאן דנדר' מי שנדר אז..) ואם ידור יעשה בכך מצוה בשל מעלת העניין, שאינו אסור כסתם נדר רגיל ('הנודר כאילו בונה במה בשעת איסור הבמות והמקיימו כאילו הקריב עליה קרבן. שטוב יותר שישאל על נדרו' [שו"ע שם,ג]), אלא מותר לנדור ולקיים, ואם יעשה יחשב לו למצווה, אבל אינו מצווה לעשות כך לכתחילה בשל חומרת הנדר והחשש שלא יקיים, מעין יעקב שנדר בשעת צרה ונענש על כך במות רחל. ואפשר שאף לפי גרסתנו בב"ר כך הבין התוס', שאין זה מצוה אלא בא לומר שאינו איסור, ואם יעשה יחשב לו לזכות כעין מצוה, ולכן לא הביא את דברי הב"ר כדי שלא יטעו לחשוב שהכוונה שזה מצווה תמידית שחלה עליו בשעת צרה. ואולי למד מכך שנאמר שיעקב עשה ולימד לדורות לנדור בשעת צרה, והרי אם זה מצוה אז מה שייך שיעקב ילמד לדורות הרי זה מצווה מהתורה? לכן למדו שאין זו מצווה ממש, ולכן בא יעקב להראות שבכ"ז ראוי לנהוג כך, על אף החשש מאי קיום הנדר (שלכן על אף שיקיים מצווה אם יעשה, בכ"ז עדיף להתרחק בשל חומרת נדרים), בכ"ז בשעת צרה ראוי לנדור. ואולי למד תוס' את דברי המדרש כהסבר למה שנעשה ע"י דוד (ולא כהוראה לנו), שמה שנאמר "אשר פצו שפתי ודבר פי בצר לי" הכוונה שדוד נדר נדר בשל הצרה שהיה בה, ואיזה נדר נדר? נדר של עשיית מצווה (ולא סתם נדר לאסר על עצמו משהו), שר"י הבבלי הסביר את דברי דוד 'שנדר מצוה בעת צרתו' (ז"א לא הכוונה שנדר כזה הוא מצוה 'שנֶדֶר מצוה', אלא שכך דוד עשה: 'ש[דוד ] נָּדַר מצוה'), ולכן מובן הלשון 'בעת צרתו' של דוד, שאם היה הכוונה לנדור בשעת צרתו של כל אדם היה ראוי יותר לומר 'בשעת צרה', ולכן לא הביא זאת תוס' כי זה לא קשור להאם מותר לנדור; וממילא בזה עשה דוד כמו יעקב, שנדר נדר שקשור לעשיית מצוה כמו שיעקב נדר שיעשה את המצבה לבית אלקים ויעשר מעשרותיו. מה שהקשה הת"ת על הרשב"א, נראה שגם הרשב"א מודה שיעקב נדר נדר גמור (כמוכח מכל הקושיות שהביא הת"ת), אלא כוונתו שסוג הנדר הזה אינו כנדר שעליו נאמר שהוא כנדר רשעים שזהו על חטא, אלא נדר כדי לדבוק בקדושה שזהו כנדבה לה', שכך משמע דבריו שהם נאמרו ע"פ מה שהסביר קודם ('והכי איתא בתוספתא דמכלתין בהדיא, כנדבת רשעים לא אמר כלום שאין הרשעים מתנדבין, ובגמרא תני לה משמיה דר' יהודה [דתניא ר' יהודא לפי הש"מ] אומר כנדבת רשעים עלי לא אמר כלום, כנדבת כשרים נדר בנזיר ובקרבן. פי' לפי שאפילו כשהרשעים אומרים הרי זו עולה או שלמים להם דקרינן לה נדבה, הם אינן עושין כן לכונת נדבה גמורה אלא ליראת חטא שקדם להם והרי זו כנדר. ובכשרים נמי אע"פ שנודרין בנזיר שאי אפשר לנזירות בלא נדר, אפילו הכי לא מיקריא נדר אלא נדבה, לפי שאינן מתכוונין לנדור מחמת תיהוי חטאת, אלא לנדבה גמורה כדי שיתחייבו קרבן, או (לנדר) [לגדור לפי הש"מ] בפני יצרן, כמעשה דשמעון הצדיק דבגמרא. ומשום הכי קתני כנדרי כשרים לא אמר כלום, כלומר ואפילו בנזיר לא נדר, ואע"פ שהכשרים נודרים בנזיר לפי שתלה נזירותו בנדרי הכשרים, ואין הכשרים (נוזרים) [נודרים לפי הש"מ] מתורת נדר, דהיינו לכפר על מה שקדם להם מן החטא אלא לנדבה, והלכך כשאמר בנדבתם נדר בנזיר שאף הם נודרים בנזירות מתוך נדבת הלב. ובהכי מתרצא לן הא דאמרינן שנודרין על הצרה כדרך שעשה יעקב שנאמר (בראשית כח, כ) וידר יעקב נדר, לפי שאותו נדר אינו נדר גמור אלא נדבה והודאה').