לך לך - פרשת המקדש

הרב ישראל אריאל שליט"א

התורה קושרת בין מצות מילה לירושת ארץ ישראל, והקשר ביניהם צריך הבהרה. בפרשה נאמר:  'וַהֲקִמֹתִי אֶת בְּרִיתִי בֵּינִי וּבֵינֶך… וְנָתַתִּי לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ אֵת אֶרֶץ מְגֻרֶיךָ אֵת כָּל אֶרֶץ כְּנַעַן לַאֲחֻזַּת עוֹלָם… זֹאת בְּרִיתִי אֲשֶׁר תִּשְׁמְרוּ בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם וּבֵין זַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ הִמּוֹל לָכֶם כָּל זָכָר'.

כך גם ביהושע (ה, א)  מובא: 'וַיְהִי כִשְׁמֹעַ כָּל מַלְכֵי הָאֱמֹרִי אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן יָמָּה… אֵת אֲשֶׁר הוֹבִישׁ ה' את מֵי הַיַּרְדֵּן מִפְּנֵי בְנֵי יִשְׂרָאֵל… וַיִּמַּס לְבָבָם… בָּעֵת הַהִיא אָמַר ה' אֶל יְהוֹשֻׁעַ עֲשֵׂה לְךָ חַרְבוֹת צֻרִים וְשׁוּב מֹל אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל שֵׁנִית'. גם כאן יש להסביר מדוע דווקא בכניסה ארצה נצטוו ישראל למול את הערלים? כמו כן מה הקשר בין וימס לבבם והמילה 'בעת ההיא' דווקא?

אולם שני דברים למדנו מכאן: האחד - קדושת הארץ. שכן כדי לזכות לארץ ישראל צריך להתעלות למדריגת קדושה. וכמו במקדש, שהערל - אינו מביא קרבן פסח, וכן אדם שלא מל את בניו אף הוא עצמו אסור בהקרבת הפסח. כמו כן, ערל מנוע מלשרת במקדש, כמו כן ערל אסור באכילת קרבנות. באחת: ערל מרוחק מן הקדושה.

כך גם באשר לארץ ישראל המקודשת מכל הארצות, אין זוכים להכנס אליה אלא אם כן ישראל נימולים ומוכנים לדרגת הקדושה של ארץ ישראל.

השני - למדנו מכאן על קדושת העם! אין עם ישראל זוכה לארץ ישראל כשהוא ככל העמים, אלא, אם עם ישראל נימול ונבדל משאר העמים - יזכה לארץ, אולם אם יהיה ככל העמים לא יזכה לה.

זה מה שמצינו ביהושע כמובא לעיל: הנה לב העמים נמס מפני ישראל, ניתן אפוא, להיכנס ארצה מכוח הפחד הזה ולכבוש את הארץ. אולם דווקא כאן נאמר: 'בעת ההיא!' דווקא לעת כזאת, כשנדמה שעם ישראל יוכל להחזיק בארץ לעולמי עד, שכן, העמים 'נמס לבבם' מפניהם, עם זאת נאמר ליהושע, למול את העם. כי מה שיחזיק את עם ישראל בארץ ישראל בעתיד, ומה שישמור את עליונותו על העמים, זה היותו נבדל מהם, בבחינת 'וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך - ויראו ממך'.

ידועה דעתם של המרוחקים מתורה ומצוות, האומרת, כי עצם הישיבה בארץ ישראל די בה כדי לשמור על קיומו של עם ישראל. לפיכך, מיד עם כניסת ישראל ארצה נאמר ליהושע למול את ישראל, כי רק היותם 'עם לבדד – רק אז – ישכון'.

ואכן, זה ייחודו של העם, שמכל המצוות לא זנחו ישראל את המילה, ובין המצוות שמסרו ישראל נפשם עליהן זו מצות מילה, כמובא בשבת (קל, א): 'כל מצוה שקיבלו עליהם בשמחה כגון מילה… עדיין עושין אותה בשמחה, וכל מצוה שקבלו עליהם בקטטה… עדיין עושין אותה בקטטה… כל מצוה שמסרו ישראל עצמן עליהם למיתה בשעת גזרת המלכות כגון עבודת כוכבים ומילה - עדיין היא מוחזקת בידם, וכל מצוה שלא מסרו ישראל עצמן עליה למיתה בשעת גזרת המלכות… עדיין היא מרופה בידם'.

נמצא, שעמידתנו בארץ ישראל תלויה בהמשך קיום מצות המילה, כי ה'ברית' עם ישראל היא ה'ברית' על ארץ ישראל.