מימוש עצמי לעומת גאוה
מימוש עצמי לעומת גאוה
הקדמה
נתבונן בדין המובא במשנה (כלים יא, ב) לגבי מתי כלי אינו מקבל טומאה
(ומזה נלמד בהמשך לענין מתי אין חשש של גאוה ואנוכיות):
"כל
כלי מתכות שיש לו שם בפני עצמו – טמא.
חוץ
מן הדלת, ומן הנגר, ומן המנעול...- [מפני] שנעשו לקרקע"
כלי
מתכת תמיד מקבלים טומאה (גם פשוטיהן, כלומר כשאין להם כלי קיבול). משנתנו מוסיפה
הגדרה מענינת, שדוקא כלי חשוב יכול להיטמא
(בלשון המשנה: שיש לו שם בפני עצמו, ולא כאשר הוא נקרא על שם כלי אחר, למשל 'ידית
המחבת', שאינו מקבל טומאה כשהוא בפני עצמו).
מחדשת
הסיפא שיש יוצא דופן. יש כלים שלמרות שהם חשובים (שיש להם שם בפני עצמם)- הם אינם יכולים לקבל טומאה,
והטעם: "שנעשו לקרקע" - נעשו כדי להשתמש בהם במחובר לקרקע, וכל המחובר
לקרקע הרי הוא כקרקע ואינו מקבל טומאה.
הסבר רעיוני – כבוד וגאוה לעומת מימוש עצמי
משנה
זו עשויה להתפרש כמשל לאדם (כלי = אדם) המחפש לעשות לו שם וכבוד (שם בפני עצמו). לפעמים
זה בא ממקום טוב ולפעמים זה נובע מגאוה. "כל כלי... שיש לו שם בפני עצמו
– טמא", כאשר הוא מחפש את הייחודיות שלו, את ה'עצמי' שלו, מאוד יש לחשוש שזה
מחמת גאוה ואנוכיות ולכן כלי שיש לו שם מיוחד לעצמו הוא "טמא".
היוצא
דופן הוא אם הוא "נעשה לקרקע" (= ענוה). אדם שיש בו ענוה והוא משים עצמו
כקרקע, הוא לא מקבל טומאה. הדברים מאירים: אדם מאינו מחשיב את עצמו אלא כקרקע, שנותן מקום לכל אדם ומבין שיש בכל
אדם את ה'נקודה' שלו וה'חידוש' המיוחד לו, הוא אדם מקשיב. הוא כל כך מקשיב עד שהוא
גם מסוגל להקשיב לעצמו ולייחודיות שלו. כיון שהוא 'כקרקע', טפל לקרקע, הוא אינו
מקבל טומאה אף שיש לו 'שם בפני עצמו'. אצלו ה'שם' והנקודה המיוחדת לו אינה באה מדריסת האחר אלא מחיפוש אמיתי אחר המיוחד שיש בו.
לכן אצלו דוקא טוב שיעשה לו 'שם בפני עצמו', טוב שישמור על הייחודיות שלו ויוציא
אותה לאור (ואז יוכל גם העולם להנות מה'כלי' הייחודי הזה, מאדם זה שמצא את ייחודיותו).
ועוד
יש לומר ש"קרקע" רומז לשכינה הנמצאת בארץ[1]. מי שבטל
לשכינה, לכנסת ישראל, לכלל ישראל, אף אם יהיה לו 'שם בפני עצמו' יהיה זה טהור, (וגם
טוב הוא לו ולעולם, כדלעיל).
[1] רמז לדבר "המתפלל צריך שיתן
עיניו למטה, שנאמר והיו עיני וליבי שם כל הימים" (יבמות קה ע"ב), ופירש
רש"י "כלפי ארץ ישראל משום דשכינה התם קיימא".
