"רבי שמואל בר נחמני פתח לה פיתחא להאי פרשתא מהכא (רש"י: כשהיה רוצה לדרוש בענין איגרת פורים היה מתחיל לדרוש מקרא זה): "תַּחַת הַנַּעֲצוּץ יַעֲלֶה בְרוֹשׁ וְתַחַת הַסִּרְפָּד יַעֲלֶה הֲדַס וְהָיָה לַה' לְשֵׁם לְאוֹת עוֹלָם לֹא יִכָּרֵת".

"תחת הנעצוץ" - תחת המן הרשע שעשה עצמו עבודה זרה...

"יעלה ברוש" - זה מרדכי שנקרא ראש לכל הבשמים...

"תחת הסרפד" - תחת ושתי הרשעה בת בנו של נבוכדנצר הרשע ששרף רפידת בית ה'...

"יעלה הדס" - זו אסתר הצדקת שנקראת הדסה...

"והיה לה' לשם" - זו מקרא מגילה

"לאות עולם לא יכרת" - אלו ימי פורים".

כידוע בכל מגילת אסתר לא מופיע שמו של הקב"ה אפילו פעם אחת. אפשר לקרוא את המגילה בעיניים של "מקרה", שהיה פה מזל גדול, מהלכים פוליטיים, מלך רודף כסף ונשים ואשה חכמה שסידרה את הכל. אבל אנו יודעים ש"מקרה" זה אותיות "רק מה'".

הגמרא אומרת שכיצד נעשה לקב"ה שם? ע"י מקרא מגילה. דווקא כאשר אנו יכולים לחשוב שהכל היה באופן טבעי, אנו מגלים יותר איך הכל הוא שמו של הקב"ה. יש פה מדרגה חדשה של קבלת התורה - "הדור קיבלוה בימי אחשוורוש". עד עכשיו יש ניסים והתורה ניתנת בעין כפיה - "כפה הקדוש ברוך הוא עליהם את ההר כגיגית ואמר להם אם אתם מקבלים התורה מוטב ואם לאו שם תהא קבורתכם", וכפי שמסבירים בחסידות, שבמתן תורה היה כל כך הרבה ניסים וראו את הקב"ה ממש, לא היתה אפשרות לא לקבל את התורה, וזו בחינת הכפיה שהיתה במתן תורה. אבל "אסתר סוף כל הניסים", אין עוד ניסים גלויים, אפילו בבית השני לא היה גילוי שכינה. אבל דווקא במצב הזה שאפשר לתלות הכל במקרה, אם אנו מבינים שבאמת הכל מה', זה שיא האהבה וקבלת תורה במדרגה חדשה לגמרי.

הרב קרליבך זצ"ל אומר שכאשר אוהבים מישהו ברמה אחת, אז כל פעם שמקבלים מכתב מהאהוב נזכרים בו. ברמה גבוהה יותר - כל פעם שמזכירים את שם העיר שבו הוא גר - האוהב נזכר באהובו. ברמה גבוהה יותר - כל פעם שמזכירים את המדינה של האהוב - האוהב נזכר בו. וברמה הגבוהה ביותר, כל דבר מזכיר את האהוב. לא צריך לומר כלום, כבר כל הזמן נזכרים באהוב. וזה עניינו של פורים שקוראים את המגילה, וכל מה שקורה מזכיר לנו את הקב"ה, לא צריך לומר את שמו במפורש, הכל מזכיר את הקב"ה, כי יש אהבה גמורה בינינו, וכך קריאת המגילה היא גילוי שמו של הקב"ה בצורה הכי עליונה, למרות שלא מזכירים בה בפירוש את שם ה', ודווקא בגלל זה.

אומרים חסידים: מה בין שיכור יהודי קדוש לשיכור רגיל?

שיכור רגיל רואה שהכל כפול, עושה מאחד שניים, אבל שיכור קדוש רואה שהכל רק אחד - הכל מאיתו יתברך, "ה' אחד ושמו אחד"!

בפורים יש לנו דגש על מצוות שעניינם לחבר ולקרב בין עם ישראל - מתנות לאביונים, משלוח מנות, משתה.

לפני כמה שבועות היה לצערנו גירוש בחוות גלעד. יותר משזעזע אותי עצם הגירוש, שזה עוד אפשר ללמד זכות שהם חושבים בטעות שזה מה שצריך לעשות, זעזע אותי העובדה שיהודים ירו והכו באלות באכזריות יהודים אחרים. מאחר ואנו עם אחד - איך אפשר להבין מציאות של אכזריות מחלק אחד של הנשמה הכללית של עם ישראל לחלק השני?

נראה לי שזה בא להזכיר לנו שאנו חייבים להתחזק באהבה ובגילוי הנשמה הכללית הזו - שכולנו נשמה אחת גדולה אלוקית. אנא התכוונו יותר בברכת "שים שלום", ונזכה לגלות את האחדות הגדולה הזאת במהרה!

"אַדְּרַבָּה, תֵּן בְּלִבֵּנוּ שֶׁנִּרְאֶה כָּל אֶחָד מַעֲלַת חֲבֵרֵינוּ וְלֹא חֶסְרוֹנָם, וְשֶׁנְּדַבֵּר כָּל אֶחָד אֶת חֲבֵרוֹ בַּדֶּרֶךְ הַיָּשָׁר וְהָרָצוּי לְפָנֶיךָ, וְאַל יַעֲלֶה שׁוּם שִׂנְאָה מֵאֶחָד עַל חֲבֵרוֹ חָלִילָה וּתְחַזֵּק הִתְקַשְּׁרוּתֵנוּ בְּאַהֲבָה אֵלֶיךָ, כַּאֲשֶׁר גָּלוּי וְיָדוּעַ לְפָנֶיךָ. שֶׁיְּהֵא הַכֹּל נַחַת רוּחַ אֵלֶיךָ".

(מתפילת רבי אלימלך מליז'ענסק זי"ע)