רבנן לא צריכי נטירותא

הגמרא (בב"ב ח.) אומרת שת"ח פטורים מהשתתפות בחומת העיר, מפני שהם לא צריכים שמירה.

לכאורה הדברים קשים במציאות, שהרי עינינו הרואות כמה וכמה ת"ח צדיקים שניזוקו, כגון עשרת הרוגי מלכות, וכ"ש בשואה הנוראה, שבה דווקא בת"ח התעללו הרשעים ימ"ש במיוחד.

נראה לבאר על פי עקרון חובת ההשתדלות:

ידוע שיוסף הצדיק ביקש משר המשקים שיזכירהו באזני פרעה וע''י כך יצא מבית האסורים, ונענש על כך שהוסיפו שנתיים לתקופת מאסרו (מדרש רבה ר''פ מקץ). וקשה, שהרי מותר לעשות השתדלות להציל עצמו מסכנה ומבעיות! ולמה נענש יוסף ע''ז?!

הגרי''ז מבריסק (בס' ''בית הלוי'' עה''ת) מתרץ, שהשתדלות עושים כפי הצורך ולפי גדלותו של האדם בביטחון כך תמעט השתדלותו. היות שיוסף הצדיק היה חזק באמונה וביטחון, שאמרו עליו את הפסוק: ''אשרי הגבר אשר שם ה' מבטחו'', לכן ע"פ דרגתו, לא היה ראוי לו לבקש טובה מאדם[1].

לפי זה יש לבאר אצלנו.

ידוע שככל שאדם נמצא במדרגה רוחנית גבוהה יותר – כך השגחת ה' הפרטית עליו ישירה יותר, ולהיפך, שמי שבריחוק מהקב"ה נתון יותר להנהגה העקיפה של הטבע (עיין בסוף מו"נ לרמב"ם). כל בני העיר נמצאים במדרגה שהם יכולים ורשאים לנקוט בהשתדלות לענייני בטחונם ולבנות חומה ושמירה וכדומה, מפני שע"פ הטבע זו השתדלות הגיונית ומתבקשת. אבל רבנן נמצאים בדרגת ביטחון שהינם בידי הקב"ה ויודעים ש"אם ה' לא ישמור עיר – שווא שקד שומר". אמנם יתכן שיגיע אליהם היזק, אבל זה רק מידו הישירה של הקב"ה שבהשגחתו הפרטית ראה איזה דבר לא הגון בהם כחוט השערה, ולזה לא תועיל חומה ושמירה, כיוון שאין זה על פי הטבע. וכן להיפך, שאם לא מגיע נזק מצד דבקותם וזכותם – גם אם על פי הטבע מגיע נזק לעיר – הם ינצלו ממנו בהשגחת ה'.

תוספת:

נלענ"ד שעקרון ההשגחה הפרטית נתון במחלוקת. בעוד הרמב"ם הדגיש שאין השגחה פרטית שווה, אלא רק לצדיקים הקרובים יש השגחה מלאה והרחוקים נתונים תחת מרות הטבע, החסידות הדגישה שיש השגחה פרטית לכל אחד, גם לרחוקים ביותר. עד כדי כך, שמפורסם הסיפור על הבעש"ט שהראה שהקב"ה בהשגחה פרטית משיב רוח להשיר עלה כדי לעשות צל לתולעת.

נפק"מ מהתבוננויות אלו, שלפי החסידות יש מקום גם לאדם פשוט להימנע מהשתדלות (או לעשותה רק מצד שה' ציווה עליו לעשותה כדי ליצור כלי לשפע – עי' מסילת ישרים). אך לפי הרמב"ם – אדם פשוט שיעשה כן הוא טועה ופושע לנפשו, שהרי אין לו השגחה פרטית והוא מפקיר את עצמו לנזק ע"פ הטבע שהוא נתון תחת מרותו. עיין ברמב"ם שמניח מעלת בטחון כזאת רק ליחידי סגולה (הלכות שמיטה ויובל י"ג, י"ג): "ולא שבט לוי בלבד אלא כל איש ואיש מכל באי העולם אשר נדבה רוחו אותו והבינו מדעו להבדל לעמוד לפני ה' לשרתו ולעובדו לדעה את ה' והלך ישר כמו שעשהו הא-לקים ופרק מעל צוארו עול החשבונות הרבים אשר בקשו בני האדם הרי זה נתקדש קדש קדשים ויהיה ה' חלקו ונחלתו לעולם ולעולמי עולמים ויזכה לו בעה''ז דבר המספיק לו...''.