מדוע נח שלח דוקא את העורב והיונה ולא את עוג?
נכתב על ידי ברוך עינב, 12/11/2020
בס"ד
אחד הרבנים הציג בדרשתו את השאלה מדוע שלח נח דוקא את העורב והיונה שיבדקו אם קלו המים, שהרי יכול היה לשלוח בקלות את עוג מלך הבשן שהיה גבוה מאוד ונצמד לתיבה מבחוץ ונח עשה לו פתח שדרכו יוכל לאכול? שהרי אם היה הולך לבדוק אודות מצב המים היה יכול לראות את פני השטח למרחק גדול. וחשבתי בעה"י על כמה תירוצים לכך:
(א) לא רק שמי המבול הגיעו עד לפסגות ההרים אלא שהם היו רותחים כדי לא להשאיר שום סיכוי לרשעים שנשארו מחוץ לתיבה, לעומת תיבת נח עצמה שהיתה עליה השגחה ניסית ובתוך כך גם המים מסביבה היו צוננים כדי לאפשר לכל יושביה תנאי מחיה רגילים מבלי לסכן את חייהם, שהרי היתה מכוסה בזפת שהיה יכול להימס יחד עם שאר חלקי התיבה. ולכן אם עוג היה זה שנשלח כדי לבדוק אם תם המבול היה יכול להינזק ואף למות יחד עם כל הרשעים.
וגם מבין כל בעה"ח לא שלח נח את הצבי, האיל, הנמר או הצ'יטה אלא דוקא שנים מבעלי הכנף, העורב והיונה, שיכולים לעוף מעל מי המבול, יהיה גבהם אשר יהיה, מבלי לסכן את עצמם, וכמובן שהדגים לא נלקחו בחשבון מאחר והם לא יכולים להתרומם מעל לגובה פני הים ולראות את התמונה הכוללת, שהרי גם ככה ישנם מקומות עמוקים מאוד ברחבי הים מבלי שזה יחשב בעיניהם כדבר חריג, כשהמרחק הרב ביותר שנמדד עד כה בידי האדם הוא 12 ק"מ מתחת לפני הים.
ולכאורה קשה, שהרי כל המציאות בתיבה היתה ניסית, ולכן כשם ש-ד' יתברך האריך את חיי התולעים והנמלים בתיבה מעבר לתוחלת חייהם הרגילה כדי שיזכו להגיע לעולם החדש, כך יכול היה בקלות לאפשר גם לעוג להתרחק מהתיבה ולגרום לכך שהמים יהיו צוננים גם מסביבו כשם שהיו סביב התיבה. וחשבתי בעה"י לתרץ שהרי זה לא ש-ד' ביקש מנח לשלוח בע"ח כזה או אחר אלא שנח עצמו בחר בעורב ואח"כ ביונה, ומסתבר שנח לא יכול היה לדעת עד לאן מגיעה ההשגחה הניסית והעל טבעית של ד' יתברך ואם יעשה נס לעוג במידה וישלח אותו לבדוק אם קלו המים, ובזמן שהיה אחראי לכל בני האדם ובעה"ח בתיבה ועשה הכל כדי להבטיח את חיי כל יושביה הוא לא רצה למעול בתפקידו ולשלוח אחד מהם תוך שהוא מעמיד את חייו בסכנה. ועוד שיתכן וחשב שכל ההשגחה הניסית התמקדה בתיבה עצמה על כל יושביה, ואם עוג יתרחק מהתיבה הוא יתנתק מתחום ההשגחה הניסית ויהיה כפוף להשגחה הטבעית של שאר העולם, ומתוך כך לא יהיה לו סיכוי להישאר בחיים, והרי ידוע שהקב"ה לא רצה שעוג וסיחון הנפילים, בני האלהים, ימותו במבול אלא בידי משה רבינו שנקרא איש האלקים, כפי שאמר ד' אל משה אודות עוג: "וַיֹּאמֶר ד' אֶל מֹשֶׁה אַל תִּירָא אֹתוֹ כִּי בְיָדְךָ נָתַתִּי אֹתוֹ וְאֶת כָּל עַמּוֹ וְאֶת אַרְצוֹ וְעָשִׂיתָ לּוֹ כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתָ לְסִיחֹן מֶלֶךְ הָאֱמֹרִי" (במדבר כא, לד) וכותב ילקוט הראובני שסיחון ועוג היו שני צדדים של הסטרא אחרא כנגד משה ואהרן שהיו מצד הקדושה, שזה לעומת זה עשה אלקים. ולכן בחר נח לצורך ביצוע המשימה בשנים מבעלי הכנף, מאחר והם היחידים שיכולים להתעלות מעל הביצה הרותחת של מי המבול.
וניתן ללמוד מכאן מוסר השכל חשוב, שכאשר ישנם הרבה בני אדם בעולם אחד שנקרא עלמא דשיקרא שמלא בקשיים, נסיונות, טומאה, חטאים, תאוות, כפירה, חושך, רשע ורוע, היחידים שיכולים לעבור אותו בהצלחה מבלי לטבוע במי המבול הרותחים שהיצר הרע רוצה להטביע אותם בהם הם אלה שמסוגלים להשליט את הנשמה האלוקית והיצר הטוב על הנפש הבהמית והיצר הרע שלהם, להידבק בבורא עולם, להתמלא בתורה ומצוות ולהתחזק ביראת שמים וענוה תוך שהוא מצליח להתעלות מעל הצד החומרי של העוה"ז שמלא בכל הדברים האלה ומנסה לפתות ולמשוך אליו את האדם בכל הזדמנות אפשרית.
ועוד קשה שאם כן יש צד לומר שכל בעלי הכנף לא ניזוקו במבול, שהרי כמו העורב והיונה שנבחרו לתפקיד זה מפאת יכולתם להתרומם מעל לגובה פני הקרקע והמבול ששטף אותה, כך כל שאר בעלי הכנף היו יכולים לעשות כן ולהינצל מהמבול. ולא ניתן לומר כך אחרת כמו הדגים שלא מתו במבול נח לא היה צריך להכניס לתיבה גם את בעלי הכנף שהיתה עמוסה בכל סוגי בעה"ח, והעובדה שהכניס לתיבה גם מבעלי הכנף מוכיחה שכל השאר נכחדו במבול יחד עם כל שאר בעה"ח ובתוכם גם הדינוזאורים. וחשבתי בעה"י לומר שכשם שבתוך התיבה היתה השגחה ניסית, כך ההשגחה הטבעית בשאר המקומות היתה שאף אחד מבלי החיים שנשאר מחוץ לתיבה אינו יכול להמשיך להתקיים וזה כולל את בעלי הכנף משום גזירת הבורא, ראשית כי כך ציוה ד' וזה היה רצונו יתברך, ובאופן מעשי אפשר להסביר שגם בעלי הכנף צריכים לנוח מדי פעם על מקום מוצק ויבש כלשהו, ומכאן מובן מדוע המים הגיעו עד פסגות ההרים, שגם בעלי הכנף שיכולים להגיע לשם לא ימצאו כל מקום מפלט שיכול להצילם מהמבול, וגם אם היו מנסים לשוט על פני הים לא היו מצליחים מפני שהמים היו רותחים, ואם בסופו של דבר היו מתעיפים היו נופלים לתוך המים האלה. וגם כשנח שלח את העורב והיונה הוא שלח אותם על מנת שיחזרו לתיבה בכל מצב כדי שיבטיחו את המשך קיום מינם ויקיימו את רצון ד' שציוה: "גַּם מֵעוֹף הַשָּׁמַיִם שִׁבְעָה שִׁבְעָה זָכָר וּנְקֵבָה לְחַיּוֹת זֶרַע עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ" (בראשית ז, ג), כפי שכתב אור החיים על "וישלח ידו": "פירוש להיותה עיפה ויגיעה כי לא מצאה מנוח וגו', ולזה חש עליה שמא אין לה כח לעוף יותר ותפול במים, ושלח ידו חוץ לתיבה והביאה אל התיבה". ע"כ. ללמדנו על כך שיש גבול ליכולת של בעלי הכנף לשהות באויר ואם היונה חזרה לתיבה בכוחותיה האחרונים לאחר שעשתה את משימתה במסירות נפש, מובן שלא היה סיכוי לבעלי הכנף לשרוד ארבעים ימים רצופים של מבול שלא מאפשר להם לנוח ולו לרגע אחד.
ומוסר ההשכל החשוב שאפשר ללמוד מכאן הוא שאם הדגים ניצלו בזכות היותם במים שמהוים מקוה טהרה שאין הטומאה שולטת בהם, כל שכן שכל אדם יכול וצריך ללמוד מכאן כיצד להציל את עצמו, כדאיתא בגמרא: "אין מים אלא תורה, שנאמר (ישעיהו נה, א): 'הוֹי כָּל צָמֵא לְכוּ לַמַּיִם'" (ב"ק פב.), ע"י שילמד בבית המדרש ויגור לידו, כדברי רבי נהוראי במשנה: "הֱוֵי גוֹלֶה לִמְקוֹם תּוֹרָה" (אבות ד, יד), ופשוט שהשכר של האדם יהיה גדול יותר כי "גדול המצווה ועושה יותר מהלא מצווה ועושה" משום היצר הרע שמנסה למנוע זאת ממנו, וכשהוא מצליח להתגבר עליו למרות הכל הוא זכאי לשכר אדיר עבור זה, שאין הדעת יכולה לתפוס.
(ב) ע"פ אחת הדעות עוג נצמד לתיבה מהצד, ואם כך יתכן ונח, שידע בשלב מסוים שהוא עתיד להצטרף למסע בתיבה, תיכנן אותה בהתאם, ומאחר וידע שעוג גבוה וכבד מאוד ויהיה בצד אחד של התיבה, ריכז בצד השני את מרכז הכובד מצד שאר בני האדם ובעלי החיים, ואם כך ידע שזה לא בא בחשבון לשלוח את עוג ובכך להפר את כל האיזון של התיבה ואם יעזוב אותה היא תיטה על צידה באופן שיסכן את חיי כל יושביה.
ידוע שגם סיחון שרד את המבול ומובא בילקוט הראובני שאבי עוג, שמחזאל שהיה מבני האלהים, בא על אשת חם סמוך לכניסתם לתיבה וסיחון נולד בתוך התיבה, וכל מה שחם בא על אשתו בתיבה נועד לחפות עליה, שלא יחשבו שהולד שיצא ממנה הוא ממישהו אחר, ואעפ"כ נענש שצבע עורו יהיה שחור, וזה מה שמסביר את צבע עורם של האפריקאים לדוגמא, וישנה דעה שעוג וסיחון נתפסו בתיבה כל אחד מצד אחר וכך נוצר איזון, ולכך אפשר להוסיף את הדעה שמובאת בספר "פניני הקדמונים", שעוג ישב בחלק העליון של התיבה כשמעליו היתה סככה, וניתן ליישב שיתכן שזה היה מקום מושבו עד שנולד סיחון ולא היה מקום לשניהם בחלק העליון של התיבה ולכן שינה את מיקומו כדי לא להפר את האיזון בתיבה, ובפרט לאחר שמשקל גופו הגיע לרמה גבוהה שהצריכה התחשבות מיוחדת, ואז כל אחד מהם תפס צד אחד של התיבה, וגם לפי זה מובן מדוע נח לא רצה לשלוח את עוג ומשלב מסוים גם את סיחון.
(ג) המדרש מספר שהמקור לשמו של עוג מלך הבשן הוא, שנח ביקש ממנו שיביא לו עצים איתם יוכל לבנות את התיבה שבורא עולם ציוהו לבנות, ועוג הסכים בתנאי שיאכילהו כל צרכו, ונח הביא לו שלוש עוגות, ולאחר שאכל עוגה וחצי שבע והלך לכרות עצים, שהרי התיבה היתה אמורה להיות גדולת מימדים מאחר והיתה צריכה להכיל בתוכה את נח, אשתו, שלושת בניהם ונשותיהם, עוג, זכר ונקבה מכל בעה"ח הטמאים ושבעה שבעה מבין הטהורים על פני האדמה. מלאך המוות פגש אותו בדרך ושאלו: למי אתה מוליך את העצים? וענה לו: לנח. שאלו: בשכר מה? וענה לו: בשכר שאוכל ואשבע, ואכלתי עוגה וחצי ושבעתי. אמר לו: תמיד היית אוכל בקר וצאן ולא שבעת, ועכשיו שבעת? ודאי עשה לך כשפים. והמליץ לו שלא לטרוח בנשיאת העצים עבורו, ועוג בחר להישמע לו ועזב את חבילת העצים, אלא שחתיכה אחת נגררה אחריו מאחר והיתה קשורה לחבל שהביא איתו, וזה הספיק לנח לבנות את כל התיבה, ללמדנו אודות היכולת שהיצר הרע קיבל מ-ד' לגרום לבני האדם לעשות ההיפך מרצון ד', להסיט ולהדיח אותם מדרך ד', התורה והמצוות, כשם שגרם לישראל לחטוא בחטא העגל לאחר שהציג להם מצג שוא של מיתתו של משה רבינו בשמים, שהיה באותה עת על הר סיני. וללמדנו גם על גודלו ועצמתו של עוג שנהרג ע"י משה רבינו שגובהו היה 10 אמות, והוא קפץ לגובה 10 אמות כשבידו מקל באורך 10 אמות, סה"כ 30 אמות שהם 15 מ' ואעפ"כ הגיע רק לקרסולו של עוג, ומכאן יוצא שגובהו היה 210 מ' בעירך.
ובכך עוג מעל בתפקידו, איבד את אמינותו והוכיח שאי אפשר לבטוח בו, שאע"פ שהעץ שנגרר איתו הספיק לבנית כל התיבה, עדין הוא לא עמד בסיכומו עם נח, והוכיח שהוא הפכפך מאחר ולא עמד במילתו ואי אפשר לסמוך עליו, ובפרט במשימה שעתיד כל האנושות ועולם החי תלוי בו. ונח לא היה רק צדיק אלא גם חכם, ומילא כשהאדם טועה פעם אחת זה מלמד על הצד השני אך אם לא למד מטעותו ונפל שוב באותו מקום זה כבר מלמד ישירות עליו.
וחשבתי בעה"י ללמוד מכאן מוסר השכל חשוב, שאם בסופו של דבר זכה עוג להינצל משום הכרת הטוב כי ס"ס התיבה כולה נבנתה מאותה חתיכת עץ שנגררה אחריו אע"פ שהתחרט וחזר בו ולא התכוון להביא אף אותה, וכמו כן זכה לחיות 1000 שנים בזכות שאמר לאברהם אבינו שארבעת המלכים שבו את לוט אע"פ שכונותיו לא היו תמימות מאחר וחשב שאברהם יהרג במלחמה נגדם והוא יקח לעצמו את שרה, כל שכן שהשכר לו יזכו עובדי ד' שעושים את רצון ד' בתמימות ומסירות מתוך רצון אישי וכונה טהורה יהיה הרבה יותר עצום ורב לאין ערוך במושגים של נצח ואינסוף, שנאמר: "רַחֲמָנָא לִבָּא בָּעֵי" [כדברי רבא, כפירש"י (סנהדרין קו:), זהר ויקרא רפא:], וגם: "טוב מעט תחנונים בכוונה מהרבות בלא כוונה" (שו"ע או"ח א, ד, וגם טור או"ח א), כפי שפסק השו"ע לפי היש אומרים שמצוות צריכות כונה, והמ"ב ביאר שלא חילק בין מצוות דאוריתא לדרבנן (או"ח סימן ס, ס"ד) כדעת בה"ג והראש. ואמנם עוג זכה לחיות 1000 שנים אף יותר מאדם הראשון שחי 930 שנים ונח שחי 950 שנים, אך הם לעומת זאת יזכו לחיי הנצח של העוה"ב, כמתואר בגמרא: "צדיקים יושבין ועטרותיהם בראשיהם ונהנים מזיו השכינה, שנאמר (שמות כד, יא): 'וַיֶּחֱזוּ אֶת הָאֱלֹקִים וַיֹּאכְלוּ וַיִּשְׁתּוּ'" (ברכות יז.).
וחשבתי בעה"י לדמות את נח ללומדי התורה הצדיקים ויראי ד' בחינת יששכר ואת עוג לתומכי התורה שמהנים אותם מממונם בחינת זבולון, וללמוד מכאן מה עצום ורב הוא שכרם לא רק של לומדי התורה, ששכרם והעוה"ב שלהם הוא הגדול ביותר, אלא גם של תומכי התורה ולומדיה, ומה תהיה עצמת השמירה, ההגנה, ההצלה וההשגחה הפרטית מכל צרה וצוקה, נגע ומחלה להן יזכה כבר בעוה"ז, מאחר ובזמן שהרבה אחרים זורקים את כספם להבל וריק הם בוחרים להגדיל תורה ולהאדירה ולעזור ללומדיה, כדאיתא במשנה: "אִם אֵין קֶמַח אֵין תּוֹרָה. אִם אֵין תּוֹרָה אֵין קֶמַח" (אבות ג, יז).
(ד) התירוץ הזה קשור קצת לקודם, כדאיתא בגמרא: "שלוחו של אדם כמותו" (קידושין מא:, קידושין מג., נדרים עב:), ומכאן שנח לא ראה בעוג כמי שיכול ליצג אותו ואת תפיסת העולם שלו, ולא רצה שיקשרו אותו אליו בצורה כזאת או אחרת, שהרי לא נמנה מבין צדיקי אותו דור, וכנראה שניצל מצד הכרת הטוב על כך שכל התיבה נבנתה מאותו עץ שהביא, בדומה לפרעה שהיה היחיד מבין כל צבאו שניצל בטביעת צבא מצרים לאחר שים סוף חזר לטבעו הראשוני לאחר שנפתח עבור עם ישראל, מצד הכרת הטוב על כך שס"ס גידל בארמונו את משה רבינו ש-ד' הושיע את עם ישראל דרכו.
(ה) נח ידע שלעוג יש בחירה חופשית כמו לכל בני האדם אע"פ שהיה מבני הנפילים, שהרי היו אף מלאכים שירדו לעוה"ז והתלבשו בגוף של בשר ודם וחטאו עם בנות האדם, ללמדנו שגם למלאכים יש בחירה חופשית כשהם יורדים לעוה"ז, ולעומתו לכל החיות, הבמהות, הדגים והעופות אין כל בחירה חופשית, מאחר והם כלולים בטבע האלוקי ונשלטים בידי ד' באופן ישיר.
ומסביר אור החיים הקדוש שזאת הסיבה שראובן הציע לאחים שבמקום להרוג את יוסף כמו בתכנית המקורית, ישליכוהו לבור שהיה מלא בנחשים ועקרבים, שידע שיתכן שהם כבני אדם טעו בדין שעשו אודות יוסף מכח הבחירה החופשית שלהם, והבין שמתוך כך הם עלולים לרצוח אדם חף מפשע, ולבעה"ח לעומתם אין כל בחירה חופשית וכל פעולה שלהם היא תוצאה ישירה של רצון ד' והדין האלוקי, ובכך הסכימו להצעתו שלא יחרצו את דינו בעצמם אלא יעבירו את ההכרעה לבוראם שלעולם אינו טועה כדי שיעשה דין אמת, וכך לא ימות אלא רק אם נגזר עליו כך משמים, מאחר וידעו שהם רואים רק חלק מזערי מהתמונה הכוללת בשונה מבוראם שרואה את התמונה השלמה ולא נעלם מעיניו דבר, ונמצא שהענוה שהם הפגינו הצילה את כל עם ישראל לדורותיו, שניצל מהמצרים הרבה בזכות ארונו של יוסף שכאשר ים סוף ראה אותו נחצה לשני עשר שבילים, אחד לכל אחד משני עשר שבטי ישראל, ואיפשר להם לחצותו, "וינס" כנגד "וינס".
ולכאורה ניתן להקשות על כך ולומר שראינו שבשונה משאר בעה"ח, הכלב והעורב שימשו בתיבה, והיה צד לומר שיש להם בחירה חופשית, ולראיה שהם לא עשו את רצון ד', וקשה מכאן על מה שאמרנו שכל החיות נשלטות ישירות ע"י בורא עולם, אלא שחשבתי בעה"י לתרץ שבדומה לארבעת המינים עליהם משגיח ד' יתברך ישירות לעומת שאר גידולי הקרקע שישנו מלאך מתווך, גם עם בעה"ח ישנה מציאות של מלאכים שממונים עליהם, ולכן מה שהכלב והעורב שינו מציווי ד' זה מצד אותו מלאך שממונה עליהם ששינה. ועדין קשה שהרי ידוע שגם למלאכים אין בחירה חופשית והם עושים את רצון ד' בצורה מדויקת מבלי לשנות כלל, אלא שניתן לומר שלכל כלל יש יוצא מן הכלל, וזה לא שאין להם יכולת טכנית לעשות נגד רצון בוראם אלא שבשונה מבני האדם, להם אין כל ספק בנוגע לעצם קיומו ומציאותו העליונה, ויתכן והמלאכים שלהם חרגו מתפקידם ועשו נגד רצון בוראם ולכן הכלב נענש שלא יכול להתנתק מזוגתו במהלך שימושו מפני אותה אמה שמתנפחת אצלו באותה עת, והעורב נענש שמוציא את זרעו מהמקור ונקבתו גם יולדת משם.
(ו) יתכן ונח לא רצה שעוג יהיה האדם הראשון שירד מן התיבה ויעשה את הצעד הראשון בעולם החדש ש-ד' יתברך יצר להם, כשנתן לבני האדם הזדמנות נוספת ואיפשר להם לפתוח דף חדש בעולם חדש, וכידוע יש משקל מכריע לצעדים הראשונים שנעשים בכל דבר חדש, ולכן מקפידים להיכנס לכל מקום עם רגל ימין, שנאמר: "טוֹב אַחֲרִית דָּבָר מֵרֵאשִׁיתוֹ" (קהלת ז, ח), וחשבתי בעה"י לפרשו כך, שניתן ללמוד על דבר מסוים לאחר שהתבררו טיבו ומעלתו ולהבין מה גרם להצלחתו מתחילת דרכו. ואף אלה שטרם חזרו בתשובה יודעים עד כמה הרושם הראשוני קובע, עד כדי כך שהרבה החלטות מתבססות עליו, ולכן בתחומים רבים נעשה מאמץ רב כדי שהרושם הראשוני שהצד השני יקבל יהיה מוצלח ככל שניתן.
(ז) ידוע ששלושה שימשו בתיבה שלא כדין על אף השכינה ששרתה שם, חם בן נח, הכלב והעורב, אז אמנם את חם בנו ואת הכלב הוא לא יכול היה לגרש מהתיבה על אף שחטאו מאחר והמים עדין לא יבשו, אך את העורב הוא יכול היה לגרש מאחר והוא בעל כנף, והיות ורצה לבדוק במקביל אם כבר קלו המים, החליט לשלוח את העורב ולהשיג בכך את שתי המטרות, ומכאן יוצא שיותר ממה שלא רצה לשלוח את עוג, הוא רצה לגרש את העורב ועל הדרך ביקש ממנו שיבדוק את מצב המים רק כדי להרחיק את בעה"ח הזה ממנו, שחטא דוקא בתוך תיבת נח שמטרתה היתה להתחיל דף חדש ונקי בעולם ומכאן מובנת חומרת חטאו, שלא דומה חטא במצב רגיל לחטא שנעשה לאחר סליחה, מחילה וכפרה שמקבלים לפנים משורת הדין הזדמנות חדשה לפתוח דף נקי.
להקדשת החידוש (בחינם!) לעילוי נשמה, לרפואה ולהצלחה לחץ כאן
דיונים - תשובות ותגובות (0)
