ברכת הבנים בהלכה ובאגדה

נכתב על ידי יהודה ברקאי, 20/12/2018

 י"ג טבת תשע"ט

פתיחה[1]

וַיְבָ֨רֲכֵ֜ם בַּיּ֣וֹם הַהוּא֘ לֵאמוֹר֒ בְּךָ֗ יְבָרֵ֤ךְ יִשְׂרָאֵל֙ לֵאמֹ֔ר יְשִֽׂמְךָ֣ אֱלֹקים כְּאֶפְרַ֖יִם וְכִמְנַשֶּׁ֑ה (בראש' מ"ח כ')

בפרשתנו החותמת את ספר בראשית, מוצאים אנו את ברכתו של יעקב לבניו של יוסף אפרים ומנשה. ברכה זו נקבעה בהמשך הדורות לברכת נצח לאב המברך את בניו. נעסוק בגליון זה בסוגיה זו בהלכה ובאגדה, ויה"ר שיהיו אמרינו לרצון לפני אבינו שבשמים ובניו ישראל קדושים שבארץ.

המקור למנהג ברכת הבנים

[בברית מילה]

בתרגום המיוחס ליונתן בפסוקנו משמע שהברכה היתה נאמרת ביום הכנסת התנוק לברית המילה. כך לשון התרגום: וּבָרֵיכִינוּן בְּיוֹמָא הַהוּא לְמֵימַר בָּךְ יוֹסֵף בְּרִי יְבָרְכוּן בֵּית יִשְׂרָאֵל יַת יְנוּקָא בְּיוֹמָא דִמְהוּלְתָּא לְמֵימָר יְשַׁוִינָךְ יְיָ כְּאֶפְרַיִם וְכִמְנַשֶׁה. ובמדרש לקח טוב (פסיקתא זוטרתא) ויחי מ"ח אות כ' כתב: להיכן מצינו שישראל מתברכין בענין הזה ישימך אלקים כאפרים וכמנשה, במילה. שישראל אומרים יחי הילד לאביו ולאמו, יהי אח לשבעה וגם לשמונה, אלו אפרים ומנשה שהקריבו קרבן נשיאים בשביעי ובשמיני, שנאמר (במדבר ז' מ"ח) ביום השביעי נשיא לבני אפרים, וביום השמיני נשיא לבני מנשה (שם שם נ"ד). ובהערות המהדיר שלמה בובר העיר כי בספר תניא רבתי הביא דברי המדרש הזה וכן דברי יונתן.

[בשבת]

לפי מה שעלה בידי הרב יעקבסון בספרו נתיב בינה, המקור הראשון שמזכיר את מנהג הברכה בליל שבת הוא הספר מעבר יבק לרב אהרן ברכיה ממודינא[2] אמנם מביא תחילה דברי הרב ישראל אלנקאווה ממנורת המאור הקדמון כפי שהעתיקם הרב אליהו די וידאש זלה"ה בספרו הקדוש ראשית חכמה בסופו, וכך כתב בפרק גידול בנים (אות ח' מהדורת הרב חיים יוסף וולדמן זצ"ל) וזלה"ק: וילמד אדם לבנו כשהוא קטן לנשק על ידי אביו ואמו ועל ידי הגדולים והחסידים, וכל מי שמנשק הקטן על ידו, צריך לשים ידו עליו ולברכו, כי כשישים אדם את ידו על ראש הקטן, מתברך, שנאמר (בראשית מ"ח י"ד) וישלח ישראל את ימינו וכתיב (שם שם כ') ויברכם ביום ההוא, ובהנחת היד על ראש הקטן הוא מתברך, ורמז לדבר ביד האדם ט"ו איברים, כמנין ט"ו תיבות שבפסוק יברכך ה' וישמרך וגו'. כלומר יחולו על ראשך הברכות שבג' פסוקים אלו, שהם ט"ו כמנין איברי היד...עכ"ל מנורת המאור הקדמון המובא בראשית חכמה.

וכותב על כך המעבר יבק (חלק שפתי רננות פרק מ"ג) וזלה"ק: ומנהג לברך בשבת קודש, ובפרט בלילי שבת, סוד שבת מלכתא, שהם בינה ות"ת [ותפארת] למטה במלכות...ובסוד נפש יתירה שעל המברך ומתברך יחולו הברכות. ועוד כי אין שטן ופגע רע בשבת שיקטרג על הברכה, שנדחו מערב שבת לנוקבא דתהומא רבא. וצורך גבוה הוא לברך האדם בניו בשבת. ואם יש לו בת גם היא יברכנה, ובפרט בליל שבת. ועוד לכוון בברכת כהנים שבו נכלל בני חיי ומזוני [מבאר על דרך הנסתר שמות ורמזים[3], ואז כותב] וכל זה הוא בכוונת פרקי היד המכוונת נגד ט"ו אותיות ברכת כהנים כנזכר, אך בפה אני אומר על המתברך ונחה עליו רוח חכמה ובינה רוח עצה וגבורה רוח דעת ויראת ה' (ישעיהו י"א ב') ופסוק זה מכוון מאוד למבין לאשורו...עכ"ל המעבר יבק זיע"א.

בסדור היעב"ץ לרבי יעקב עמדין בחלק חדר המטות מטת זהב בית מ"ד (לאחר תפלת ערבית של ליל שבת. הוצאת אשכול תשנ"ג ח"א עמ' תרמ"ד) כתב וזלה"ק: 

מנהגם של ישראל לברך את הילדים בליל שבת (אחד האבות ואחד הרבנים) אחר התפלה או בכניסה לבית, שאז חל השפע וראוי להמשיכו על הילדים ביחוד, שאין בכחם להמשיך שפע במעשיהם, אבל ע"י גדול אמצעי משובח, הוא יורד וחל ונאחז  ביותר בקטנים שעדיין לא טעמו טעם חטא, ועל ידיהם הוא מתפשט יותר. אבל גם הבנים הגדולים מקבלים ברכה מאבותיהם, ונכון  הוא.

[צורת הנחת הידים בעת הברכה]

[ממשיך בסדור היעב"ץ] ומניחין שתי ידיהם על ראשיהם, כמו שמצינו בכל המברכים, כדרך שנהג משה רבינו ע"ה עין יפה. כך ראוי למברך לעולם, כי טוב עין הוא יברך (משלי כ"ב ט') וכן כהנים בברכת כהנים בשתי ידים, וכך מצינו במלאכים ליל ערב שבת. שאמרו ז"ל (שבת  קי"ט ע"ב) שמניחין ידיהם על ראשו של אדם כשמברכין אותו. ומה שמצינו ביעקב אבינו ע"ה שברך אפרים ומנשה כל אחדד ביד אחת, לא היתה עינו צרה ח"ו, אלא מפני ההכרח הוצרך לעשות כן כדי שלא להטיל קנאה ביניהם, מאחר שבאו אליו בבת אחת לקבל ברכתו...וכן היה מנהג אבי מורי הגאון ז"ל [החכם צבי, לברך בשתי ידים]...וסוד הידים לברכה גדול[4] ואומרים המברכים ישימך אלקים [וכו' גם יברכך] וכל אחד יוכל להוסיף ברכה כפי צחות לשונו...עכ"ל הסדור יעב"ץ.

בספר יוסף אומץ פסקים ומנהגים לכל ימות השנה הרב יוסף יוזפא האן נוירגילן[5] (אות ע') כתב וזלה"ק: מנהג ותיקין לברך בכניסת שבת ויום טוב, ובשחרית וביציאתו את בניו וקרוביו. והטעם נראה לי שענין ברכת הצדיקים הוא כמו שכתוב בספר דברי שלום [לרב יצחק  אדרבי פרשת תולדות, הערת  המהדיר] אצל ברכת יצחק ליעקב, שהמברך הוא כצנור להמשיך הברכה על המתברך, ובהיותו שמח יהיה יותר מוכן להמשיך השפע, כי  אין הנבואה שורה אלא מתוך שמחה, עכ"ל בקצרה. ונראה לי שמה שהמנהג הוא לברכם אחר התפלה, לפי שאז בודאי הוא יותר מוכן להמשיך השפע מתוך קדושתו על ידי  התפלה שראויה להיות בהפשטת הגשמות.

ואף כי אין לי עסק בנסתרות, מכל מקום נראה לי שטוב לברך בעשר אצבעותיו לרמז נסתר.  ועוד שהמברך רק בידו אחת, נראה שעינו צרה בברכה, וראיה מפורשת ממשה רבינו ע"ה, במה שפירש רש"י [במדבר ז' כ"ג] שסמך ליהושע בשתי ידיו, ועשאו ככלי מלא וגדוש בחכמה ומלאו חכמתו בעין יפה.

ומנהגי לומרר בשעת הברכה גם שלשה פסוקים דברכת כהנים, ומצאתי אח"כ בספר המוסר כמנהגי...עכ"ל היוסף אומץ.  

בסידור אישי ישראל עפ"י מרן הגר"א כתב (אחר תפלת ערבית ליל שבת, מהדורת תשס"ח עמ' תע"ג) מנהגם של ישראל לברך את הילדים בליל שבת (וליל יום טוב, כך כתב בספר יוסף אומץ) [ומביא מדבריו של היעב"ץ הנ"ל, ולענין הנחת הידים כותב] מניחים יד אחד על המתברך. כך שמעתי בשם הגר"א שאסור לברך בשתי ידים לבד הכהן.

בהגהות לספר ליקוטי מהרי"ח[6] זכרון מנחם ב'סדר התנהגות ליל שבת' (מהדורת תשע"ג ח"ב עמ' צ"ג) כתב וזלה"ק: ...ולכאורה צ"ע מנהג זה לברך ברכת כהנים והלא ש"ס ערוכה הוא בכתובות (כ"ד ע"ב) כל זר הנושא את כפיו עובר בעשה, וכן קיי"ל [קיימא לן] באו"ח סימן קכ"ח [הלכות נשיאת כפים] ברמ"א סימן א' עיי"ש. ואולי י"ל עפ"י דברי זקני הב"ח (שם) דדוקא בפריסת שתי ידים עובר הזר בעשה, ומצאתי שכך כתב בקרן לדוד למורי זצל"ה סימן כ"ד, וכתב ולכן שפיר נוהגין לברך רק ביד אחת, ודלא כהיעב"ץ...ועיין בספר תורה תמימה במדבר (י' כ"ג) שכן כתב נהג הגר"א מטעם זה. ועיין במשנה ברורה בביאור הלכה סימן קכ"ח  (סעיף א' ד"ה זר[7]). ואולי י"ל עוד כיוון שמברכין ברכת כהנים בלחש אין קפידא כל כך, שהרי אין מברכין ברכת כהנים אלא בקול רם כמו שכתוב בשו"ע שם סעיף י"ד. עכ"ל הזכרון מנחם בליקוטי מהרי"ח...

ביחוה דעת[8] (ח"ה סימן י"ד) נשאל על כך הרב עובדיה יוסף זצ"ל בראשית דבריו הביא דברי הגמרא כתובות (כ"ד ע"ב) אמרו, שישראל הנושא את כפיו ומברך ברכת כהנים עובר בעשה, ופירש רש"י שנאמר כה תברכו את בני ישראל, אתם ולא זרים. הביא דברי הב"ח בסימן קכ"ח שהאיסור לזר הוא דוקא אם נושא כפיו כדרך הכהנים בנשיאת כפים. ובכף החיים (שם ס"ק ח') כתב וזלה"ק: ולע"ד נראה לתרץ בס"ד דהא זר עובר בעשה הוא דוקא אם מכוון לקיים המצוה לברך את ישראל כמו שנצטוו הכהנים אבל אם אינו מכוון לקיים מצות ברכת כהנים, רק כמו שמברך אדם לחבירו...[עכ"ל הכף החיים זלה"ה].

בהמשך דבריו הביא דברי התורה תמימה (במדבר נשא ו' כ"ג אות קל"א) שהביא את השמועה מפי הגר"א שלא מצינו ברכה בשתי ידים רק לכהנים במקדש. אך כתב על כך הרב עובדיה זצ"ל וזלה"ק: ולפע"ד אין דבריו מחוורים בדעת הגר"א מוילנא, שכאילו יש בזה איסור עשה, הואיל ואין כאן נשיאות כפים, ולא כוונה לקיים מצות ברכת כהנים.

בין דבריו הביא דברים מופלאים של הרב יצחק לאמפרונטי מהאנציקלופדיה ההלכתית שלו פחד יצחק. וכך כתב במערכת 'ברכה': ראיתי מדקדקים שלא לברך לתלמידיהם בשתי ידים על ראשם, ואומרים שעושים כן כדי שלא לקשר חסד בדין. (שהימין חסד והשמאל גבורה שהיא מדת הדין). ואני נהגתי לברך את מי שנשוי אשה בשתי ידים, בעדו ובעד ביתו. ולפנוי ביד אחת. אבל לבחורים העוסקים בתורה בשתי ידים, כי התורה מסייעתם במקום אשה, כך מצאתי. והנני רואה מנהג טוב שהחכמים יברכו לתלמידיהם והאבות את בניהם עם שתי ידים, כמו שנאמר (ויקרא ט' כ"ב) וַיִּשָּׂ֨א אַהֲרֹ֧ן אֶת־ידו [יָדָ֛יו] אֶל־הָעָ֖ם וַֽיְבָרְכֵ֑ם, וכן ראוי לעשות על דרך הסוד...[ע"כ מהפחד יצחק]. בסיום דבריו לאחר שהביא עוד שנשאו ונתנו בדבר כדרכו בקודש כתב: הורים המברכים  את בניהם ורבנים המברכים את תלמידיהם או לשאר בני אדם, רשאים לברך אותם בברכת כהנים, כשהם סומכים יד אחת של ימין על ראש המתברך, או בשתי ידים זוכות כאחת. עכ"ל היחוה דעת. וכן בנו יבלחטו"א הרב דוד יוסף פסק בהלכה ברורה (ח"ו עמ' שמ"א-שמ"ב).

הקדמת ברכת ה' יתברך לברכת הבנים

בספר דבש לפי לחיד"א (מערכת ב' אות ט') כתב וזלה"ק: אמרו בזה"ק (ויחי רכ"ז ע"ב) דכשהאדם רוצה לברך לחבירו או לבנו וכיוצא, צריך  בתחילה לברך להקב"ה, ואי לא מברך בתחילה להקב"ה אינון ברכאן לא אתקיימו...ואני שמעתי מהרב עיר וקדיש סבא קדישא כמהר"ר יעקב חזק ז"ל אב"ד ור"מ דק"ק פאדובה דכשבא אליו אדם לברכו, משי'[ם] ידו על ראשו ואומר, יתברך שמו של הקב"ה, ואח"כ מברך לאיש ההוא או לנער וכיוצא. עכ"ל  החיד"א זיע"א.

ברכת הבנים באגדה

בדעת סופר לרב עקיבא סופר (נין של החת"ם סופר) כתב לבאר דברי התרגום המיוחס ליונתן שהובאו בתחילת החלק ההלכתי שהיה מנהג לברך ביום השמיני ביום המילה, ואלו דבריו: ולי נראה לפרש עפ"י שהבאתי...דברי המפרשים שפירשו שמצות מילה נתנה מהקב"ה כדי לצרף ולזכך  את הבריות, שהאדם צריך להיות עובד ה' במסירות נפש, כי בכמה וכמה נסיונות יתנסה האדם אם  רוצה להיות ממקיימי התורה, ע"כ מיד לאחר לידתו מוהלין אותו ושופכין את דמו כדי שיורגל במסירות נפש. והנה אפרים ומנשה מצינו שהלכו בדרך אבותיהם, ואף שהיו במצרים מקום טומאה, בכל זאת עמדו על נפשם מבלי לסור מדרך הטוב...[וגם] שנתגדלו בתוך נמוסי מצרים והיו קרובים למלכות היו צריכים למסירות נפש גדול, ולכן ב'יומא דמהולתא' [לשון התרגום יונתן] שתכליתו להטביע באדם מדת מסירות נפש לעמוד בכל הנסיונות, לכן ביום הזה מברכים את הילד ישימך אלקים כאפרים וכמנשה, שגם הרך הנמול יזכה להיות מעובדי ה' במסירות נפש.

הסבר מענין מיוחד מביא בספר תפארת בנים על הקצוש"ע לרב בונם יואל טויסיג זצ"ל [שימש כאדמו"ר במאה שערים ערך ספרי אביו בית ישראל השלם עה"ת ומועדים] וכך כותב (ח"א סימן קל"א עמ' ת"ח) וזלה"ק:  שמעתי מפי הרב יוחנן צנווירט שהסביר הויכוח בין יעקב אבינו ע"ה ליווסף הצדיק. דהנה השם מנשה רומז לצרותיו של יוסף, כנאמר (בראשית מקץ מ"א נ"א) וַיִּקְרָ֥א יוֹסֵ֛ף אֶת־שֵׁ֥ם הַבְּכ֖וֹר מְנַשֶּׁ֑ה כִּֽי־נַשַּׁ֤נִי אֱלֹהִים֙ אֶת־כָּל־עֲמָלִ֔י וְאֵ֖ת כָּל־בֵּ֥ית אָבִֽי. והשם אפרים רומז לטובות וחסדים של ה' יתברך כנאמר (שם שם נ"ב) וְאֵ֛ת שֵׁ֥ם הַשֵּׁנִ֖י קָרָ֣א אֶפְרָ֑יִם כִּֽי־הִפְרַ֥נִי אֱלֹהִ֖ים בְּאֶ֥רֶץ עָנְיִֽי. וידוע המאמר ((זהר תצוה קפ"ד ע"א) אין האור ניכר אלא מתוך החושך. לכן חשב יוסף שהנכון הוא לזכור תחילת צרותיו, ולאחר מכן להזכר בישועת ה', שע"י זה ניכר יותר גדלות הבורא...לכן רצה יוסף להעמיד את מנשה בראש בעת שאביו ברכם ורק לאחר מכן את אפרים. אך יעקב אבינו דרך אחרת עמו, והיינו שאין שום רע כלל בעולם וכל מה שקורה בעולם הם אך טוב וחסד, רק מקוצר המשיג ועומק המושג נדמה לאדם בעת צרותיו שרע ומר לו ח"ו, אבל כאשר מתגלה הטוב והחסד רואים שכל מה שעבר עליו היה אך ורק כדי להביאו לטובות וחסדים, כאשר עינינו תחזינה בפרשת יוסף הצדיק עצמו, שבתחילה לעבד נמכר יוסף וענו בכבל רגלו להניחו בבית האסורים ומשם לוקח כבוד למלוך על כל ארץ מצרים...על כן הקדים את אפרים הרומז לחסדים למנשה הרומז לצרותיו, ואמר ישימך אלקים כאפרים ורק לאחר מכן כמנשה. 

באזנים לתורה לרב זלמן סורוצקין זצ"ל פירש  בְּךָ֗ יְבָרֵ֤ךְ יִשְׂרָאֵל֙ בבניך לא נאמר אלא בך, האדם הוא החנוך, שהוא נותן לבניו, ואם אנו רוצים לעמוד על אופיו של אדם ולדעת את תוך תוכו, עלינו לראות איזה חנוך נותן לבניו...

נלקט ונערך בחסד ממרומים ע"י יהודה יעקב ברקאי תל ציון כוכב יעקב יע"א


[1] הגליון נערך לרפואת ולזכות אמי היקרה אוד מוצל מאש, מרת חוה בת לאה בתושח"י. לעילוי נשמות אבי מורי אוד מוצל מאש, ר' מנחם אהרן ב"ר טוביה, חותני הרב מנחם ב"ר יצחק (חבה) אשתו זהבה בת אליהו ובנם יצחק משה ז"ל. הרב חיים קלמן ב"ר נתן נטע (שלנגר) זצ"ל, הרבנית לביה (כהן) בת הרב פינחס זצ"ל (בכ"ב בטבת תמלא שנה לפטירתה).

בהכנת הגליון נעזרתי בספר נתיב בינה (פירושים ועיונים בסדור התפילה. ח"ב עמ' 109-114) לרב יששכר יעקבסון, שהיה בספרייתו של אבי מורי ז"ל.

[2] הרב אהרן ברכיה ממודינא מגדולי רבני איטליה לפני כארבע מאות שנה. תלמידו המובהק של הרב מנחם עזריה מפאנו בעהמ"ח עשרה מאמרות (דרשות בדרך הנסתר) וכן של רבי ישראל סרוק מגורי האר"י. (על שיטתו וכתבי האר"י שהביא ר' ישראל סרוק ראה בפחד יצחק אגרות אגרת פ', ותגובת הרב יעקב הלל שליט"א בספרו אהבת שלום עמ' ק"ט-קט"ז) הספר אמנם עוסק בעניני 'שמחות' ועניני האדם לאחר פטירתו וכל הספרים (ההלכתיים) העוסקים בנושא מביאים מדבריו,  אך יש בהם פרקים וסוגיות רחבות שאינן קשורות לנושא  זה, ומקורן ממעיינות הנסתר.

[3] אולי אזכה ויגיע הגליון לאיש אשר רוח הנסתר בו, לא ארצה למנוע טוב מבעליו, ובאשר הספר די קשה להשגה הוא, אביא דבריו אשר דלגתי למעלה, וזלה"ק: [שבו נכלל בני חיי ומזוני]  שמוצאם מיו"ד וא"ו ה"א ראשונה של השם שביברכך הוא מציאות היו"ד, וביָאֵר מציאות יו"ד וה"א יחד, ובישא מציאות יה"ו, ומתיבות פסוק ישא מתרבה שם יה"ו  לששה צירופים, ובין כולם הם תשע, כזה י' י"ה יה"ו וג' אותיות יה"ו בונות ששה בתים, הם תשע תקוני זעיר שכולם מושפעים בסוד הברכה לה"א אחרונה מלכות. והנה השם שלם בה, ולכן בתפלה בא אחריה ברכת שים שלום שהוא אבר השלום המתייחד עם מלכות להוליד בדומה. עכ"ל המעבר יבק בנסתר.

[4] אולי כיוון בדבריו עפ"י המעבר יבק הנ"ל.

[5] הספר יוסף אומץ נדפס לראשונה בפרנקפורט בשנת תפ"ג, מחברו היה ראש הדיינים בפרנקפורט (דבריו ועניני הספר עפ"י מהדורת מכון שלמה אומן ע"י ישיבת שעלבים תשע"ו) הספר מחולק לשלשה חלקים הראשון ברובו הגדול סדר חיי היהודי בחול ובשבת ומועדים. פיוט ארוך (מהמחבר) לשבת ובו דיני נרות שבת (עמ' קע"ב-קע"ה). החלק השני והשלישי מוסרים והנהגות ביניהן הדרכה בלימוד התורה (עמ' שכ"ג-שמ"ב). כמו"כ מצויים בו הנהגות מיוחדות כמו דיני מקדש השם (עמ' קל"ה-ק"מ).בטחון, הסתפקות ופרק מיוחד 'דיני לדון לכף זכות' (עמ' שצ"ח-ת') בספר מוזכרים אירועים הסטוריים שונים.

[6] ליקוטי מהרי"ח לרב ישראל חיים פרידמן זצ"ל אב"ד ראחוב. נדפס לראשונה בתר"ס. בספר מברר וכותב בבקיאות עצומה מקורותיהם של מנהגי ישראל קדושים בכל ימות השנה, המושתת על ספרי ראשונים ואחרונים תוך שילוב עניני קבלה וחסידות, כמו"כ מברר נוסחאותיהן המדוייקות של התפלה (נוסחאות מדוייקות לנוסח הספרדים בספר שלמי צבור  ושלמי חגיגה לרב ישראל יעקב אלגאזי). הגהות זכרון מנחם הן משל נכדו יעקב צבי קויפמן זצ"ל הי"ד. הדברים נערכו עפ"י מהדורת הרב  צבי יונתן מארטאן מצאצאי המחבר ירושלים תשע"ג.

[7] ביאור הלכה זלה"ק: עיין במשנה ברורה [ס"ק ג'] שכתבנו ונ"ל דכ"ז דוקא למאי דקי"ל דמצות צריכות כונה וכו'. ולכאורה לפ"ז יש לתמוה על מנהג העולם שנוהגין לברך אחד לחבירו, בין שהוא כהן או זר, בעת שמלוה אותו בלשון יברכך וגו', ואף דברכה כזו הוא שלא בשעת התפלה, וידוע הוא מה שאיתא בירושלמי פ"ד דתענית לא מצינו נשיאת כפים בלא תפלה, הלא זהו בודאי רק תקנתא דרבנן דקבעוהו בתפלה, ומדאורייתא אינו תלוי בזה כלל.

תדע דהלא תפלה גופא לרוב הפוסקים הוא דרבנן, וא"כ כיון דמדאורייתא יוצא בברכה בעלמא כשמברך אותם אפילו שלא בשעת תפלה, וע"ז אמרה התורה אתם ולא זרים, האיך מותר לזר לברך אחד לחבירו בלשון זה, וא"כ יש ראיה ממנהג העולם להא דקי"ל מצות צריכות כונה? ואולי יש לומר דטעם המנהג, משום דסבירא להו כהב"ח דדוקא בפריסת ידים עובר הזר בעשה. א"נ [או נימא] דכיון דתקנו רבנן שלא לישא כפים בלא תפלה, שוב מי שאומר פסוקים אלו של ברכת כהנים בלא תפלה, בין כהן בין ישראל, הוי כמכוין בפירוש שלא לקיים בזה המצוה דברכת כהנים, ולכן שרי. עכ"ל הביאור הלכה.

[8] הפניה ממהדיר הספר יוסף אומץ הוצאת מכון שלמה אומן, הרב עמיחי כנרתי שליט"א.

דובר אנגלית? אתר חידוש מתרחב וצריך אותך!

להקדשת החידוש (בחינם!) לעילוי נשמה, לרפואה ולהצלחה לחץ כאן

חולק? מסכים? יש לך מה להוסיף? חווה דעתך על החידוש!
דיונים - תשובות ותגובות (0)
טרם נערך דיון סביב חידוש זה
ציורים לפרשת שבוע