יש אומרים שינוי מקום קורע גזר דינו של אדם, שנאמר: "ויאמר ה' אל אברם לך לך מארצך וממולדתך ,- ואחר כך :"ואעשך לגוי גדול" (ראש השנה טז).

לך לך – לך לעצמך

כל החיים של יהודי צריכים להיות געגוע אחד מתמשך: להתקרב אל ה'.

לך לך אל המקום אליו משתוקקת הנפש שלך באמת להגיע. כי אתה זה לא גוף. הגוף זה רק לבוש חיצוני שעוטף את הנשמה שהיא האני האמיתי שלך.

האושר והשמחה שלך בחיים לא תלויים בגורמים חיצוניים כמו כבוד וממון או תענוגות עולם הזה. השמחה האמיתית שלך נמצאת בתוך הלב, היא שמחה בה'.

לך לך זו קריאה כזו גדולה ונוראה שנאמרת לכל אחד מאתנו. כל אדם ואדם מרגיש שה' אומר לו את המשפטים האלה. כשם שהקב"ה קרא לך לך לאברהם שהוא אבי האומה, כך הוא קורא לכל בניו אחריו, בכל הדורות: תזכרו אותי, תחפשו אותי, תתקרבו אלי, כי רק אצלי יהיה לכם באמת טוב.

לך לעצמך. לפנימיות שלך, לפנימיות של הדברים, לנשמה שיש בכל דבר. למה קשה לאנשים לקיים מצוות? כי הם לא זוכים לגלות את הפנימיות של התורה, את התענוג הזה שאתה מחובר אל ה', את התענוג שבידיעה שה' אוהב אותך, שהוא איתך בכל מה שעובר עליך. כשהכל חיצוני, אז אין לי כוח אז אני מדלג, אז אני מקצר, ואז יש לי עוד פחות חיות, ואז עוד יותר מתרחקים. כשאין את הפניומיות של הדברים אז הכל כבד, הכל קשה.

החיבור אל ה' זה תענוג שביהדות, הקשר האישי הזה, הפשוט, הטבעי, ה' אני אוהב אותך, ה' אני רוצה אותך. בכל יהודי יש כזאת נקודה עצומה, כזאת נקודה אלוקית, שהיא אין סוף, שהקב"ה לא יכול לוותר עליה. וצריך לחפור ולחפור עד שמתחברים אליה, לנקודה הזאת. נקודה של רצון והשתוקקות אל ה'.

הנשמה רוצה את השם. צריך להקשיב לה. יש רגעים שבהם הלב אומר לנו ללכת, לברוח, לא להישאר במקום שאנחנו נמצאים בו כי הוא לא באמת המקום שלנו. כמו אברהם אבינו, שיוצא מאור כשדים והולך אל עצמו, אל נשמתו, הוא יודע לאן נפשו כמהה, הוא לא מתבלבל מהדעות והסברות של בני דורו שעבדו כולם עבודה זרה. עכשיו הוא נותן מקום לקולו שלו, לקול ליבו ההומה ומשתוקק לקירבת השם.

ראית משהו אמיתי? משהו שהאיר לך את הנשמה? תחטוף אותו! כזה היה אברהם אבינו. בגיל שלוש כבר הכיר את בוראו. ילד פעוט מסתובב בעולם, מתפעל מן הבריאה המופלאה וחוזר ושואל  "מי ברא  כל אלה" , וככל שהוא מרבה לחפש, ככל שגובר רצונו להכיר את בורא העולם, פותח בפניו הבורא יתברך שערים ואור האמונה מתחיל להאיר פני תבל.

פנימיות זה לעשות כל דבר לכבוד ה'. כל פעולה שאנחנו עושים. כל מחשבה שעוברת לנו בראש צריך לבדוק אותה. אם היא קצת ראוותנית, קצת חיצונית, צריך להזדעזע, ה' תעזור לי שכל מה שאני עושה יהיה לכבודך, כדי לקיים את רצונך.

לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך. לאן? לאן ללכת? עכשיו לא שואלים שאלות! עכשיו תעזוב את הכל, תזרוק את השכל, ותלך אחרי. את היעד תגלה בהמשך. בעצם, אין כאן יעד. היעד פה הוא ההליכה אחרי. כלומר כל הזמן אתה צריך להסתכל עלי ולראות איך אני מסמן לך. איך אני מאותת לך. רגע ימינה, רגע שמאלה, רגע ישר, רגע להמתין. רגע לעשות ככה ורגע לעשות ככה. אתה הולך לארץ ישראל, לארץ הקודש, להוריד את האור אלוקי לכל העולם, לכל האנושות, אך כל הוויתו של האור האלוקי הזה זה הביטול המוחלט וההליכה אחרי בכל תנועה ובכל צעד ובכל פסיעה"] (באור פני מלך).

אנחנו רוצים כל כך הרבה דברים , וצריכים כל כך הרבה דברים אבל מה שצריך באמת זה לשכוח מהרצונות שלנו, הרצונות שלנו צריכים להיות אלה של הרצון האלוקי, לבדוק אותם כל הזמן אם הם מתאימים לרצון של ה'. כביכול מבטלים את העצמיות שלנו אך ככה מגיעים לעצמיות האמיתית שלנו.

כל דקה אדם צריך להגיד לעצמו, יש מנהיג לבירה, עכשיו זה מה שקורה לי? יש מנהיג לבירה. זה מה שלימד אותנו אברהם אבינו, בכל מה שעבר עליו, הוא לא התבלבל, הוא לא אמר עשו לי, זרקו אותי, כל דקה הוא ניסה להתחבר ל-יש מנהיג לבירה.

צריך להשליך מנגד את כל הדברים שמפריעים לנו ומבלבלים אותנו, את היישות, את האגו, את הכבוד, כל הדברים החיצוניים האלה שהופכים אותנו להיות כעסנים, לא מרוצים, מקפידים, מקופחים, כשזוכים לנטרל את כל הדברים האלה ולזכור שהכל מאת ' והכל לטובה, זוכים שהאור ה' מתחיל להאיר בנו.

בלב כל יהודי בוערת אהבה לה'. צריך רק להסיר את הלוט. לוט זה מיכסה. זה כסוי. במקום להרגיש את ה', מרגישים את התאוות שלנו. חושבים על עצמנו ושוכחים את ה'. צריך להסיר את הלוט, את הכיסוי, כמו שעושה אברהם אבינו כשהוא אומר ללוט:

"היפרד נא מעלי, אם השמאל ואימינה". היצר הרע אורב לנו בכל פינה. הוא הברסלבר האמיתי. הוא מקיים יותר טוב מאתנו את הדבור של רבינו: "אין שום יאוש בעולם כלל". צריך להילחם בו. להפוך את מדורות האש של התאוות שבוערות בנו למדורות אש של קדושה. של אהבת ה'. להחליף את הגן עדן הגשמי, המדומה, שכולו תענוגות הגוף בגן עדן אמיתי, שכולו דבקות בה'. יהודי זוכה לטעום מן הטעם המתוק של הקדושה, הוא מבין אז שכל השאר כל כך מגושם, כל כך חסר טעם.

כשאדם הולך עם האמת, הוא לא מתרגש ממה שאחרים אומרים לו וחושבים עליו. הוא מקבל כוח מה'. "מאברהם אבינו ירשנו את אומרץ הלב להיות במיעוט, את הכוח לא לא להיסחף אחרי כל מה שהוא קסום ונוצץ. המבחן האישי שלך כלפי ה' הוא מעל הכל. אם נצליח להנחיל זאת לילדינו, זה יהיה הנשק של הילד כנגד כל מה שהוא רואה ויראה, שומע וישמע. כי בזמננו קשה לשמור על הילד מפני הסכנות שבחוץ. פעם היה שכן רע אחד ואולי עוד מישהו שהורים לא רצו שהילד יתחבר אליו. היום כל העולם הוא שכן של הילד ויש לזה נזק איטי ומתמשך ולא כל כך מתייחסים אליו. תרבות הרחוב חודרת לכל מקום. אי אפשר לבודד את הילד מן ההשפעות שבחוץ. צריך לחנך אותו ולחזק אותו שמהבחן האישי שלו כלפיו ה' הוא מעל הכל" (הרש"ר הירש זצ"ל)

לך =50. לך לך זה כבר 100. וזה מה שנתן אברהם אבינו בעבודה של הקירוב רחוקים שהוא עשה, הוא נתן את כל ה100% שלו. ומתוך העבודה האדירה שהוא עשה נולד עם ישראל, נולדה אומה שהיא יודעת את ה'.

אברהם אבינו מלמד אותנו שאין דבר גדול מלקרב נפשות ישראל לאביהם שבשמים.

נשמה של כל יהודי כוספת אל ה' והתפקיד שלנו הוא לעזור לעוד יהודי להתחבר לנקודה הזו שנמצאת בתוכו. לפתוח נתיב לאותה נקודה, ללבות בעדינות וברגישות את הגחלת הפנימית זאת, לעשות כל מה שביכולתנו כדי לעורר את ליבו של עוד יהודי ועוד יהודי.

רבנו הקדוש אמר שעיקר כבוד השם יתברך הוא שהרחוקים ביותר מתקרבים. כל בעל תשובה, כל גר שמתגייר מקדשים שם שמים ברבים. זה מה שעמד לנגד עיניו של אברהם אבינו כשהתרוצץ וקרא בקול גדול שיש בורא לעולם, יש רק בורא עולם אחד והוא השם יתברך.

בורא עולם ריחם עליך וזיכה אותך להכיר אותו, להתקרב אליו, הרי מצד חיוב הכרת הטוב של התקרבותך אתה צריך לקרב ולעזור גם לאחרים, לזעור להם להתחבר עם האור של העולם, עם המתיקות של העולם.

אנחנו משפיעים על אחרים. כל אחד ובדברים ובאופנים הכי קטנים שאנחנו זוכים להם: בחיוך, במילה טובה, בשיחה קצרה, בהפצת חומר, אפילו לומר שלום לאדם רחוק זה גורם לשבירת מחיצות שלצערנו קיימות ביננו.

"באמת הדבר הכי גדול זה להחזיר אנשים בתשובה. מי שמחזיר אנשים בתשובה אומר הזוהר הקודש אין שער סגור בפניו, פותחים לו את כל השערים פותחים לו את כל הדלתות. איך זוכים לזה? רק אם אדם יזכה להדרת פנים ויהיו לו פנים מאירות, ויהיו לו פנים קדושות, שרק יסתכלו על הפנים שלו ומהפנים לבד יתעוררו בתשובה. כמו שמספרים על רבי אהרון הגדול מקרלין  שכתוב על המצבה שלו, ששמונים אלף אנשים הוא החזיר בתשובה. איך הם חזרו? הם רק ראו את הפנים המאירות שלו, אתה דרת הפנים שלו, כולם חזרו בתשובה.

"חכמת אדם תאיר פניו". אנשים רואים כזה אור, כזה אושר, כזו שמחה על הפנים אז חוזרים בתשובה, מה אנשים רוצים? אנשים רוצים שמחה, זה מה שהם רוצים וברגע שהם רואים שהשמחה נמצאת אצל אחד שלומד תורה, ופניו מאירות כמו שמש הם  חוזרים בתשובה".]

החיים זה מסע, מסע אל אבא, מסע של חיפושים אחרי אותה נקודה שנמצאת בתוכנו פנימה, בתוך הלב. נקודה שיש לכל יהודי ויהודי, נקודה של רצון והשתוקקות לה'.

יש הרבה מכשולים בדרך, הרבה קשיים, הרבה מבואות אפלים שאין שם שם אור, רק חושך, ולא יודעים איך להמשיך, אבל לא צריך להיבהל, כי זה בכזאת צורה. כי אם הכל היה הולך לנו, הכל מצליח לנו, אם הכל היה מצויין, הכל נהדר, היינו יכולים לפול לשכחה ח"ו, אך אם כל פעם יש לנו מכשולים בדרך אז אין סכנה שנשכח כי כל רגע מסתכלים לשמים, ה' תעזור לנו, ה' אנחנו בחושך, ה' אנחנו לא יכולים יותר.

החייים זה שבירה ותיקון, שבירה ותיקון. אין בניה בלי שקודם היה שבר. אין תיקון שאין לפניו שבירה. כשאדם יודע שזה המהלך של החיים, אז הכל נהיה לו יותר קל.

לך לך, לך אל המקום אליו שואפת ומתגעגעת נשמתך. תזכור שכל העיכובים וההפרעות, המניעות וההסתרות הם חלק בלתי ניפרד מהמסע הזה. שום דבר לא יצא מכלל שליטה. בכל מה שעובר עליך, ה' איתך, עמך ואצלך, אין קושי וניסיון שנעלם מעיניו יתברך. השגחה פרטית מלווה אותך בכל צעד של המסע הזה, הכל מוביל לקראת התכלית. כמו בסיפור הבא:

באשר תלכי אלך

אני שייך לקהילה בדרום הארץ. לפני 18 שנה הגיע לכאן זוג עולים חדשים צעירים לאחר נישואיהם. הם היו חסרי כל, וניכר היה שהם מתקשים לקיים את עצמם. אט אט נודעו הפרטים מפה לאוזן. הסתבר ששניהם תושבי ארצות הברית. היא נולדה כגויה קתולית בבית אמריקני שורשי ובעיירה שלא היה בה אפילו יהודי אחד. בהיותה בגיל 17 החלה להתעמק בשאלה שניקרה בתוך תוכה, שאלה שנבעה מהמושג "הברית החדשה". מבחינתה, השם הזה העיד שהייתה לפני כן "ברית ישנה". מאד עניין אותה מה הייתה אותה ברית ישנה ומדוע החליפו אותה. מובן שהכמרים הסבירו לה מה שהסבירו, שהדת המקורית היא היהדות, אך כאן הוסיפו דברי השמצה רבים על העם היהודי שאיבד את דרכו כביכול ואלוקים מאס בו כביכול, וכל הדברים הלא נחמדים שנוצרים חושבים על היהודים. ככל שהן דיברו נגד היהודים, כך התעורר בה רצון לחקור אודות העם הזה, היא החלה לקרוא על היהדות ועל הדת היהודית, וככל שקראה הוקסמה. מבלי לומר להוריה, החלה לנסוע בקביעות לעיר גדולה סמוכה שבה היו קהילות יהודיות, ואט ואט התוודעה ליהדות ולאורח החיים היהודי ונשבתה בקסמו.

לקח שנתיים עד שגמלה בלבה החלטה להתקרב ממש ליהודים, אולי אפילו להתגייר. היא החלה לפקוד את בית הכנסת, ועד מהרה משכה את תשומת לבן של הנשים, בעיקר בשל השאלות ששאלה.

הן החלו להזמין אותה לביתן, לשולחן שבת ולאירועים שונים, ואט אט הפכה לחלק מהנוף של אותה קהילה.

לאחר שלוש נשים פנתה אל רבני הקהילה ואמרה להם כי גמלה החלטה בלבה להתגייר. הללו ניסו כמובן להניא אותה מההחלטה ואף הביאו לה ספר באנגלית על שבע מצוות בני נוח, שמטרתו לשכנע גויים שלא להתגייר. הם אמרו לה: 'אם הקב"ה ברא אותך גויה סימן שזה רצונו , ובקלות רבה יותר את יכולה לקיים את מצוותיו ולהיות אדם טוב בעיניו'. אך היא בשלה. עברו שנתיים, שבהן עברה תהליך שהפך אותה לאחת שנראית ומתנהגת כמו יהודיה כשרה וחסודה. היא התפללה  שלוש תפילות, הקפידה על כל מצוות התורה קלה כבחמורה, פרט לשמירת השבת, שכן נאמר לה שלגוי אסור לשמור שבת.

במקביל, העבירו אותה לבתי דין באמריקה, ואלה העבירו אותה מסע ארוך שבמהלכו נפסלה שלוש פעמים, אך שלא הייתה לכך סיבה הנראית לעין. כולם יודעים כי "קשים גרים לישראל". אולם משראו הדיינים בבתי הדין כי היא דבקה ביהדות כרות המואבייה בשעתה, פסקו כי היא רואיה לבוא בקהל ישראל וגיירוה כדת וכדין. היא הפכה ליהודייה כשרה לכל דבר ועניין, ולא העלתה על דעתה כי תלאותיה לא הסתיימו.

היא החלה לעבוד כמורה בבית ספר יהודי של משפחות יהודיות לא דתיות. אחת האמהות, שכמו כולם התפעלה מדמותה של המורה הצעירה שהצליחה בתפקידה מעל המשוער, החליטה להציע לה שידוך בחור יהודי שעבד עם בעלה כמתכנת מחשבים בחברה ידועה בארצות הברית.

הם אכן נפגשו, ומיד היה ברור להם שאין הן מתאימים. הבחור היה חילוני ממשפחה חילונית, והיא הייתה חרדית. במפגש הראשון הם עלו על ההבדלים ביניהם, וצחקו את צחוק הגורל, שהוא יהודי מבטן ומלידה ואינו מקיים מצוות, ואילו היא גיורת ומקפידה על קלה כבחמורה. הבחור כל כך הוקסם מאישיותה, ואמר שהוא מבחינתו היה מעוניין להמשיך, אבל נראה לו שאין שום סיכוי שהיא תסכים. השדכנית סיפרה למורה כי הבחור מעוניין לחזור בתשובה ורק בגלל זה כדאי שתשוב ותפגוש אותו: היא, שראתה מיד את המעלות הטובות שהיו בו, נעתרה, ועד מהרה החליטו להינשא.

אלא שכאן צצה בעיה ששניהם לא צפו. הבחור סיפר מלכתחילה להוריו. כי הוא נפגש עם מורה בקהילה היהודית, והם שמחו על כך מאד, ובשלב מסוים אף דחקו בו להזמין אותה לביתם.

כשהיא הגיעה, הם התלהבו מאד מאשיתיותה ומעדינותה, ובמהלך הסעודה שהתעניינו היכן היא גדלה ומה עושים הוריה, היא סיפרה בפשטות שהוריה אינם יהודים וכי היא עברה גיור בבית הדין החשוב ביותר באמריקה. ברגע שהיא הוציאה זאת מפיה, משהו קרה. ההורים נראו נדהמים ולא יכלו להוציא הגה מפיהם. זה היה בניגוד גמור לחביבות ולחמימות שהפגינו כלפיה עד לאותו הרגע. הם סיימו את הסעודה במהירות, ולשני הצעירים היה ברור שמשהו מאד דרמטי קרה כאן. הם גם הבינו את ההקשר, אך לא הבינו מדוע העובדה שהיא גיורת גרמה לתגובה כזו.

מסתבר, שהבחור היה שייך לעדה גדולה ומכובדת מאד באמריקה ובמקומות אחרים בעולם, שבה שומרים בקפדנות על כלל חמור מאד, אין מקבלים גרים לקהילה בשום מצב ובשום נסיבות.

הם הודיעו לבנם, שמבחינתם אם הוא יינשא לאותה גיורת הם מנתקים אתו כל קשר, הוא לא יזכה מהם לשום תמיכה, וגם מהירושה ייפקד. כך, חד וחלק.

הבחור היה אומלל. הוא סיפר לשרה – זה היה שמה לאחר גיורה את החדשות, וזו אמרה לו : "אבין אותך לגמרי אם לא תרצה לוותר על משפחתך,. הם אכן נפרדו.

הבחור ניסה לערער על החלטת הוריו. הוא טען כנגדם, כי מאחר שחינכו אותו כחילוני אין להם זכות לכפות עליו את הכלל הזה, אך הם אפילו לא טרחו לענות לו. הם הסבירו לו שצעד כזה יוציא אותם מהקהילה, ולכן הם אינם מסכימים. הם חשבו שהעניין יצא מראשו, אך הבחור שקע בעצבות ובדיכאון, עזב את עבודתו והחל להסתגר. בשלב מסוים אמר לו אחד מרבני הקהילה שקלט את מצוקתו: "אני מבין אותך, אבל איני יכול לסייע לך. אלה הם חוקי הקהילה, ומי שאינו מקיים אותם – אינו יכול להיות חלק ממנה. אם אתה כל כך שלם עם עצמך, פשוט עשה זאת ושלם את המחיר. אם משפחתך תתנתק ממך לחלוטין, היא לא תורחק מהקהילה. לאחר חודשיים התקשר הבחור ואמר לשרה כי הוא מוכן לשלם את המחיר הכבד ניתוק ממשפחתו. "באשר תלכי אלך". אמר לשרה, אותן מילים שאמרה רות המואביה לנעמי, רק שהפעם נאמרו על ידי יהודי מלידה שלא שמר תורה ומצוות אל גרת צדק שנטשה את עמה ואת מולדתה, ודבקה בעם היהודי. ומה ענתה לו שרה אם לא כך : "אם כך, עליך להשלים את המשפט רק אם אלוקיי יהיה אלוקיך ואתה תחליט לקיים תורה ומצוות אסכים להינשא לך".

והם אכן נישאו, לבדם, בקהילה שאימצה את שרה, החתונה התקיימה תוך החרמה מוחלטת של המשפחה והקהילה  משני הצדדים.

המשבר שחוו גרם להם להחליט על התחלה חדשה, וכאמור הם הגיעו אלינו, לעיירה קטנה בדרום הארץ, והקימו בית בחוסר כל. עם השנים החלו להיוולד להם ילדים בזה אחר זה. בינתיים היא החלה לעבוד בעבודה מכניסה, הוא החל ללמוד בכולל, ועד מהרה הפכו למשפחה ככל המשפחות ביישוב, אך ללא סיוע או עזרה כלכלית, וחמור מזה, ללא משפחה תומכת. הם היו בודדים מאד, אך הפיגו את בדידותם בילדים שנולדו וגם בהשתלבות בקהילה, שהעריכה אותם עד מאד, בגלל אישיותם, אף שלא היה לאיש מושג וחצי מושג על הסיפור הגדול שעומד מאחוריהם. לפני חצי שנה התגלה הסיפור לכולנו בדרך מאד מעניינת. אחד מבני הקהילה, העוסק בגיוס כספים, נסע לארצות הברית והסתייע ב"דרייבר" מיוחד המכיר בתי עשירים ומסייע לשליחים מהארץ להגיע לכתובות מתאימות. הם הסתובבו בקרב בני קהילה הנחשבת לאמידה עד מאד, הם עברו מאחוזה לאחוזה, ובאחת האחוזות, דווקא זו המפוארת ביותר, סיפר הדרייבר כי כאן מתגוררים הבעלים של אחת מחברות התקשורת הענקיות בארצות הברית אחד האנשים העשירים ביותר בקרב היהודים באמריקה בכלל ובקרב בני העדה בפרט, אך הוא עבר סיפור כואב הקשור לבנו ולא מומלץ למי שמזוהה עם הקהילה האורתודוכסית להתקרב לשם. "לא ייצא לך כלום מזה", הוא אמר.

הוא נכנס לשם, נתקל בקבלת פנים צוננת. "לא אמרו לך שאין לי עסק אתכם?" אמר לו בעל הבית. "מה זה אתכם?" "אתם לקחתם ממני את בני בכורי בגלל שהסכמתם להשיא אותו עם גיורת". השליח לא התרגש. הוא הזדהה עם כאבו של המארח, ובד בבד התפעל או לפחות העמיד עצמו כמתפעל מעמידתו התקיפה של המארח על עקרונותיו.

במהלך השיחה התעניין השליח בזהות הבן ומעשיו כעת, ולהפתעתו סיפר לו האיש, שבנו אינו מתגורר ברצות הברית אלא עשה עלייה לישראל, וכי הוא מתגורר בעיירה דרומית קטנה ששמה... ברגע שנקב האיש בשם העיירה "נפל האסימון". השליח חיבר בין המשפחה הנפלאה שבאה אלינו לפני שמונה עשרה שנה לבין האיש העשיר הזה. ואז הוא עשה את הדבר הכי לא צפוי. הוא החל לבכות. המארח לא הבין מה פשר הבכי הזה. הוא החל להרגיע אותו, ואז בקושי רב, ומתוך בכייה עצומה, אמר לו השליח: "אני מכיר את הבן שלך. הוא גר בקהילה שלנו. אתה מדבר על כבוד? כעת אני מכבד אותך לא בגלל הכסף שלך ולא בגלל האחוזה שלך, אלא בגלל הבן שלך. כולם אצלנו מכבדים אותו. אצלנו לא מכבדים אדם על פי כספו. זוהי קהילה מאד חזקה, שמכבדת אדם רק על פי מעשיו, ובנך הוא אחד האנשים המכובדים ביותר בקהילה."

האיש נרעש והתרגש, ורעייתו החלה לבכות ולהתעניין מה עלה בגורל בנה ונכדיה, שאמנם ידעה על קיומם, אך מעולם לא פגשה אותם בגלל האיסור שהטיל האב על כל קשר עמם. השליח סיפר בהרחבה, ובסופה של הפגישה אמר לאב: "מציע לך להתייעץ עם רבניך. אולי כעת, אחרי הרחקה של שמונה עשרה שנים, תקבל היתר להחזיר את הקשר עם בנך מבלי שמעמדך הקהילתי ייפגע". ואכן כך היה. רבני הקהילה התירו לאב לחדש את הקשר עם בנו, בתנאי שזה האחרון יישאר בארץ ולא ישוב לארצות הברית.

לפני חצי שנה הגיעה כל בני המשפחה ונפגשו עם בנם האובד. היה זה מחזה מוזר, לראות משפחה חילונית אמריקנית, שנפגשת עם אברך ואברכית וילדים עטורי פיאות, ולהיזכר מי החרים את מי. זה היה מפגש מרגש מאד. ברגע אחד כל המחיצות נפלו. בזה אחר זה חיבקו אותו האב, האם והאחים, ניכר היה שלמרות שנות ההחרמה הארוכות, הלבבות לא נפרדו אף לרגע. האב  הזדעדע מתנאי המגורים המחפירים של בנו ושל נכדיו, ויום לאחר מכן רכש וילה רחבת מימדים בשכונה חדשה שנבנתה זה עתה, במקביל תרם סכום גדול מאד בעבור הקהילה והבטיח לתרום בית מדרש חדש. מאז חלפה חצי שנה, האיש רכש בעבור כלתו בית תוכנה, שאותו היא תנהל ותעסיק נשות אברכים, והזוג העני הזה הפך בבת אחת להיות מעשירי היישוב ואולי אפילו אזור הדרום כולו, ועדיין הוא נותר אברך צנוע, ורעייתו צדיקה וענווה, שהסוף הטוב של הסיפור הזה כל כך ראוי ומתאים להם.

תפילה

רבונו של עולם

זכה אותי להגיד הרבה תודה. בלי סוף תודה. אני לא מדבר על המצבים שבהם עדיין קשה לי להודות, כי אני לא רואה שהכל ממך אבא, ואני גם לא  רואה שזה לטובה.

פה אני צריך עוד הרבה עבודה על אמונה, להאמין שהכל בא מאבא שאוהב אותי אהבת עולם, אהבה אינסופית, אהבה בלי גבול ובלי תנאים.

אבא שכולו טוב, כולו חסד, כולו רחמים, ואם כן, בודאי שכל מה שהוא עושה איתי זה רק לטובתי הנצחית.

אני מדבר על הרגעים וזה בעצם כל רגע ורגע , שבהם צריך להודות לך אבא על כל דבר ודבר. על כל מה שאני זוכה לעשות, על כל דבר שאני משתמש בו, על כל דבר שמצליח ומסתדר, על כל הרגשה טובה, על כך הטוב הזה שעוטף אותנו. בעצם, החיים צריכים להיות שרשרת של תודות, בלי הפסקה, ואני אבא מרגיש כל הזמן שאני לא אומר מספיק תודה! שאני שוכח!

אבא שבשמים אוהב אותי ונותן לי בדיוק כל מה שאני צריך, וכל מה שטוב בשבילי, ואני כפוי טובה, שוכח להגיד תודה.

רבונו של עולם תעזור לי לא לשכוח, כי כשאומרים על כל דבר תודה זוכים לראות כמה מתנות מקבלים ממך אבא, זוכים להרגיש כמה אתה אוהב אותנו, זוכים לחשוב עליך ולדבר איתך כל רגע ורגע, זוכים לדבקות המתוקה הזו שזה התענוג הכי גדול בחיים.

שבת שלום

הרב מנחם אזולאי