הכל בהשגחה פרטית !!!! סיפור אמיתי ומדהים !!
נכתב על ידי DL2000, 23/10/2013
בס"ד
הכל בהשגחה פרטית !!!!!
הסיפור התרחש בחיי חיותו של מרן ה“אגרות משה“ זצ“ל.
אני מתגורר בירושלים, מספר כותב המכתב, ולפני מספר
שנים חלתה בתי שתחי‘ במחלה מוזרה, ואף רופא לא ידע
למצוא לה מזור.
חום גופה היה עולה מדי כמה ימים לפסגות שיא,
ולפעמים עבר אף את 42 מעלות. הרגשותיה היו נוראות,
וכל המאמצים שהושקעו לאיתור מקור המחלה לא נשאו
פרי. מאחר וכמה רופאים הציעו לנו לטוס למומחים
בחו“ל, עשינו כעצתם, והגענו לאחד המרכזים הרפואיים
הגדולים ליד מונסי.
ואכן, הרופאים בארה“ב איבחנו את המחלה, אבל טענו
שהם צריכים לעקוב אחרי מצב החולה במשך תקופה
ארוכה, ואף נקבו בזמן של כמחצית השנה. ולפני הכל,
כך אמרו, יש לעשות לה ניתוח מיידי, שיתבצע כבר בעוד
מספר ימים. הדבר גרם לנו לצער איום, משום שהתוכנית
שלנו היתה לשוב לארץ ישראל בתוך שבוע עד עשרה
ימים לכל היותר.
חוות דעתם של הרופאים הגיעה אלינו ביום חמישי. מרוב
עוגמת הנפש והצער שפקד אותנו, החלטנו לנסוע לשבת
להורים שלי, שהתגוררו בברוקלין. הדרך מהמקום בו
שהינו במונסי, ועד למקום מגורי הורי, היא בסדר גודל של
שעה נסיעה.
יצאנו לדרך מתוך מחשבה שמיד לאחר השבת לא תהיה
לנו ברירה אלא לשכור דירה במונסי, ולהתגורר שם במשך
זמן הטיפול. כיון שיצאנו מהארץ בתקופת חנוכה, בה יש
פגרה במוסדות הלימוד, לקחנו אתנו לאמריקה גם את יתר
הילדים שלנו, והבעיות שהתעוררו אפוא היו קשות מאוד.
מה יהיה עם השיעור הקבוע שאני אומר בישיבה? מה
נעשה עם יתר הילדים שהגיעו אתנו מהארץ? איפה הם
ילמדו?
כיון שלא היתה לי התמצאות בכבישיה של ארה“ב, וחששתי
שמא אתעה בדרכי, יצאנו ממונסי לברוקלין בשעות הבוקר
המוקדמות של יום שישי, אם בביתי שבירושלים אני נוקט
בחיזוקים שונים על מנת להגיע לשבת באווירה של רוגע,
ולא להכנס לספק קל שבקלים בענין הזמן, הרי שבהיותי
באמריקה על אחת כמה וכמה שלא רציתי לקחת סיכון,
ולכן יצאתי מוקדם ככל האפשר.
אבל, בורא כל העולמות ומסבב כל הסיבות גילגל את
העיניינים אחרת. בהיותנו כבר באמצע הדרך, פקדה את
האיזור סופת שלגים עזה, ורבבות מכוניות נתקעו שעות
ארוכות בפקק שהשתרע לאורך עשרות קילומטרים, מבלי
יכולת לזוז ימין ושמאל. על פי חישוב שערכנו, התברר
שלא תהיה לנו אפשרות להגיע לברוקלין עד כניסת השבת.
ניסינו לסוב על עקבותנו ולנסוע למונסי חזרה, אבל גם זה
היה מן הנמנע.
בני המשפחה החלו להכנס לחרדות. אינני מאחל לאף אחד
להיתקע באמצע הדרך, בארץ לא נודעת, בין גויים ועמי
נכר, כשברקע כבר מתנוצצת לה שבת קודש. עד מהרה
הבינונו שאנחנו במצב של ”אין ברירה“, והחלטנו לעצור
ולהכנס לבית היהודי הראשון שנמצא באיזור.
רצה הקב“ה ובמרחק קצר מהמקום בו נתקע הרכב מצאנו
את אחת השכונות החרדיות של מנהטן. החלטנו לדפוק שם
על אחד הבתים, כדי שיארחנו למשך השבת. וכך עשינו.
משנכנסנו לשכונה, נתקלנו בבנין של ישיבה. אני עליתי
במדרגות, ופגשתי את השמש העושה הכנות אחרונות
לסידור היכל הישיבה. סיפרתי לו שנתקענו בדרך, ואמרתי
שאשתי וילדיי נמצאים למטה, ואין לנו מקום ללון ולאכול
בשבת קודש.
כדרכו של יהודי קפץ האיש על המצוה הגדולה שהזדמנה
לידיו, והזמין אותנו אחר כבוד לביתו. היה זה בית חרדי לכל
דבר, והשבת עברה שם בנעימות מופלגת עד מאוד. היה לנו
מקום נוח ללון, וגם כמות האוכל היתה בשפע רב, עד שהיה
נראה שהם היו בטוחים שיגיעו אליהם אורחים לשבת...
במנחה של שבת קודש, היתה לי הזכות להתפלל בביתו
של מרן הגר“מ פיינשטיין זצ“ל, שהתגורר באיזור ונשארתי
בביתו לסעודה שלישית ולתפילת ערבית. בעת הסעודה
התעניין בי מרן זצ“ל ושאל מה הביאני לארה“ב, סיפרתי לו
על ביתי החולה וכו‘.
במוצאי שבת ביקשתי מנכדו, הרב מרדכי טנדלר, שיאפשר
לי להביא בפני הגאון את ביתי החולה, על מנת שיברכנה.
למרות שר‘ משה כבר היה חולה, וכמעט שלא קיבל אנשים,
שאל הנכד את סבו האם הדבר אפשרי, וקיבל את האישור
על כך.
כל עוד רוחי בי רצתי לביתו של מארחי, ולקחתי את ביתי
החולה, בת ה-6, והבאתיה לביתו של מרן זצ“ל. ה“אגרות
משה“ היה במיטתו וביקש שנתקרב אליו, ובירכנו בחום
ובלבביות רבה, ואיחל רפואה שלימה.
משם יצאנו חזרה לביתו של המארח, ומשנפרדנו ממנו
במוצ“ש הוא סיפר שיש לו בת מבוגרת, ואם נוכל למצוא
לה שידוך, הוא יודה לנו מאוד. ביום ראשון היה אמור
להתחיל הטיפול הראשון בילדה. התור לרופא שבדק אותה
ביום חמישי, היה בשעה 8 בבוקר. הפעם היה אמור לבדוק
שוב את מצב הילדה, כדי להכינה לניתוח, שיתבצע למחרת,
ביום שני.
והנה, מה נאמר ומה נדבר, הרופא בודק ובודק, ומביט
חליפות בנו ובילדה, ואינו מאמין למראה עיניו. ’עוד לא
קרה לי דבר כזה‘, אמר בהתרגשות. ’אני מכיר את המחלה
הנדירה הזו כבר שנים רבות, ועוד לא קרה שאחד החולים
ייצא ממנה במהירות שכזו, במיוחד שבסוף השבוע בדקתי
את בתכם, ומצבה היה קשה. מה קרה?! – תמה הרופא
המומחה.
ואנחנו כבר ידענו שהיתה זו ברכתו של הגאון שפעלה
את פעולתה. מיד למחרת חזרנו לא“י, בריאים ושלמים,
ומחוזקים בכוחות מחודשים של אמונה ובטחון בהשי“ת.
אבל בכך לא נגמר הסיפור.
לא עברו שבועיים, ובן-אחותי התארס בשעה טובה
ומוצלחת עם ביתה המבוגרת של המשפחה שאירחה
אותנו במנהטן. הבחור לומד בישיבה בארה“ב, וגם הוא כבר
אינו צעיר, וכשחזרנו ארצה הבזיק במוחינו הרעיון לשדך
את שניהם, ואכן השידוך יצא אל הפועל בשעה טובה
ומוצלחת.
והכל בגלל אותו פקק בשלג.
להקדשת החידוש (בחינם!) לעילוי נשמה, לרפואה ולהצלחה לחץ כאן
דיונים - תשובות ותגובות (0)
