המבול ומתן תורה

נכתב על ידי יניב, 14/10/2018

 "וירח ה' את ריח הניחח ויאמר ה' אל לבו לא אסף לקלל עוד את האדמה בעבור האדם כי יצר לב האדם רע מנעריו ולא אסף עוד להכות את כל חי כאשר עשיתי" (בראשית ח,כא). הסיבה שלא להכות את האדם כי הוא יצרו רע מנעוריו תמוה, כיון שלפני המבול זו היתה הסיבה מדוע כן להביא את המבול: “וירא ה' כי רבה רעת האדם בארץ וכל יצר מחשבת לבו רק רע כל היום. וינחם ה' כי עשה את האדם בארץ ויתעצב אל לבו" (שם ו,ה-ו)? מחדש מרן פאר הדור הרה"ג שלמה גורן זצוק"ל זיע"א (ב'תורת המקרא' “נח") שביציאת נח מהתיבה הוא קיבל עליו את שבע מצוות בני נח, שהתיבה היא כעין ארון הברית (זוהר ח”א נט,ב) והארון תחליף להר סיני (רמב"ן), ממילא ביציאתו של נח מהתיבה נעשה מעמד קבלת שבע מצוות בן נח, שהם אלו שעכשיו העמידו את העולם שלא יחרב ע”י קשר לשבע המצוות, ולא רק ע"פ החלטת האדם אם לקיימם או לא, ולכן עכשיו יצר ליבו הרע אינו גורם להחרבת העולם, כי קיום המצוות לא תלוי רק ברצונו החופשי (ראה שם באריכות). נראה להוסיף להביא כמה קשרים ודימויים בין קבלת התורה למעמד שביציאת נח ובניו מהתיבה. נח שלח את העורב שלא עשה את שליחותו, ואח"כ שלח את היונה שלוש פעמים (בראשית ח,ז-יב). שכך כעין מרומז שנח הוא כעין העורב, שאמנם קיבל על עצמו שבע מצוות בן נח, אולם במשך הדורות כלל הגוים לא שמרו על המצוות האלו, ולכן זה כעין אי עשיית השליחות, ובפרט ששבע מצוות בן נח אינם רצון ה' השלם שמתגלה בתרי"ג המצוות, ולכן זה כעין אי עשיית שליחות ה' בעולם. היונה מרמזת כעין משה במתן תורה, שבפעם הראשונה היונה חזרה כי לא היה לה מקום לעמוד בו, וזהו כמו בירידה הראשונה של משה מסיני ששבר את הלוחות כי לא היה למי לתת את התורה, בשל חטא בנ"י בעגל. בפעם השניה היונה חזרה עם עלה של זית, שמרמז: '"ויוסף שלח את היונה ותבא אליו היונה וגו' טרף בפיה" וגו' מהו טרף? קטיל, היך מד"א (בראשית לז, לג): "טרוף טורף יוסף"' וכו' (ב”ר לג,ו). ממילא זה כעין העליה שניה של משה לסיני שהיתה כדי לכפר לבנ"י על העגל, כדי שה' לא יקטלם. בפעם השלישית היונה לא חזרה אלא המשיכה הלאה לדרכה (שבכך עשתה שליחותה – יעודה, להראות שאפשר לצאת), כעין שבפעם השלישית בנ"י קיבלו את התורה כראוי (שבכך עשו את יעודם שם), ועכשיו יכולים להמשיך בדרכם הלאה לא"י. עוד נראה שמובא במדרש תהלים: 'וסיני מהיכן בא? אמר ר' יוסי: מהר המוריה נתלש, כחלה מעיסה, ממקום שנעקד יצחק אבינו' וכו' (מדרש תהילים [בובר] סח,ט). שבזה מובן שהמדרש מביא: 'ד"א "וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה בְּמִדְבַּר סִינַי" ששה שמות נקראו לו: ... הר המוריה... "הר חמד" שחמד הקב"ה לישב שם שנאמר (תהלים סח, יז): "ההר חמד אלקים לשבתו"' וכו' (במדבר רבה א,ח). שמצד אחד בשמות אומר הר המוריה, ומצד שני בהסבר השמות אומר הר חמד? אלא שבא להסביר כיצד הר המוריה קשור לסיני, הרי אלו שני הרים שונים (זה במדבר סיני וזה בירושלים)? אלא שחז"ל דרשו על "ההר חמד אלקים לשבתו" (תהלים סח,יז) שהכוונה להר סיני: 'דרש בר קפרא: מאי דכתיב (תהלים סח, יז) "למה תרצדון הרים גבנונים"? יצתה בת קול ואמרה להם: למה תרצו דין עם סיני, כולכם בעלי מומים אתם אצל סיני' וכו' (מגילה כט,א). אולם פשט ההר שה' חמד, זהו ירושלים: '... ההר אשר חמד אלקים לשבתו, לשרות עליו שכינה, הוא הר הבית' וכו' (רש"י). הרי שירושלים נקראת "הר חמד”, וגם הר סיני, וזה משום שה' עשה כעין חיבור רוחני ביניהם בשביל קבלת התורה (כמו שאומר המדרש תהלים שסיני נתלש מהר המוריה, שהכוונה שמקום המקדש הוא מקום התורה, ולכן היה צריך חיבור אליו בקבלת התורה לעולם). לכן סיני נקרא הר חמד שהוא גם שמו של הר המוריה, כיון שזה אותו דבר – זה החיבור ביניהם. בכ"א יוצא שמתן תורה קשור לירושלים, אצל נח גם היתה קירבה לירושלים, שהיונה הביאה את הזית מהר הזיתים: 'מהיכן הביאה אותו? רבי אבא בר כהנא אמר: משבשושין שבא"י הביאה אותו. רבי לוי אמר: מהר המשחה הביאה אותו, דלא טפת ארעא דישראל במבולא, והוא שהקדוש ברוך הוא אומר ליחזקאל (יחזקאל כב, כד): "ארץ לא מטוהרה היא ולא גושמה ביום זעם". רב ביבי אמר: נפתחו לה שערי גן עדן והביאה אותו' וכו' (ב"ר לג,ו). יוצא שיש דימוי, שכמו שבמתן תורה היה גם קשר לירושלים, כך גם בתיבה היה חיבור להר הזיתים, שהוא סמוך לירושלים, כך שכעין קשר לירושלים. (וכן מתן תורה קשור לא"י, כיון שמקום התורה הוא בא"י הקדושה, וכך העלה זית הגיע מא"י, שהיא מקום קדוש שלכן לא היה בו המבול). בנוסף, לדעת ר"ב שהביאה היונה את העלה זית מגן עדן, הכוונה שיש כעין חיבור לעליונים בעלה זית הזה, שכעין ירד לעולם משמים, זה דומה למתן תורה שבו ירדה התורה משמים לארץ. בנוסף, התיבה נחה על הר אררט (בראשית ח,ד), שזה מזכיר את מתן תורה בהר סיני (שיש קשר להר). ”ויהי מקץ ארבעים יום ויפתח נח את חלון התבה אשר עשה" (שם,ו) שזה מזכיר את העליה של משה להר סיני, שבכל עליה היה בהר סיני ארבעים יום. יונה שלח את היונה לאחר שבוע (בכל פעם), שזה כעין הקריאה למשה לעלות לסיני, שהיה ביום השביעי: “ויקרא אל משה ביום השביעי מתוך הענן" (שמות כד,טז). אצל נח נעשה ברית: “ואני הנני מקים את בריתי אתכם" (בראשית ט,ט), וגם בסיני נעשה ברית: “ה' אלקינו כרת עמנו ברית בחרב" (דברים ה,ב) [נראה שכמו כאן הברית קשורה בתורה, כך גם כאן הברית קשורה בתורה שלגוים, שזהו שבע מצוות בני נח]. הברית של נח מתגלת עם האות של קשת בענן: “את קשתי נתתי בענן והיתה לאות ברית ביני ובין הארץ" (בראשית ט,יג), ובברית שה' עשה עם ישראל היתה התגלות של ה' בענן: “ויאמר ה' אל משה הנה אנכי בא אליך בעב הענן" וגו' (שמות יט,ט). נח הקריב קרבן (בראשית ח,כ) וכן בנ"י בסיני (שמות כד,ה). בתיבה היה איסור על אישות: 'ר' יודה בר פזי ר' חנין בשם ר' שמואל בר רב יצחק: נח בכניסתו לתיבה נאסרה לו תשמיש המיטה. מ"ט? (בראשית ו) "ובאת אל התיבה אתה ובניך ואשתך ונשי בניך אתך". וביציאתו הותרה לו תשמיש המיטה, מ"ט? (בראשית ח) "צא מן התיבה אתה ואשתך ובניך ונשי בניך אתך"' (יר' תענית א,ו) [וכן בסנהדרין קח,ב]. כעין שלקראת מתן תורה נאסר על בנ"י אישות: “ויאמר אל העם היו נכנים לשלשת ימים אל תגשו אל אשה" (שמות יט,טו). עוד נראה שיש דימוי של נח בתיבה, שעבד קשה עם החיות והיה בסכנה (שהיה מבול בחוץ) ואח"כ היה מעמד מתן שבע המצוות, לבנ"י במצרים שעבדו קשה והיו בסכנה, ואח"כ קיבלו את התורה. שכך בנ"י עבדו בצער ביום ובלילה במצרים: '… כך מצרים הפכו גזירתן על ישראל שיהיו עושין ביום ובלילה' (שמו"ר יח,ט), וכך נח עבד בצער ביום ובלילה: '… צער גדול היה לנו בתיבה, בריה שדרכה להאכילה ביום האכלנוה ביום, שדרכה להאכילה בלילה האכלנוה בלילה' (סנהדרין קח,ב). אצל נח נאמר: “ויזכר אלקים את נח ואת כל החיה ואת כל הבהמה אשר אתו בתבה" (בראשית ח,א) ובבנ"י במצרים נאמר: “ויזכר אלקים את בריתו את אברהם את יצחק ואת יעקב" (שמות ב,כד) [שיש זכרון, וזה זכרון של שלושה]. בנוסף, במבול היה בקיעת תהומות: “נבקעו כל מעינת תהום רבה וארבת השמים נפתחו" (בראשית ז,יא) וביציאת מצרים היתה בקיעת ים סוף: “ויבקעו המים" (שמות יד,כא). במבול נשטפו ומתו הרשעים, וכן בים סוף נשטפו ומתו הרשעים – המצרים שרדפו אחריהם. בקיעת התהומות במבול רומז לכך שהעולם אינו ראוי להתקיים, ולכן כעין חוזר לתחילת הבריאה: “והארץ היתה תהו ובהו וחשך על פני תהום ורוח אלקים מרחפת על פני המים" (בראשית א,ב). רק נח שהיה צדיק כעין מחובר לקב"ה, ולכן הוא בתיבה ששטה על פני המים: “ותלך התבה על פני המים" (שם ז,יח), בשל שדבק בקב"ה, ולכן כמו שרוח ה' “מרחפת על פני המים" כך גם נח בתיבה היה “על פני המים”. לאחר חורבן העולם במבול קיבלו על עצמם את שבע מצוות בן נח, נראה שזה דומה למעמד מתן תורה, שגם בו היתה סכנה לחורבן העולם: 'דאמר ריש לקיש: מאי דכתיב (בראשית א, לא) "ויהי ערב ויהי בקר יום הששי" ה' יתירה למה לי? מלמד שהתנה הקב"ה עם מעשה בראשית, ואמר להם: אם ישראל מקבלים התורה אתם מתקיימין, ואם לאו אני מחזיר אתכם לתוהו ובוהו' (שבת פח,א). בעקבות מתן תורה העולם התקבע, כמו שמסביר מרן שר התורה הרה"ג שלמה גורן זצוק"ל זיע"א את העניין של שמיטה והר סיני ('תורת המקרא' “בהר" [שאז העולם נקבע ולכן דווקא אז היה צריך להחיל את דין שמיטה שקשור בנתינת פרי האדמה פי שלוש מהרגיל, שלא כטבע הרגיל]), וזהו כמו לאחר קבלת שבע מצוות בני נח, שה' אמר שהעולם יתקבע: “עד כל ימי הארץ זרע וקציר וקר וחם וקיץ וחרף ויום ולילה לא ישבתו" (בראשית ח,כב). אצל נח נבקעו התהומות וגם ירד גשם, לעומת קריעת ים סוף שרק נבקע הים, נראה שהים מרמז על מים עומדים כשאר הבריאה, לעומת הגשמים שמרמזים על מידת הרחמים, כמו מביא מרן פאר הדור הרה"ג שלמה גורן זצוק"ל זיע"א לדעה ש'אלקים בגימטריה הטבע', שזהו העולם הטבעי שנברא בבריאה ('בכח') במידת הדין, וצרוף מידת הרחמים מתגלה בירידת הגשם (יחד עם הבריאה 'בפועל') [ראה 'מועדי ישראל' – 'בריאת העולם וגבורות גשמים']. ממילא יוצא מזה שכל הטבע קשור למידת הדין, ולכן גם הימים שנאמרו בבריאה: "ולמקוה המים קרא ימים" (בראשית א,י), ואילו הגשם זהו מידת הרחמים. לכן במבול שכל העולם נחרב, זהו שאין תוחלת לעולם (למעט נח), לכן גם התהומות נבקעו וגם הגשמים ירדו בצורה חריגה: “וארבת השמים נפתחו" (שם ז,יא) כעין שהשמים פסקו מלשמור על המים שמובדלים (שנעשה ביום השני בבריאה ברקיע), כעין שהגשם הוא כחלק מהטבע ולא מופיע כגשם שקשור לרחמים, שזה משום שמידת הרחמים לא יכלה להביא רחמים למצב של העולם בדורם, ולכן כעין הסכימה למידת הדין שלא ראוי שיתקיים כזה עולם אלא יש להחריבו. לעומת זאת בקריעת ים סוף, רק המצרים הרשעים מתו, ובנ"י נצלו, לכן מתו המצרים רק בגלל הים, כעין בשל מידת הדין (כטבע), ולא שאין אז כלל רחמים, כיון שיש אז, שהעובדה שבנ"י ניצלו בזה (ולכן אין כאן המתה מהגשמים שקשורים לרחמים). הגשמים שהם רחמים מרומזים שקשורים למתן תורה, כיון שבמתן תורה התגלה שהעולם כדאי להיות נברא, כדי שנקיים תורה ומצוות ונתקנו, ולכן זה מוכיח את טענת מידת הרחמים שראוי העולם יברא. לכן: 'אמר רב יהודה: גדול יום הגשמים כיום שניתנה בו תורה, שנאמר (דברים לב, ב) "יערף כמטר לקחי", ואין לקח אלא תורה, שנאמר (משלי ד, ב) "כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזובו"' (תענית ז,א). [שיש קשר בין הגשמים שמבטאים את מידת הרחמים ומביאים חיות לעולם, למתן תורה שהוכיח שהעולם כדאי להתקיים, שלכן אז הארץ נרגעה ומתקיים (שבת פח,א), שאושרו המאמרות (שזהו שלמדו "הששי" שנאמר במאמרות, שכל המאמרות תלויות במתן תורה) שזה ע”י מידת הרחמים שהוציאה לפועל את המאמרות ונברא העולם, ודבר זה מתגלה בגשמים המגלים את מידת הרחמים (שלכן הופיע בפרק ב, לאחר המאמרות)].

להקדשת החידוש (בחינם!) לעילוי נשמה, לרפואה ולהצלחה לחץ כאן

חולק? מסכים? יש לך מה להוסיף? חווה דעתך על החידוש!
דיונים - תשובות ותגובות (0)
טרם נערך דיון סביב חידוש זה