"ויאמר ה' אל אברם לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך. ואעשך לגוי גדול ואברכך ואגדלה שמך והיה ברכה. ואברכה מברכיך ומקללך אאר ונברכו בך כל משפחת האדמה" (בראשית יב,א-ג). '"ואעשך לגוי גדול", אמר לו: ומנֹח לא העמדת שבעים אומות? אמר לו: אותה אומה שכתוב בה (דברים ד, ז): "כי מי גוי גדול", אני מעמיד ממך. אמר רבי ברכיה: אתנך ואשימך אין כתיב כאן, אלא "ואעשך", משאני עושה אותך בריה חדשה את פרה ורבה. רבי לוי בר חויית ורבי אבא בריה דרבי חייא בר אבא אמרו: שלשה גדולות וארבע ברכות כתיב כאן, בישרו שהן שלש אבות וארבע אמהות. אמר רבי חייא: לפי שהדרך מגרמת לשלשה דברים: ממעטת פריה ורביה, וממעטת את היציאה, וממעטת את השם. ממעטת פריה ורביה - "ואעשך לגוי גדול". ממעטת את היציאה – "ואברכך". ממעטת את השם - "ואגדלה שמך"' (ב"ר לט,יא). לאברהם נרמז כאן על האבות והאמהות, ועל בנ"י. נרמז גם על שבנ"י הם מגלי שם ה' בעולם, שלכן נרמז על קריאה לה', שהרי נרמז לו ב"לגוי גדול" כנגד "כי מי גוי גדול אשר לו אלקים קרבים אליו כה' אלקינו בכל קראנו אליו". לכן נראה שיש כאן גילוי של מהות בנ"י, כהמשך האבות, בהיותנו מגלי שם ה' בעולם. זה דבר שבמהותנו, ומתגלה במיוחד בא"י (להבדיל מחו"ל שהיותנו שם זהו חילול ה', ואף כעין עובד ע"ז [כתובות קי,ב. שזהו ההיפך מעבודת ה', ולכן דומה כעין מה שנאמר בתחילה שם שכאילו אין לו אלוק (שאמנם דחו זאת, כיון שאי אפשר לומר שאין לו אלוק ממש, אולם גם כאילו עובד ע”ז זהו גילוי כעין שאין לו אלוק)]). לכן זה נאמר כאן בציווי לעלות לא"י, ב"לך לך", שפרושו '"לך לך" - להנאתך ולטובתך, ושם אעשך לגוי גדול, כאן אי אתה זוכה לבנים. ועוד שאודיע טבעך בעולם' (רש"י. פס' א), שזהו ללכת בשביל הגילוי של מהותנו, שזה דווקא בא"י. (או כמו שאומר בדומה האלשיך בפס': 'כי דע איפה כי המקום גורם, כי פה הוא מקום שאפילו אתה רחוק משרשך, אך "לך לך" שהוא הקרב עצמך אליך והדבק בשרשך הקדוש, ודע קדושת הארץ בזה' וכו', שה' אמר לאברהם ללכת לעצמו ולשורשו, שזה רק ע"י חיבור לא"י). על הפס' “שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד” (דברים ו,ד), מביאים חז"ל: 'דאמר רשב"ל: (בראשית מט, א) "ויקרא יעקב אל בניו ויאמר האספו ואגידה לכם". ביקש יעקב לגלות לבניו קץ הימין, ונסתלקה ממנו שכינה. אמר: שמא חס ושלום יש במטתי פסול, כאברהם שיצא ממנו ישמעאל, ואבי יצחק שיצא ממנו עשו. אמרו לו בניו: "שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד", אמרו: כשם שאין בלבך אלא אחד, כך אין בלבנו אלא אחד' (פסחים נו,א). ממיילא נראה שכיון שיש כאן דימוי של בנ”י לאבות (שאומרים ליעקב שהם כמותו) [ואף יעקב מקשר כעין לאבות האחרים], אז יש כאן גילוי של כח האבות בכוחם של בנ”י (מעשה אבות סימן לבנים, שיש בבנים את כח האבות), ולכן זהו גילוי שה' אלקינו ולעתיד ה' יהיה אחד אצל כולם בעולם, שאנו מגלים את שם ה' בעולם עד התיקון, כהמשך האבות. ההמשך "ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך” (דברים ו,ה). '"בכל לבבך" – (ספרי) בשני יצריך. ד"א, בכל לבבך שלא יהיה לבך חלוק על המקום. "ובכל נפשך" - אפילו הוא נוטל את נפשך. "ובכל מאדך" - (ברכות טז) בכל ממונך... דבר אחר, ובכל מאדך בכל מדה ומדה שמודד לך, בין במדה טובה בין במדת פורענות' וכו' (רש"י). כיון שהפס' כאן קשור למהותנו כהמשך האבות (שזהו ההמשך של "שמע”), והאבות (ובנ"י) נרמזים בציווי של "לך לך", לכן נראה שיש כאן רמז למה שנאמר לאברהם שיקבל בעליה לארץ, שבזה יתחבר למהותו (ואז תתגלה מהותו). לאברהם נאמר שיקבל שלושה דברים: פריה ורביה, ממון ושם טוב. “בכל לבבך" שזהו בשני היצרים, יוצא שהאדם שולט לגמרי במעשיו לטובה, שגם יצר הרע משועבד לטוב, וממילא מתגלה בו רק טוב, לכן בעקבות כך בא שם טוב לאדם כזה (שהוא בעל מידות ומעשים טובים), זהו ההבטחה לאברהם על שם טוב. “בכל נפשך" שזהו אפילו נוטל את נפשך, זה דומה כעין כנגד פו"ר שממשיך את האדם בעולם, ולכן זהו כנגד ההבטחה לפו"ר (ואף מי שאין לו בנים הוא כמת [נדרים סד,ב], ולכן בפו”ר שיוולד לו בן זהו כעין חיים). “בכל מאודך" נאמר במפורש שזהו 'בכל ממונך', שזהו כנגד ההבטחה לאברהם על הממון. (אולי גם "בכל לבבך" שלא יהיה לבך חלוק על המקום, כנגד פו"ר, שבזה גילוי האם אתה דבוק בה' או ח"ו בתאוות הבהמיות, ולכן בפו"ר יש גילוי כנגד שלא יהיה לו חלק שחולק על הקב"ה ח"ו – שלא דבוק בה'. "בכל נפשך" זהו כנגד הממון, כיון שממון האדם שייך לו כדי לפעול את מעשיו בעולם, ולכן כעין שייך לנפשו [וכעין זה מובא בחסידות (ביהודי הקדוש) שהממון קשור לאדם, שלכן יעקב חזר על פחים קטנים, כיון שיש בהם גילוי של קדושה השייכת בו], ועוד שהעני חשוב כמת [נדרים שם], ולכן בכל נפשך רומז לממון. “בכל מאודך" שזהו להודות על כל מה שה' עושה, זהו כנגד שם טוב שזה על מה שמתגלה באדם, מה ה' מגלגל עליו, לאן מביאו, והאדם מודה לה' שמקשר הכל לחיוב ולכן גם פועל בהתאם לכך, וזה מביא שם טוב לאדם [שמתמודד יפה וגם פועל טוב בעולם]). נראה שנרמז כאן ב"לך לך" על האבות (שלכן נאמרו 'שלושה גדולות'), לומר שאברהם הוא כעין היסוד של שלושת האבות, לכן גם באבות מתגלה עניין "ואהבת" של שמע ישראל (כמו שמתגלה ברמז בהבטחות לאברהם ב”לך לך”), ובכ"א כיון שזה דבר יסודי בבנ"י, לכן נראה שיש גילוי של האבות בזה. “בכל לבבך" שזהו בשני יצרך, זה כנגד אברהם, שירד למצרים עם שרה ואמר לה "אמרי נא אחתי את למען ייטב לי בעבורך וחיתה נפשי בגללך" (בראשית יב,יג), שזה נראה כאילו זה מעשה של יצר הרע, להשתמש בה בשביל הטבה לעצמו, אולם כמו שמסביר מרן פאר הדור שר התורה הרה”ג שלמה גורן זצוק”ל זיע”א (ב'תורת המקרא' “לך לך”), שזה היה כדי להפיץ את שם ה' בעולם (ראה שם), ממילא מה שנראה כיצר הרע בעצם זהו יצר הטוב, שאין גילוי רע של יצר הרע, אלא הכל גילוי לטוב. “בכל נפשך" זה ודאי יצחק שעלה למזבח, למסור נפשו בעקידה. “בכל מאודך" בכל מידה ומידה יש להודות לה', זה כנגד יעקב שעברו עליו חיים קשים, כמו שאומר לפרעה "ימי שני מגורי שלשים ומאת שנה מעט ורעים היו" (בראשית מז,ט) [ובפרט להסברו של מרן פאר הדור הרה"ג שלמה גורן זצוק"ל זיע"א ב'תורת המקרא', “ויגש", שיעקב בא להראות בזה לפרעה שהכל בידי ה', אז זהו ממש כמו להודות לה' על הכל, שהרי השתמש בקשיים לומר חיוב על ה']. אולי אפשר גם "בכל לבבך" שלא יהיה לבך חלוק על המקום, זה כנגד יעקב, שאע"פ שהיה אצל לבן לא למד ממעשיו, כמו שאומר לעשו: "עם לבן גרתי" (בראשית לב,ה). 'דבר אחר: "גרתי" בגימטריא תרי"ג, כלומר: עם לבן הרשע גרתי, ותרי"ג מצות שמרתי, ולא למדתי ממעשיו הרעים' (רש"י). "בכל נפשך" זהו כנגד יצחק שמסר נפשו בעקידה. "בכל מאודך" זה בכל ממונך, זה כנגד אברהם שהיה משתמש בממונו בשביל גילוי ה': '"ויקרא שם בשם ה' א'ל עולם". אמר ריש לקיש: אל תיקרי ויקרא, אלא ויקריא. מלמד שהקריא אברהם אבינו לשמו של הקב"ה בפה כל עובר ושב. כיצד? לאחר שאכלו ושתו, עמדו לברכו. אמר להם: וכי משלי אכלתם? משל אלקי עולם אכלתם, הודו ושבחו וברכו למי שאמר והיה העולם' (סוטה י,א-ב). נראה שלכן "שמע" נעוץ באבות ובארץ, כיון שבה מתגלה כח האבות (ובהיותנו בחו"ל יש חילול ה', ולכן לא יכולים להביא לקידוש שם ה' בעולם – שמזה "ה' אחד”), לכן האבות מוזכרים עם הארץ: 'ולמה הוא מזכיר זכות אבות ומזכיר זכות הארץ עמהם? אמר ר"ל: משל למלך שהיה לו שלשה בנים, ושפחה אחת משלו מגדלתן. כל זמן שהיה המלך שואל שלום בניו, היה אומר שאלו לי בשלום המגדלת. כך כל זמן שהקדוש ברוך הוא מזכיר אבות, מזכיר הארץ עמהם, הה"ד "וְזָכַרְתִּי אֶת בְּרִיתִי יַעֲקוֹב" וגו' "וְהָאָרֶץ אֶזְכֹּר"' (ויק"ר לו,ה). ומסביר המהר"ל: 'וביאור ענין זה, מה שאמר ושפחה אחת מגדלתן, כי מעלת האבות דוקא מצד הארץ, כי אם לא היה הארץ, לא הגיעו האבות אל קדושה העליונה, ולכן הארץ מגדלתן' (מהר"ל דרך חיים ה,ט). ממיילא גילוי הקדושה העליונה שבאבות, קשורה לא"י, ולכן נראה שגם מה שאנו ממשיכים את דרך האבות לגלות קדושה בעולם, זה דרך כח א"י. לכן כאן ב"לך לך" נרמזים האבות ושלושה נזקים של הליכה בדרך, שכאן ה' ברכו שלא יהיה נזק אלא רק הטבה, בשל שזהו בעקבות ציוויו שילך לא"י, ולכן יש רמז בשלושה אלו לאבות ולא"י שזהו גילוי של קדושה עליונה, ולכן גם מתגלה כאן קשר לקידוש ה' שלנו (כהמשך האבות) ב"שמע ישראל", והכל קשור דרך החיבור לא"י (שבה מקדשים ומתחברים לקדושה עליונה, ומגלים את שם ה' בעולם). (אולי לכן נאמר "ויאמר ה' אל אברם לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך". שלהבדיל מהמקום הקודם שהיה מלא בטומאה, שילך לא"י מקום הקודש. ונאמרו שלושה מקומות: ארצך, מולדתך ובית אביך. ארצך זה כנגד שם טוב, שבארץ שלך מכירים אותך ולכן מכבדים אותך ומכירים את שמעך הטוב. מולדתך זה כנגד פו"ר, לשון הולדה. בית אביך כנגד ממון, כיון שבבית אביך יש נכסים של אביך ומשפחתך. ששלושת אלו [פו"ר, ממון ושם טוב] מרמזים על ענייני הקדושה שיתגלו בהמשך כמו שאמרנו, ולכן כאן מודגש שיצא ממקומו הקודם שקשור לטומאה, לא"י מקום הקדושה ושם תתגלה הקדושה בו ובזרעו...).