בשנה בה אירע סיפורנו, היה חורף קשה מאד, משך שבועות 

רבים פקדו סערות שלג ורוחות עזות את העיירה לובלין. על 

הדרכים נערם השלג לגובה כזה שאיש לא יכול היה ללכת 

כמעט לשום מקום. פירושו של דבר היה, שהאיכרים מהכפרים 

בסביבה לא יכלו להגיע לעיר עם תוצרתם, ואספקת המזון 

נידלדלה במהירות.

מוצרי יסוד של האוכל חסרו לחלוטין, וגם פירות וירקות לא 

היה בנמצא, עד כדי כך שלא היו בצלים למאכלי השבת 

המסורתיים. עובדה זו הייתה כמעט בלתי אפשרית, שכן 

בלובלין כמו בקהילות רבות אחרות, המנה הקרויה ביידיש

"אייער-מיט-ציבעל, המורכבת מתערובת של ביצים ובצל 

קצוצים, שנחשבה למרכיב שכמעט אי אפשר בלעדיו ביום 

שבת קודש. יהודי לובלין זכרו מקרים שבהם לא היה בשר או 

דגים, אך מי שמע על מחסור גמור בבצלים?

בבית הצדיק המפורסם, ה"חוזה" הקדוש מלובלין זיע"א, 

שררה מצוקה מיוחדת. אחרי הכל, מנהגי החסידות מייחסים

חשיבות רבה לסלט פשוט זה. הם ניסו להשיג כמה בצלים 

בכל דרך אפשרית, אך מאמציהם עלו בתוהו. מישהו אפילו 

הצליח לפלס דרכו בין ערימות השלג עד חוותיהם של כמה 

מאיכרי הסביבה, אך גם להם לא היו בצלים.

בבוקר יום שישי, הרה"ק רבי נפתלי מרופשיץ זיע"א, אחד

מתלמידיו הגדולים של ה"חוזה", קם השכם בבוקר כהרגלו, 

כדי לצאת לבית הכנסת של הרבי ולשפוך לבו בתפילה 

לבוראו. בדרכו הביתה עבר דרך כיכר השוק ושם נתקל 

במפתיע באיכר שהיה לו שק מלא בצלים. "הו!" אמר לעצמו 

רבי נפתלי, ורעיון נועז עלה במחשבתו. "זו בדיוק ההזדמנות 

לה חיכיתי, ברוך השם".

הוא ניגש לגוי והציע לו לקנות את השק כולו. האיכר ידע 

היטב את ערכה של סחורתו היקרה וציפה לעשות רווח נאה 

ממכירתה. לא זו העת לפשרות והנחות! הוא נקב בסכום גבוה 

במיוחד. להפתעתו הרבה, הסכים רבי נפתלי מיד ונתן לו את 

כל הכסף שדרש. אך לא היה קץ להפתעות. "אני רוצה לקנות 

גם את מעיל הפרווה שלך ואת כובעך", הוסיף רבי נפתלי. 

האיכר בקושי האמין למשמע אוזניו. הוא סירב לבקשה 

כשהוא נדהם לחלוטין. כיצד יוכל לשוב לביתו בקור המקפיא 

בלי מעילו וכובעו? אך חבילת השטרות שבידו המושטת של 

רבי נפתלי קרצה לו ופיתתה אותו, ועד מהרה נסגרה גם 

העסקה השנייה. רבי נפתלי צעד לביתו עם שק מלא בצלים 

ועם פריטי לבוש חדשים בלתי רגילים.

מאוחר יותר באותו יום, הופיע איכר מחוץ לביתו של 

החוזה. הוא היה לבוש בפרוות בסגנון האיכרים, עם כובע 

עצום שכיסה את מצחו ואת חלקם העליון של פניו, ועם 

מגפיים מכוסות בבוץ. בשפת הגויים ובנימה המאפיינת אותם, 

הוא קרא: "בצלים! בצלים למכירה"! המוני חסידים הגיעו מכל 

עבר. כולם רצו לקנות בצלים לכבוד שבת קודש. הם התקבצו 

סביב מוכר הבצלים וניסו לשאת ולתת אתו, אך הוא סירב 

להוריד מן המחיר הגבוה מאד שנקב. ואז לפתע פתאום, הכריז 

כי הוא מפסיק למכור באותו יום. לא עוד בצלים למכירה.

החסידים התחננו בפניו. "אנחנו חייבים להביא ובכל מחיר 

כמה בצלים לרבי לכבוד שבת קודש! הוא איש דגול וקדוש. 

אם רק תרשה לנו לקנות לו בצלים, יבואו עליך שפע ברכות."

"אם הוא כל כך מיוחד כפי שאתם אומרים, אמכור לו", אמר 

האיכר, "אך רק אם אוכל למכור לו ישירות, פנים אל פנים."

החסידים היו מזועזעים. כיצד יוכלו להביא בפני הרבי טיפוס 

גס שכזה? לאחר כמה רגעי בלבול ומבוכה, הבינו שאין להם 

ברירה. משלחת מיוחדת הובילה את האיכר העמוס בצלים אל 

ביתו של הרבי.

כשהגיעו, היה החוזה עסוק בצחצוח גביע הקידוש המיוחדת 

שלו כפי שעשה בכל יום שישי לפני השבת. היה זה גביע 

מיוחד במינו, עשוי זהב טהור, בעל גילופים עדינים ומסובכים 

המראים אתרים מפורסמים בארץ הקודש, כמו הכותל 

המערבי, מגדל דוד והר הזיתים. שמועות רבות סבבו את כוס 

הקידוש ואת תולדותיה. 

יודעי דבר אמרו שה"חוזה" ירש אותה מאחד מגדולי 

החסידות של הדור הקודם, וכל מי שזכה לברך על תכולתה 

ולשתות ממנה, ראה ברכה רבה בחייו. אלא שלא קל היה 

לזכות בחסד זה. ה"חוזה" לא הרשה לאף אחד אחר להשתמש 

בה או אף לגעת בה. כל השבוע כולו עמדה הכוס בארון נעול 

עד יום שישי, ואז נהג לצחצחה עד שהבריקה ונצצה על מפת 

השבת הלבנה.

כשהביאו החסידים את הגוי עם שק הבצלים שלו, הבין 

הצדיק מיד את הסיבה לכך. "כמה אתה רוצה בעד 

הבצלים שלך?" שאל את האיכר, "רק רגע, לא כל כך 

מהר", השיב האיכר בגסות והרים ידו כאילו רצה לדחות 

את הצעתו של הרבי. "אני קופא מקור. אני זקוק למשקה 

הגון כדי לחמם את גופי ואת נפשי". היה ברור שלא חשב 

על כוס תה דווקא. ה"חוזה" הורה למשרתו לתת לאיש 

כוס יי"ש, ובמהרה הונחה לפני האיכר כוס משקה חריף

גדושה עד שפתה. זה הכל?" קרא האיכר כנעלב. "רק 

הכוס הקטנה הזו"? תנו לו את כל הבקבוק והניחו לו 

לעשות כחפצו", אמר ה"חוזה" והפנה את גבו. כעת נראה 

מוכר הבצלים כמי שנעלב עלבון עמוק. "מה! אתם

חושבים שאני שתיין?" צעד בכעס. "אני אראה לכם! אני 

אלך הביתה ולא אמכור לכם כלום!" הוא קשר את השק 

והיטיב את מעילו כאילו עמד לעזוב.

החסידים מיהרו לנסות להרגיעו כשהם ממלמלים 

בדאגה מילות פיוס. לבסוף נרגע וחייך. "אני אגיד לכם 

מה", הוא אמר, בהצביעו על גביע הזהב הנוצץ שעל 

השולחן. "אמכור לך את הבצלים שלי אך ורק אם הרבי 

ימלא את הגביע הזה במשקה ויתן לי לשתות ממנו."

החסידים נסוגו לאחור, המומים. איש לא העז לשתות 

מגביע הקידוש הזה מלבד החוזה עצמו. האם איכר ערל 

ושתוי זה ישתה את הטיפה המרה שלו מתוך הגביע 

המקודש? הם הציעו לו כוסות וספלים אחרים, גדולים 

יותר, לחוד או ביחד, אך הוא התעקש. "כמו שאמרתי 

לכם, רק מן הגביע הזה. אחרת אלך הביתה."

הם ניסו שוב להניאו מכך, אך כלום לא עזר. הוא 

פשוט סירב. בידיים רועדות ובלב כבד מילא ה"חוזה"

בעצמו את הגביע היקר במשקה החריף, ובמשיכת 

כתפיים נואשת נתן אותו בידי האיכר. זה הרימו בידו 

הימנית, צמצם את עיניו ובריכוז וכוונה גדולים קרא, 

"ברוך אתה.... שהכל נהיה בדברו." ההפתעה היתה 

גדולה, הדיבור נעתק מפי כולם. רק ה"חוזה" הקדוש, 

אחרי שנעץ מבטו לרגע באיש, קלט מה התרחש. חיוך 

רחב התפשט על פניו. "לחיים, רבי נפתלי! אתה כל כך 

פיקח, מן הסתם ראוי אתה לשתות מגביע זה... לחיים"!