בלב כבד צפו חברי המשלחת באנייה המתרחקת, ובתוכה שליח קהילת צפת. תקוות גדולות תלו בני הקהילה בנסיעה זו, שנועדה לבטל את הגזֵרה הקשה שהושתה עליהם.

באותם ימים, לפני יותר מארבע-מאות שנה, שלטו בארץ ישראל הטורקים. בראש הממלכה עמד הסולטן סולימאן, אולם את השלטון בפועל הפקיד בידי שליטים מקומיים, רודפי שלמונים.

כזה היה המושל בעיר צפת. יום אחד הודיע לקהילה היהודית כי עליה לשלשל לכיסו סכום עצום. בחיוך אכזרי הוסיף כי אם לא יקבל את הכסף, רע ומר תהיה אחריתם.

שבורים ונדכאים יצאו עסקני הקהילה מבית המושל, ביודעם היטב כי אין להם כל סיכוי לגייס הון שכזה.

ראשי הקהילה התכנסו לדון בצרה שניחתה על ראשם, והחליטו לשגר משלחת אל הסולטן בטורקייה, אולי יבוא לעזרתם. בראש המשלחת עמד רבי אלעזר אזכרי השַמָש, שהיה מקובל ומשורר (חיבר את הפיוט 'ידיד נפש' המושר בערבי שבת), מתלמידי הרמ"ק (רבי משה קורדובירו) וחבורת המקובלים הראשונים. לא הכול הכירו בגדולתו, שכן צנוע ושקט היה, ולכן נקרא על שם מלאכתו, שַמַש בית-הכנסת.

יצאו חברי המשלחת אל הנמל, אך בטרם יצאה האנייה לדרכה ביקש רבי אלעזר מחבריו להניח לו לנסוע לבדו. "אתם תתפללו וה' יהיה בעזרנו", אמר. הם נענו לבקשתו, וברגע שעלה לאנייה נשבה הרוח במפרשים וזו התרחקה במהירות.

פתאום קדרו פני השמים. רוחות עזות נשבו בעוצמה. הן טלטלו את האנייה עד שכמעט חישבה להישבר. "קִראו לאלוקים!", זעק רב החובל אל הנוסעים המבוהלים. כשראה את רבי אלעזר יושב עטוף בטלית ועטור בתפילין קרא אליו בייאוש: "רבי! עשה משהו!".

בתגובה הושיט רבי אלעזר לעברו פתק והורה לו להניחו על חרטום האנייה. הוא הזהירו להשיב לו את הפתק מיד כשתיראה העיר קונסטנטינופול [כיום איסטנבול] שבטורקייה. כאשר הונח הפתק על החרטום נרגעו הרוחות בבת-אחת והים נח מזעפו.

הכול הללו ושיבחו את אלוקי היהודים, ואז חזו בעוד פלא: במקום המסע הארוך שהיה צפוי להם התקדמה האנייה במהירות וכעבור זמן קצר כבר הגיעו לקונסטנטינופול.

רבי אלעזר חיפש את ביתו של השמש המקומי וביקש להתארח אצלו. ביתו של השמש קטן היה, והוא שלח את האורח ללון בעליית הגג. רבי אלעזר עלה לשם, מצוייד בנר ובספרים, למד שם וערך תיקון חצות, כמנהגו בכל לילה.

כמה ימים קודם לכן חלתה בתו היחידה של הסולטן. מחלתה התגברה עד שהרופאים חששו לחייה. מרוב דאגה לא הצליח הסולטן להירדם, ויצא אל מרפסת הארמון המשקיפה על העיר.

פתאום נבהל: להבות עלו מאחד הבתים. עוד מעט תתפשט האש לכל סביבותיה. הוא הזעיק מיד את אנשיו וביקשם לרוץ בדחיפות אל מוקד האש ולפעול לכיבויה.

כעבור זמן שבו שליחי הסולטן ודיווחו כי לא נראה בבית שום סימן של אש. יושב שם אדם בעליית גג עם נר קטן ולומד, אמרו לו.

"אך אני עדיין רואה להבות עולות מן הבית", טען הסולטן וביקש להביא לפניו את האיש.

"מי אתה ומה מעשיך?", שאל הסולטן את רבי אלעזר בבואו לפניו. סיפר רבי אלעזר כי בבוקר יצא מארץ-ישראל וכבר כמה שעות עברו מאז הגיע לקונסטנטינופול.

הסולטן לא האמין למשמע אוזניו, וביקש לקרוא לרב החובל. זה העיד על הנסיעה רבת הפלאות שהייתה להם. או-אז הכניס הסולטן את רבי אלעזר לטרקלינו ושאל: "האם תוכל לרפאות את בתי החולה? מוכן אני לתת בעבורה כל אשר תבקש".

השיב רבי אלעזר בחיוב, וביקש פינה שקטה להתפלל. שעה ארוכה עמד בתפילה לרפואת בתו של הסולטן, ובתוך כך הוטב מצבה והיא ביקשה לאכול דבר-מה. כל אותו יום נשאר רבי אלעזר ליד מיטתה עד שקמה בריאה לחלוטין, לשמחתם העצומה של הסולטן וכל ביתו.

המאורע גרם קידוש השם גדול. "אמור-נא לי מה תבקש", פנה הסולטן אל רבי אלעזר.

סיפר רבי אלעזר על גזֵרתו של מושל צפת ועל איומיו לפגוע ביהודים. כששמע זאת הסולטן חרה אפו, ומיד כתב איגרת שבה הורה להעביר את המושל מתפקידו. הוא הציע כי רבי אלעזר ימונה למושל תחתיו, אך רבי אלעזר סירב.

הורה הסולטן כי מי שימונה למושל יהיה סר למשמעתו של רבי אלעזר. על הצו הטביע את החותם המלכותי, ומסרו לידי רבי אלעזר.

מלוּוה מתנות רבות עלה רבי אלעזר על האנייה בדרכו לשוב לארץ ישראל. אף הפעם השתמש בשם הקדוש של קפיצת הדרך, כדי שלא לעכב מאחיו את הבשורות הטובות.

בשובו לצפת רבתה מאוד השמחה. נכבדי הקהילה החליטו להמתין עד שהמושל יזמינֵם אליו. בבואם אליו הצביעו לעבר רבי אלעזר, כאילו הכסף בידו. המושל פנה אליו בבוז: "מה בידך?".

רבי אלעזר התמהמה, כמחפש בתוך תרמילו, ואז הוציא את איגרת הסולטן והחל לקרוא בה לנגד עיניו.

עיני המושל חשכו. בבת אחת תפס כי איבד את כל גדולתו ועושרו. הוא נפל לרגליו של רבי אלעזר והחל להתחנן על נפשו, אולם הפור כבר נפל. מושל אחר מונה תחתיו, וליהודי צפת הייתה אורה ושמחה.