בין ראובן ליהודה

נכתב על ידי איתיאל ב-3/2/2018

 בס"ד

בין ראובן ליהודה

בפרשיות ספר בראשית אנו רואים הנגדה בולטת בין שניים מבני יעקב: ראובן ויהודה[1]. ההנגדה חוזרת על עצמה בשלוש מערכות, ובסופה מתקבע המצב בייעודים שמציב יעקב לבניו בסוף חייו.

ראובן הוא הבכור הביולוגי. שאיפתו כבן בכור היא להמשיך את אביו ואת קדושתו. עם זאת, הוא נתקל בקשיים רבים בביצוע שאיפה זו ובנפילות. יהודה, גם הוא, תופס עמדה חשובה בבית אביו, וקולו נשמע בין ראשי הדוברים במשפחה בצמתים המרכזיים שלה. יהודה שואף להנהיג את משפחת ישראל, וגם הוא נתקל בקשיים רבים ובנפילות.

בסופו של דבר נדחה ראובן מן הבכורה, והמשך ההתייחסויות אליו בתנ"ך (ולשבטו) שוליות ושליליות. יהודה לעומת זאת מצליח בשאיפתו, הופך לדמות מרכזית בהנהגת עם ישראל, עד אשר מזרעו יוצא בית המלוכה המרכזי והנצחי של עם ישראל, מלכות בית דוד.

מה הוא ההבדל בין אחים אלו, שגרם לכך שראובן, הבכור הביולוגי, נכשל במשימתו, ומפנה את מקומו לאחיו הצעיר יהודה?

מערכה ראשונה - התמודדות עם נפילה בעריות

שניים מבני יעקב[2] מתוארים כמי שנפלו בחטא של עריות[3]. ראובן שכב את בלהה פילגש אביו, ויהודה בא על תמר כלתו בחשבו שהיא זונה.

במעשה זה יהודה מיד מודה במעשהו ומתקן את מעשיו בכך ש"לא יסף עוד לדעתה"[4]. בשל מעשה זה של ההודאה חתם הקב"ה את שמו עליו[5]. הווי אומר: יש כאן דבר גדול, ועלינו לעמוד עליו. ממעשהו של יהודה נולדים פרץ וזרח, מהם יצא דוד המלך בהמשך[6].

לעומת יהודה, לא מצאנו בתורה בפירוש שראובן הודה בחטאו, ואולם מדרש חז"ל אומר[7]:

יהודה הודה ולא בוש. מה היה סופו? נחל חיי העולם הבא. ראובן הודה ולא בוש. מה היה סופו? נחל חיי העולם הבא... בשלמא ביהודה אשכחן דאודי, דכתיב: "ויכר יהודה ויאמר צדקה ממני", אלא ראובן מנלן דאודי? דא"ר שמואל בר נחמני אמר ר' יוחנן: מאי דכתיב: "יחי ראובן ואל ימות... וזאת ליהודה"? כל אותן שנים שהיו ישראל במדבר היו עצמותיו של יהודה מגולגלין בארון, עד שעמד משה ובקש עליו רחמים. אמר לפניו: "רבש"ע! מי גרם לראובן שהודה? יהודה, "וזאת ליהודה". מיד: "שמע ה' קול יהודה".

ומפרש שם רש"י: "ומדרש אגדה דר' תנחומא: כשאמר יהודה: "צדקה ממני", עמד ראובן ואמר: "בלבלתי יצועי אבי"".

נמצא שיהודה הורה דרך תשובה מיד, בעוד ראובן במשך כל אותן השנים הסתיר והתבייש, עד אשר למד מיהודה את דרך הווידוי והתשובה.

מערכה שניה - מכירת יוסף:

כאשר זממו בני ישראל (כנראה, וכך פירשו חז"ל, שהיו אלו שמעון ולוי) להתנכל ליוסף להמיתו, אנו מוצאים שני אחים המתנגדים למעשה. ראובן מגיב בשלילה מוסרית מוחלטת למעשה ואומר: "לא נכנו נפש... אל תשפכו דם, השליכו אותו אל הבור ויד אל תשלחו בו".

לעומת דברי ראובן הנסמכים רק על הטיעון המוסרי, יהודה מנסה למנוע את הריגת יוסף בטיעונים פרקטיים, לאו דווקא מוסריים: "מה בצע כי נהרוג את אחינו וכיסינו את דמו. לכו ונמכרנו לישמעאלים וידנו אל תהי בו, כי אחינו בשרנו הוא". הווי אומר: להריגה אין שום תועלת ורווח, נרוויח יותר אם נמכור אותו. אין כאן פסול מהותי להריגת יוסף, אלא רק חוסר כדאיות טכנית, כלשון התרגום "מאי ממון נתהני?". הטיעון הנוסף הוא ניקיון הידיים והאחריות המשפחתית. גם פה נשמע כי לא אכפת ליהודה שיפגעו ביוסף, רק שהאחריות הישירה לא תיפול על ידי האחים - "וידינו אל תהי בו".

בסיום המערכה, ניסיונות ההצלה של ראובן נכשלים ויוזמת יהודה מתקבלת. כאשר ראובן מגלה זאת בבואו אל הבור הריק הוא מגיב בתגובה מלאת ייאוש: "ויקרע ראובן את בגדיו ויאמר: הילד איננו ואני אנה אני בא?".

לעומת זאת, יהודה[8] מגיב מיד בתכנית מעשית, בה הם שוחטים שעיר עיזים ומביאים את דמו אל יעקב באומרם "הכר נא הכתונת בנך היא אם לא".

מערכה שלישית - הירידה למצרים

לאחר שהאחים ירדו למצרים בפעם הראשונה ונחשדו כמרגלים, ונאלצו להשאיר את שמעון שם, מסרב יעקב להתיר להם לחזור לשם עם בנימין, מחשש שיפגע.

שני האחים מנסים את כוחם בשכנוע אביהם הזקן לתת להם לקחת איתם את בנימין. בתחילה מנסה ראובן המציע להמית את שני בניו אם לא יחזיר את בנימין. ניסיון זה נכשל, כאשר יעקב מסרב להפקיד בידיו את בנימין.

יהודה נוקט בטקטיקה אחרת. ראשית, הוא מחכה עד שהאוכל תם ויעקב עצמו דוחף את בניו לחזור להביא אוכל ממצרים. אז הוא מציב את העובדות לפני אביו וטוען שלוש טענות: א. האיש העיד בנו שלא נראה את פניו בלי בנימין. ב. אנחנו לא מוכנים לרדת בלעדיו, כי כך אמר לנו האיש. ג. אני ערב לנער, אם לא אביא אותו "וחטאתי לך כל הימים".

הפעם הניסיון מצליח, ויעקב נאות להפקיד את בנימין בידי יהודה.

מערכה סופית - ייעוד האחים

נראה כי ניתן לאפיין את ראובן באמירה "כגודל השאיפה - כך גודל האכזבה". ראובן מציב שאיפה לשלימות מוחלטת. שאיפה זו לא מצליחה למצוא מקום בעולם בו "אין צדיק אשר יעשה טוב ולא יחטא". למול סיבוכי המציאות, מוצא ראובן את עצמו בפער אינסופי בין הרצוי מבחינתו למצוי. בעוד הוא רוצה להיות צדיק עליון, בכור יעקב, כוחו וראשית אונו, המנהיג הבא של עם ישראל, הוא מוצא את עצמו נופל לנוכח התאווה הגדולה מכולם, תאוות העריות. לאחר הנפילה במעשה בלהה הוא לא יודע איך להגיב ונעלם בבושה.

כך גם במכירת יוסף, מציג ראובן בפני אחיו דרישה מוסרית עצומה, השוללת מכל וכל את מחשבות ההריגה שבליבם. שאיפה מוסרית זו אינה מצליחה לפעול במציאות, הבור ריק, וראובן נאנח מעומק ליבו, בייאוש עמוק, במשפט שמבטא את גודל תסכולו בחייו "ואני אנה אני בא?!".

גם למול אביו, מציג ראובן טענה שכלית המגובה בחוק התורה הקובע "נפש תחת נפש"[9]. טענה זו אינה משפיעה על אביו, הטוען, כדברי רש"י: "אמר (יעקב): בכור[10] שוטה הוא זה! הוא אומר להמית בניו, וכי בניו הם ולא בני?!".

יעקב מסכם את אופיו וייעודו של ראובן במילים "פחז כמים אל תותר"[11]. כלומר: ראובן נמשל כמים השוטפים בכוח ובזרם אדיר. העוצמה של ראובן היא מהירה - "פחז", כמו צונאמי חזק ששוטף אך עובר במהירות כלעומת שבא. זהו השלב של התנפצות השאיפות של ראובן בקרקע המציאות - "אז חיללת יצועי עלה", ואז "אל תותר" - לא נשאר זכר לשאיפה המוסרית האדירה הזו, ואת מקומה מחליף חוסר אונים וייאוש מוחלט.

לעומת ראובן, יהודה חותר למקומו צעד אחר צעד, בלקיחת אחריות על המצב והנהגתו. בעוד ראובן מתוסכל עד אין קץ ונשבר מהפער בין הרצוי למצוי, יהודה בוחר להתמודד במציאות עם הדואליות הזו. לאחר שתמר מציבה בפניו מראה על חטאו, הוא לא נופל לייאוש ולשברון, אלא לוקח אחריות ומודה - אכן, צדקה תמר ממני. עתה עלי לראות מדוע הביא אותי הקב"ה לחטא כזה? כדי לגלות דרך תשובה. מה הוא רצון ה' בדיעבד הזה, במצב שכבר קרה? מה אפשר להוציא מהמצב הזה? יהודה מוציא מכאן את ההתמודדות עם החטא והנפילה, וזו הנקודה שהוא נבחר להנהיג עם. הנהגת העם אינה יכולה להסתפק בהצבת יעד גבוה שהוא מחוץ להישג ידיהם של הציבור, דבר היוצר רק תסכול, מרירות ומרידות "העם אינו אתך". מנהיג אמיתי מכיר בקשיים ובנפילות של העם, ומתמודד איתם. בנקודה בה יהודה (ובהמשך זרעו, דוד) בוחר באומץ להתמודד עם הנפילות - הוא מוליד את מלך המשיח, ההנהגה הנצחית של עם ישראל.

ההנהגה הפרקטית של יהודה ניכרת מכאן בהמשך לאורך כל צעד וצעד. יהודה מבין שהאחים כעת שטופים בקנאה ושנאה עזה ליוסף, ודיבורים מוסריים על איסור רציחה לא יכנסו לליבם ולא יועילו להציל את יוסף. לכן הוא בוחר לדבר ברמה שבה נמצאים האחים כרגע, ומציג טיעוני רווח לצד מעט טיעונים ברמה קצת יותר גבוהה, של אחווה ונקיות כפיים. על המוסר הגבוה הוא מוותר כרגע, ומציע למכור את יוסף, ביודעו שכעת זה הדבר שהכי מעשי לטובת יוסף. עדיף שהוא יתייסר כעבד בארץ זרה מאשר שהוא ייהרג. יהודה גם לוקח אחריות על מעשיו ומוצא איך לבשר לאביו על כך.

גם בירידה למצרים, בעוד ראובן מציג מיד את הטענות המחייבות להוריד את בנימין ואת לקיחת האחריות המוסרית, יהודה בהנהגתו, מבין איך לומר את אותם דברים בעיתוי הנכון, בצורה הנכונה, ותוך לקיחת אחריות אמיתית ("וחטאתי לך כל הימים"), מצליח להניע את יעקב.

בכך זוכה יהודה להנהגת ישראל, ומלמד אותנו פרק בלקיחת אחריות והתמודדות עם העולם, כיצד להצליח להביא לקיום השאיפה הגבוהה בתוך נפתולי, נפילות וקשיי העולם.



[1] בעוד שאר האחים נמצאים יחסית בצל, ומוזכרים רק ברמז, או כחלק מכלל בני ישראל (גם שמעון ולוי בולטים מעט, אך לאחר מעשה שכם הם אינם מוזכרים עוד בפירוש, אף כי מסתבר, וכך פירשו חז"ל, שהם הינם הגורמים המרכזיים בהתנכלות ליוסף). ישנה דמות בולטת שלישית בסיפור, והיא דמותו של יוסף, שגם היא מונגדת עם ראובן ויהודה, אך היא נמצאת מעבר אחר בעוד ראובן ויהודה נמצאים באותו צד של המתרס ועם זאת שונים. לכן לא נעסוק ביוסף במאמר זה.

[2] זאת להבדיל מיוסף, שגם הוא עובר התמודדות קשה בניסיון של עריות בפיתוי אשת פוטיפר, אך לעומת אחיו שנפלו - הוא מתגבר ולא נופל.

[3] איני נכנס כאן לסוגיה האם אכן חטאו כפשוטו, או כפי ההסברים האחרים שהוצעו בחז"ל למעשים אלו. בכל אופן ברור שיש כאן מעשה לא ראוי הנוגע לעניינים של קלקול בצורת הזוגיות המתוקנת.

[4] בראשית ל"ח, כ"ו. לפי פירוש רש"י ש"לא יסף" פירושו "לא פסק" יוצא שיהודה קיים בתמר מעין דין אנוסה, שבה "לא יוכל שלחה כל ימיו".

[5] סוטה י:

[6] שגם בו נמצאה נפילה מאותו סוג, במעשה בת שבע, שממנו יוצא שלמה המלך. גם שם מודה דוד ומורה דרך תשובה.

[7] סוטה ז:

[8] ייחוס המעשה ליהודה הוא על פי דברי חז"ל שהמילים "הכר נא" הם דברי יהודה: "בהכר בישר - בהכר בשרוהו", סוטה י:

[9] כידוע, חז"ל "ריככו" את דין "עין תחת עין" בדרשתם שהכוונה לתשלומי ממון. אולם פשט דין התורה מציג את הדין המוסרי הגמור, לפיו המזיק את עין חבירו ראוי לו שתעקר עינו.

[10] יש לשים לב לכך שאת היותו שוטה תולה יעקב בכך שראובן בכור. הבכורה מובילה לשאיפה המוחלטת של ראובן לצדק, ללא חשיבה פרקטית, המאפיינת את המגיע מכוח הנהגה מעשית, לא כבכורה שבאה בירושה.

[11] בראשית מ"ט, ד'

להקדשת החידוש (בחינם!) לעילוי נשמה, לרפואה ולהצלחה לחץ כאן

חולק? מסכים? יש לך מה להוסיף? חווה דעתך על החידוש!
תגובות ודיון על החידוש (0)
טרם נערך דיון סביב חידוש זה
ציורים לפרשת השבוע