"ויזד יעקב נזיד ויבא עשו מן השדה והוא עיף. ויאמר עשו אל יעקב הלעיטני נא מן האדם האדם הזה כי עיף אנכי על כן קרא שמו אדום. ויאמר יעקב מכרה כיום את בכרתך לי. ויאמר עשו הנה אנכי הולך למות ולמה זה לי בכרה. ויאמר יעקב השבעה לי כיום וישבע לו וימכר את בכרתו ליעקב. ויעקב נתן לעשו לחם ונזיד עדשים ויאכל וישת ויקם וילך ויבז עשו את הבכרה" (בראשית כה,כט-לד). "ישוב ירחמנו יכבש עונתינו ותשליך במצלות ים כל חטאותם. תתן אמת ליעקב חסד לאברהם אשר נשבעת לאבתינו מימי קדם" (מיכה ז,יט-כ). הנביא מזכיר את אברהם ואת יעקב (שה' הבטיח להם את הארץ [רד”ק]), אבל את יצחק לא מזכיר [במפורש] (ע”פ רש”י לא מזכיר, ע”פ הרד”ק מזכיר ברמז). לא מובן, הרי כיון שמדובר על ימות המשיח, אז דווקא את יצחק ראוי להזכיר כיון שהוא מי שיגן עלינו כשה' יחפש זכות לעתיד לבא (שבת פט,ב)? אמנם אפשר לענות שאת הפס' “ישוב ירחמינו" וגו' זה כעין מכח יצחק, שהוא הפועל שה' ירחם וימחל לנו, ופס' הבא מוסיף ומבקש שה' יחשיב כעין במקום אברהם ויעקב (שלא עמדו לזכותינו). אולם אולי יש כאן רמז למעשה יעקב במכירת הבכורה ו'גניבת' הברכות מעשו, שנראה במעשים אלו כאילו יעקב אינו במידת האמת, שהרי שיקר ליצחק אביו, כמו שאומר יצחק "ויאמר בא אחיך במרמה ויקח ברכתך" (בראשית כז,לה). כמו כן מעשהו שלא נתן את המאכל לעשו אלא רק במכירת הבכורה נראה כאילו אינו שייך למידות החסד של אברהם, שרואה את אחיו חוזר רעב ובכ"ז לא נותן לו אלא רק במכירה, ועוד של הבכורה! לכן מדגיש הנביא קודם את יעקב "תתן אמת ליעקב" שמידתו זהו מידת האמת, ולכן אין במעשה גניבת הברכות משום שקר, גם הוא שייך במידת ה"חסד לאברהם", לכן לא הוזכר יצחק, כיון שנעשתה כאן גניבת דעתו – שלא ע"פ רצונו, ולכן לא נאמר כחלק מביטוי החיובי כאן (גם אין צורך להזכיר כי העניין שכאן הוא של אמת וחסד שזה באברהם ויעקב). מדוע מעשה יעקב היה תקין? מרן פאר הדור הרה"ג שלמה גורן זצוק"ל זיע"א (ב'תורת המקרא' “תולדות" אות ב) מסביר שהיה חשוב ליעקב לקנות את הבכורה ולהביא מטעמים לאביו, כיון שבאותו יום שיעקב קנה את הבכורה, אברהם ניפטר, ולכן הכהונה עברה לבכור, לכן היה חשוב ליעקב לקבל את הבכורה, כיון שעשיו חטא בשלושת העברות החמורות באותו היום, והיה פסול להקריב, לכן קנה ממנו את הבכורה – שכך הוא יהיה הכהן, וכשיצחק ביקש מעשו להביא לו כדי שיברכו, היה זה בשביל קרבן פסח, ולכן יעקב בא ברמאות במקום עשו, כיון שרק לו היה מותר להקריב קרבן פסח. ממילא ע"פ זה נראה שאין בעיה של חסד, כיון שרק כך היה יכול לקנות את הבכורה, ולכן נאלץ שלא לעשות חסד גמור אז, כהוראת שעה, ובפרט שאין ראוי שמעשה החסד יבוא על חשבון דבר כזה של הבכורה שחובה (שאם היה נותן לו בחסד, היה בזה חסד להרעה, ולא חסד כראוי), וגם מידתו היתה אמת, רק שכאן היה חייב לבא במקום עשו – שזהו האמת שהוא זה שהיה ראוי להקריב את הפסח (רק שיצחק לא ידע). נראה שבמעשה זה של יעקב יש משום מעשה אבות סימן לבנים (שמשפיע לזכות הבנים), שאנו כעין לוקחים את הבכורה מעשו, ומקבלים את הברכות בהקשר של פסח. שכך לעתיד יש יסוד של פסח בגאולה: 'בניסן נגאלו בניסן עתידין ליגאל' (ר"ה יא,א). בגאולה תהיה התנגשות בין בנ"י לבני עשו: "ועלו מושעים בהר ציון לשפט את הר עשו והיתה לה' המלוכה" (עובדיה א,כא), כמו שיעקב לקח מעשו את הבכורה ואת הברכות, כך לעתיד יפרעו מבני עשו, וכך תהיה המלוכה לה', כמו בקרבן פסח שזה ביציאת מצרים שכולם ראו שה' הוא האלקים (ועמלק בא לפגוע בזה, ולכן בו במיוחד תהיה הפריעה לעתיד, שימחה זכרו). זה נרמז גם כאן במיכה, שנאמר קודם: “כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות. יראו גוים ויבשו מכל גבורתם ישימו יד על פה אזניהם תחרשנה. ילחכו עפר כנחש כזחלי ארץ ירגזו ממסגרתיהם אל ה' אלקינו יפחדו ויראו ממך" (מיכה ז,טו-יז), שכמו ביציאת מצרים כך לעתיד יראו כולם את הנפלאות שה' יעשה לנו, ובעקבות כך יראו מה'. יצחק ברך את יעקב: “ויתן לך האלקים מטל השמים ומשמני הארץ ורב דגן ותירש. יעבדוך עמים וישתחוו לך לאמים הוה גביר לאחיך וישתחוו לך בני אמך ארריך ארור ומברכיך ברוך" (בראשית כז,כח-כט). כך כאן נאמר קודם "רעה עמך בשבטך צאן נחלתך שכני לבדד יער בתוך כרמל ירעו בשן וגלעד כימי עולם" (מיכה ז,יד) שיחיו בתוך כרמל (כרמל זהו מקום פורח) ובבשן וגלעד שהיו מקום משובח למקנה, שיש שם צמיחה טובה, שזהו כמו מה שיצחק ברך את יעקב (וכן ההמשך שישתחוו לך לאומים, זהו כהמשך הפס' שה' יעשה עמנו נפלאות והגוים יראו מה', וממילא מובן שגם מאתנו – שה' עשה לנו נפלאות). יעקב סיכן את עצמו שיצחק יקללו (כמו שאומר לרבקה "אולי ימשני אבי והייתי בעיניו כמתעתע והבאתי עלי קללה ולא ברכה" [בראשית כז,יב]), אבל בכ"ז הסכים כיון שזה היה כדי שלא יגרם חטא ליצחק, שיאכל קרבן פסח פסול, לכן בזכות זה ראוי שה' ימחל לנו (ובפרט שבקרבן פסח אנו מראים שה' הוא אלוקינו, שגאלנו. גם במצרים לא היה לנו זכות, ובכ"ז ה' לא התייחס לחטאינו, וגאלנו, כך גם כאן מבקש שלא יתייחס לחטאים, אלא יעלימם וירחם עלינו): “מי א'ל כמוך נשא עון ועבר על פשע לשארית נחלתו לא החזיק לעד אפו כי חפץ חסד הוא. ישוב ירחמנו יכבש עונתינו ותשליך במצלות ים כל חטאותם". לכן מסכם הנביא "תתן אמת ליעקב חסד לאברהם אשר נשבעת לאבתינו מימי קדם", שתתחשב בזכות החסד של אברהם ובהבטחתך ליעקב (ראה רש"י), אולם בזה גם רומז לכל מה שאמרנו כיסוד לכל זה.