שייכות יהודה עם יוסף - כי ענין 

ההודאה וההוספה מתאימים יחדיו

איתא במדרש )ב"ר צג, ב(, ויגש אליו יהודה, הדא הוא 

דכתיב )איוב מא, ח( אֶ חָ ד ּבְ אֶ חָ ד יִ ּגַ ׁשּו וגו', זה יהודה ויוסף כו'. 

כוונת המדרש נראה, דהנה אנו מוצאים, כי ה'הודאה' 

לו יתברך, הוא מדריגה חמישית בקדושה. שכן ברכות שבח 

דתפלת שמונה עשרה, דהם שלש ברכות הראשונות ושלש 

האחרונות - כמבואר שלהי אין עומדין )ברכות לד.(, הנה הברכה החמישית 

בברכות השבח הוא 'מודים' אנחנו לך כו', )עיין שער הכוונות דרושי העמידה 

דרוש ו(. וכן בש"ס ברכות )ו:(, אמר רבי חלבו כו', כל הנהנה מסעודת חתן 

ואינו משמחו עובר בחמשה קולות, שנאמר )ירמיה לג, יא( קול ששון וקול 

שמחה קול חתן וקול כלה קול אומרים 'הודו' את ד' צבאות כו', הרי 

דקול החמישי הוא הודו - הודאה. וכן בכתוב )דברי הימים א כט, יא( לך ד' 

הגדולה והגבורה והתפארת והנצח וההוד, נחשב ההוד בחמישי, והכוונה 

על ההודאה כנ"ל, והיינו גם כן דההודאה היא מדריגה חמישית בקדושה.

וזהו הענין מה שציותה תורה להוסיף 'חומש' בפדיון מעשר שני ונטע 

רבעי והקדש )ויקרא כז, יג לא; מעשר שני פ"ה מ"ה(, כי הנה 'הוספה' בקדושה 

יש עמה ענין ה'הודאה', כי ההודאה וההוספה מתאימים יחד, כי מי שמודה 

על מה שנותנין לו ואינו כפוי טובה, מוסיפין עוד לתת לו )ראה ספר הזכות 

ליקוטים או"ח סימן א ד"ה בעזרת(, ודו"ק. ועל כן ה'הוספה' על ירושלים הוא 

בלחמי 'תודה', כמבואר בש"ס שבועות )טו.(, ועל כן בהיות בההוספה ענין 

ההודאה דענינו חמישי, לכן ההוספה חומש, ודו"ק.

וזהו גם כן ענין התאמות יוסף ויהודה יחד, וכמבואר במדרש הנ"ל, 

אחד באחד יגשו כו', זה יהודה ויוסף, והיינו ד'יוסף' שמו מורה עליו 

דענינו 'הוספה', וכנאמר )בראשית ל, כד( יוסף ד' לי בן אחר, ו'יהודה' ענינו 

'הודאה', כנאמר )שם כט, לה( הפעם אודה את ד', וכן בבראשית רבה )עא, 

ה( לאה תפסה פלך הודאה תחלה, לפיכך יצאו ממנה כל בעלי הודאה, 

וחשב שם 'יהודה' ו'דוד' ו'דניאל', ועל כן זהו ענין התאמותם - כי ההוספה 

וההודאה מתאימים יחד. וזה גם כן ענין שני המשיחין - משיח בן 'יוסף' 

ומשיח בן 'דוד' )עיין סוכה נב.(, היינו משיח בן יוסף - 'הוספה', ומשיח בן 

אוצרות יוסף דרוש ח קונטרס ב אות א ד"ה הנה; שם אות ז דוד דאתי מיהודה - 'הודאה'.

]וראה עוד תפארת יוסף פ' בשלח עמוד שיד-שטז; שם פ' תרומה עמוד שיד-שכג[

 ויחי 

ויכל יעקב וגו' ויגוע ויאסף אל עמיו )מט, לג(.

"יעקב אבינו לא מת" - מפאת היותו שורש כללות ישראל שלא שייך בהם מיתה

פירש רש"י, ומיתה לא נאמרה בו, ואמרו רז"ל )תענית ה:( יעקב אבינו לא 

מת. נראה לבאר ענינו, על פי מה שכתבתי )בית האוצר מערכת א כלל א אות 

ד ד"ה וע"ע חולין( לצדד, דאברהם ויצחק לא יצאו מכלל בני נח, ויעקב יצא 

מכלל בני נח. דהנה איתא בשבת )קמה:(, אמר רבי יוחנן, מפני מה עובדי 

כוכבים מזוהמין, מפני שלא עמדו על הר סיני כו', ישראל שעמדו על הר 

סיני פסקה זוהמתן, ופליגא דרבי אבא בר כהנא )האי מימרא דרבי יוחנן דלא 

פסקה זוהמא עד סיני פליגא אדרבי אבא(, דאמר רבי אבא בר כהנא, עד שלשה 

דורות לא פסקה זוהמא מאבותינו, אברהם הוליד ישמעאל, יצחק הוליד 

עשו, יעקב הוליד שנים עשר שבטים שלא היה בהן שום דופי, עכ"ל הגמרא. 

ויש לומר, דסבירא ליה לרבי אבא דמיעקב פסקה זוהמא, ולכן סבור 

דמיעקב היה התחלת מתן תורה, דכיון דפסקה זוהמא כבר היו ראויים 

לקבל התורה, ורבי יוחנן סבירא ליה דמסיני הוא דפסקה זוהמא, ולכן לא 

היה מתן תורה מקודם לכן. ועיין מה שכתבתי בבית האוצר )שם( בארוכה. 

והנה, יעקב היה בו שני ענינים, א( דהיה נחשב איש ישראל פרטיי, 

ב( היה לו מדריגת הכלל ישראל, כיון שלא היה אז ישראל חוץ ממנו, 

והיה ישראל ראשון, אשר הראשית הוא כולל כל הדבר - כנודע )ראה 

תפארת ישראל למהר"ל ז"ל פרק מז ד"ה ודעת; תפארת יוסף פרשת יתרו עמוד סג 

הערה רטז(. ויש לומר, שזה טעם ש"ס תענית, יעקב אבינו לא מת, והיינו 

דמדריגה הכללית אשר לו, שהיה נחשב כלל ישראל, בזה לא היה מיתה 

וסילוק, דרק איש יעקב הפרטיי מת, אבל מדריגת הכלל אשר היה לו לא 

נסתלק )עיין ספר הזכות פרשת וישלח(, והוא על דרך אומרם ז"ל בהוריות 

)ו.(, שאין מיתה בציבור.

וביתר הסברה, דענין היותו כלל ישראל, הרי זה לא מת ונסתלק, כיון 

שכלל ישראל עדיין קיים, ואם כן הרי זה עצמו מציאות והויית ענין כלל 

ישראל דיעקב. וזהו שאמרו )תענית שם( מקרא אני דורש, כי הנני מושיעך 

מרחוק ואת זרעך מארץ ׁשִ בְ יָ ם )ירמיה ל, י(, מקיש הוא לזרעו, מה זרעו 

בחיים אף הוא בחיים, והכוונה כנ"ל, דכל זמן שזרעו בחיים ממילא הנה 

גם הוא בחיים, היינו מדריגת הכלל ישראל אשר לו, כיון שהכלל ישראל 

בית האוצר מערכת א

מרגליות התורה - רבי יוסף ענגיל