"וישמע אברם כי נשבה אחיו וירק את חניכיו ילידי ביתו שמנה עשר ושלש מאות וירדף עד דן" (בראשית יד,יד). '"שמנה עשר ושלש מאות" אמר רב אמי בר אבא: אליעזר כנגד כולם. איכא דאמרי: אליעזר הוא, דחושבניה הכי הוי' (נדרים לב,א). 'אליעזר – היה שקול כנגד כולן. אליעזר הוא חושבניה – דאליעזר בגימטריה שמונה עשר ושלוש מאות שלא היה עמו אלא אליעזר לחוד' (רש"י). דברי רש"י בהסבר הגמ' תמוהים, וכי יכול להיות שאברהם הלך רק עם אחד, והרי אסור לסמוך על הנס? והיו לו עוד אנשים (שבאו איתו מחרן), וכן במפורש נאמר ש"ענר אשכול וממרא" נשארו לשמור (פס' כד), אז מדוע לא לקח מהם שיעזרו לו? וכן נאמר "חניכיו ילידי.." בלשון רבים? (אמנם ברש"י על הפס' מובא 'חניכיו – חנכו כתיב (ס"א קרי) זה אליעזר שחנכו למצות' וכו'. אולם אין לנו קרי וכתיב כאן! אלא שאולי רש"י התכוון שיש לנו לקרוא זאת כאילו חנך רק אחד, כיון שמדובר רק על אליעזר [אע"פ שאין קרי וכתיב כאן], כמו שממשיך בפרושו שמדובר רק על אליעזר. אולם זה דחוק מאוד). וכן בהמשך: “בלעדי רק אשר אכלו הנערים" (פס' כד) זה בלשון רבים? לכן נראה לומר שודאי שהיו איתו עוד לוחמים, כמו פשט הפס' (שאין מקרא יוצא מידי פשוטו), אלא שלמדו שאליעזר הוא שקול כנגד כל שאר הלוחמים בשל היותו צדיק, כמו שאמרו חז"ל: 'אליעזר עבד אברהם זקן ויושב בישיבה היה, שנאמר (בראשית כד, ב) "ויאמר אברהם אל עבדו זקן ביתו המושל בכל אשר לו", אר"א: שמושל בתורת רבו. (בראשית טו, ב) "הוא דמשק אליעזר", א"ר אלעזר: שדולה ומשקה מתורתו של רבו לאחרים' (יומא כח,ב). ממילא אליעזר היה ת"ח גדול, ולכן הוא שקול כנגד האחרים. ובא הא"ד ומוסיף שמעלת תורתו גרמה לכוח המלחמה, ולכן כעין שלא היו שם אלא רק הוא בלבד, שהוא זה שגרם לנצחון על האויב, שמבחינה רוחנית הוא זה שגרם לנצחון במלחמה. אולי עוד אפשר שבאמת כולם יצאו לילחם, אלא שאליעזר יצא לפני כולם, ולכן כעין נאמר "שמנה עשר ושלש מאות וירדף עד דן" שאותם 318 הוא בעצם רק אליעזר שהוא "וירדף עד דן". שזה לא מתייחס לאברהם שרדף איתם, אלא כעין שמתוך הלוחמים אליעזר הוא היחיד שרדף קדימה לפני כולם, כעין סיירת. אליעזר יצא לפני כולם ובעצמו הפיל את עיקר האויב (אולי הרג את מפקדיו, או גרם להם לבלבול ובריחה), ולכן כעין הוא זה שאברהם זירזו לצאת לפני כולם. או שאליעזר היה המפקד שלהם, שהם "ילידי ביתו" של אברהם, והוא "זקן ביתו" (בראשית כד,ב) של אברהם, ולכן הוא האחראי עליהם, ולכן הוא גם המפקד שלהם בקרב (אולי מכאן רמז לדרוש "דמשק אליעזר" 'שדולה ומשקה מתורתו של רבו לאחרים', כיון שהוא הזקן [שזקן זהו ת"ח] ויש גם "חניכיו ילידי ביתו", שאותם אליעזר לימד). לכן הוא החשוב כנגד כולם, כעין הנאמר בעי: '"ויכו מהם אנשי העי כשלשים וששה איש", ותניא: שלשים וששה ממש, דברי ר' יהודה. אמר לו רבי נחמיה: וכי נאמר שלשים וששה? והלא לא נאמר אלא כשלשים וששה? אלא, זה יאיר בן מנשה ששקול כרובה של סנהדרין' (ב"ב קכא,ב). שגם שם נראה כפשוטו של מקרא, שנפלו 36, כמו שאומר ר"י, אלא שמדייק ר"נ שנאמר עם כ', ולכן דורש זאת על יאיר בן מנשה. נראה שכיון שהוא היה הגדול במעלה, אז הוא היה המפקד, כדי להכריע את הקרב, ולכן כיון שהיה המפקד שהולך בראש, הוא נפל. כך נראה שלמדו גם כאן, כעין לימוד שכמו שבעי המספר בא לומר על הגדול, כך גם כאן המספר בא לומר על הגדול, ששם זה יאיר בן מנשה, וכאן זה אליעזר, ובשניהם נראה שהם היו המפקדים, שלכן הם המרומזים בפס' כי הם העיקר. ובפרט כאן, שמדוע הפס' בא לספר לנו את מספרם, את מי זה מעניין? לכן למדו שבא לרמז על מעלת אליעזר. לכן זה מובן שהפס' מתייחס לראש, שלכן זהו כעין הנאמר "ויהי בימי אמרפל מלך שנער אריוך מלך אלסר כדרלעמר מלך עילם ותדעל מלך גוים... ובארבע עשרה שנה בא כדרלעמר והמלכים אשר אתו" וגו' (יד,א-ה), שגם כאן לא נאמר כמה לוחמים יצאו לילחם, אלא מתייחסים רק למלכים – למפקדים, כך גם נראה שמה שנאמר אצל חניכי אברהם, בא לבטא את מפקדם – שזהו אליעזר. (נראה שיש את ענר אשכול וממרא, ויש את אברהם [ואליעזר תחתיו] כך שיש דמיון כעין כנגד ארבעת המלכים). נראה להוסיף ולרמז במספר הזה של 318, שזה לא סתם שהתורה נתנה מספר, שהרי יכלה לומר בקיצור 'אליעזר', לכן נראה שיש משמעות במספר הזה. במלחמה של ארבעת המלכים עם החמשה היה קשר לשליטה על א"י בחלוקת העולם, לכן כשאברהם יצא לילחם זה כעין חלק מהיותו המיועד לירש את הארץ (ראה 'תורת המקרא' “לך לך" [ב] למרן פאר הדור הרה"ג שלמה גורן זצוק"ל זע"א). בהמשך כשה' אומר לאברהם שירש זרעו את הארץ נאמר: “ויאמר אליו אני א'ל שד'י... ונתתי לך ולזרעך אחריך את ארץ מגריך את כל ארץ כנען לאחזת עולם" וגו' (בראשית יז,א-ח) הרי שההבטחה על הארץ נאמרה בהקשר של השם "א'ל שד'י" (ובכלל ההתגלויות לאבות היו בשם “א'ל שד'י”, כמו שנאמר בשמות ו,ג). במלחמה נגד ארבעת המלכים, היו את ענר אשכול וממרא שלא יצאו לילחם (אלא שמרו על הכלים), וגם אברהם לא נכלל כחלק מה-318 חניכי ביתו, לכן יש ארבעה שאינם כלולים במספר הזה. לכן נראה שרומז שיש 318 כשארבעה אינם נכללים, ולכן כעין רומז למספר 314, שהוא השם 'שד'י", כרמז שהמלחמה הזו היתה קשורה בירושת הארץ. (וכן בדומה אפשר רמז שהם הולכים להכות – להוריד את ארבעת המלכים, ולכן כעין פחות ארבע). העניין הזה של השם הזה אינו סתמי, אלא בא לרמז שהתנחלותינו בארץ שייכת לתיקון העולם כולו, כיון שכאן הוא מקום התורה בשלמות (ספרי "עקב" מג), לכן הארץ הובטחה לאבות, והיא ירושה לנו מהם, ואצלם ה' נגלה בשם "א'ל שד'י", והאבות הם יסוד תיקון העולם וזה מתקיים בא"י. לכן האבות יחד עם א"י מרמז על תיקון העולם, לכן ה' נגלה לאבות בשם זה, כיון שזה נרמז בשם הזה: 'דאמר ר"ל: מאי דכתיב (בראשית לה, יא) "אני א'ל שד'י"? אני הוא שאמרתי לעולם די' וכו' (חגיגה יב,א) שזה שם שקשור לבריאה, שה' אמר די לבריאה הפיזית, ועצרה, ועכשיו תורנו, שעלינו להמשיך ולתקנה בקדושה. לכן כאן בהקשר לא"י, שמתגלה הקשר הראשון של אברהם לירושת הארץ בפועל, נרמז השם "שד'י" שבו הובטחה לאברהם הארץ. נראה גם שמרומז כאן על שלושת המתנות הטובות שה' נתן לנו: 'תניא, רבי שמעון בן יוחאי אומר: שלש מתנות טובות נתן הקב"ה לישראל, וכולן לא נתנן אלא ע"י יסורין. אלו הן: תורה וארץ ישראל והעולם הבא. תורה מנין? שנאמר "אשרי הגבר אשר תיסרנו י'ה ומתורתך תלמדנו". ארץ ישראל, דכתיב (דברים ח, ה) "כי כאשר ייסר איש את בנו ה' אלקיך מיסרך" וכתיב בתריה "כי ה' אלקיך מביאך אל ארץ טובה". העולם הבא, דכתיב (משלי ו, כג) "כי נר מצוה ותורה אור ודרך חיים תוכחות מוסר"' (ברכות ה,א). שלושת המתנות הטובות הם בעצם כנגד שלושת חלקי שלמות הקדושה, שזהו תורה בנ"י וא"י, שתורה וא"י מופיעים במפורש, ועוה"ב זהו עולם הנשמות של בנ"י. לכן נראה שגם כאן כיון שמדובר על א"י בהקשר לתיקון העולם, אז יש רמז לקשר לשלושת אלו. “חניכיו ילידי ביתו", "חניכיו" מרמז על תורה, שחנכם למצוות. “ילידי" מרמז על בנ"י, כעין צאצאיו של אברהם, שזהו בנ"י. "ביתו" נמצא בא"י, לכן רומז לארץ. גם ההמשך "שמנה עשר ושלש מאות", מרמז על שלושת חלקי הקדושה: בנ"י: אברהם עומד בשערי הגיהנום ולא נותן למי שמל ליכנס: 'אלא הא דכתיב "עוברי בעמק הבכא" ההוא דמחייבי ההיא שעתא בגיהנם, ואתי אברהם אבינו ומסיק להו ומקבל להו. בר מישראל שבא על בת עובד כוכבים דמשכה ערלתו, ולא מבשקר ליה' (עירובין יט,א) ['ולא מבשקר - איננו מכירו שהוא יהודי, דמשכה ערלתו ודומה לו כמי שאינו נימול'. רש"י]. וכן: 'א"ר לוי: לעתיד לבא אברהם יושב על פתח גיהנם, ואינו מניח אדם מהול מישראל לירד לתוכה' (ב"ר מח,ח). (וכן בתנחומא "לך לך" אות כ: 'חביבה המילה, שנשבע הקדוש ברוך הוא לאברהם, שכל מי שהוא מהול, אינו יורד לגיהינום. שנאמר: "ביום ההוא כרת ה' את אברם ברית לאמר”') יוצא שיש עניין של ברית המילה כדי לינצל מגיהנום, שזהו המספר שמונה, כנגד ימי המילה. בנוסף, בעוה"ב מקבל כל צדיק 310 עולמות: 'דאמרי במערבא משמיה דרבא בר מרי: עתיד הקב"ה ליתן לכל צדיק וצדיק ג' מאות ועשרה עולמות, שנאמר (משלי ח,כא) "להנחיל אוהבי יש ואוצרותיהם אמלא" יש בגימטריא תלת מאה ועשרה הוי' (סנהדרין ק,א). לכן יש עניין של 310 לעוה"ב. יוצא שיחד זה 318 שמרמז על ענייני העוה"ב, שהוא ה'מתנה' שכנגד בנ"י. א"י: 318 בגימריה 'שיח', רומז ל"ויצא יצחק לשוח בשדה" (בראשית כד,סג) שהכוונה ע"פ הרשב"ם 'לטעת אילנות', שזהו קיום מצוות ישוב א”י, שכך גם כאן מרמז לשיח השדה. זה מתקשר גם לתפילה שמרומזת בלשון שיח: '"לשוח" - (ב"ר) לשון תפלה, כמו (תהלים קב) "ישפוך שיחו"' (רש"י). שזה מרמז על תיקון העולם, שמחבר בין העולם לה' בתפילתו, וזהו מעלת א"י שמתקנים בה את העולם. וזה מרומז ב"וכל שיח השדה טרם יהיה בארץ" (בראשית ב,ה) שלא צמח כי לא ירדו גשמים, כי אין אדם שיתפלל, 'וכשבא אדם, וידע שהם צורך לעולם, התפלל עליהם וירדו וצמחו האילנות והדשאים' (רש"י). כך שבשיח נרמז גילוי ה' בעולם, שאדם מתפלל ומחבר את העולם לה', וזה מעלת א"י שהגשמי קדוש ומחבר לה'. תורה: "מה אהבתי תורתך כל היום היא שיחתי" (תהלים קיט,צז), שדיבור האדם הוא ממעלת חיבורו לקודש: “ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה" (בראשית ב,ז) שבחיבור הנשמה יש לאדם 'דעה ודבור' (רש"י). לכן עיקר מציאות השיחה (דיבור) באדם קשורה לקודש, שזהו שמיועד לתורה, שבה מתחבר לה' (בדעה ודיבור), ולכן במהותנו "היא שיחתי".