המן - הנקת אמונה (1 תגובות לחידוש זה)
נכתב על ידי איתיאל, 24/1/2018
יציאת מצרים הייתה תהליך של לידת עם.
שעבוד מצרים, המרור שקבלנו שם, הוא צירי הלידה. השלב שהעובר בבטן טוב לו כ"כ, שמעצמו הוא לא היה רוצה לצאת. יש לו מזון ישר לבטן בלי לטרוח, הגנה, מלאך על הראש שמלמד אותו תורה. אלא שאז הוא כבר גדול ונהיה לו צפוף - והקושי הזה מכריח אותו לצאת. כך בני ישראל ירדו למצרים, ניזונו מבית המשנה למלך, קבלו איזור מיוחד למגוריהם והקימו בו בית מדרש. ומה היה מכריח אותם לצאת ממצרים ולהפוך לעם? זהו השעבוד.
קריעת ים סוף היא רגע הלידה ממש, היציאה מהרחם, עוברים במעבר צר ממצרים - החוצה, כדברי המדרש (שוחר טוב, תהילים קט"ז): "כעובר שהוא נתון בתוך מעיה של בהמה והרועה נותן ידו ושומטו. כך: "הניסה א-להים לקחת לו גוי מקרב גוי".
לאחר מכן, במדבר, ישראל הם כגידול תינוק. וכפי שבגידול תינוק העיסוק העיקרי הוא סביב האוכל, כך עם ישראל במדבר, עיקר העיסוק בהם הוא סביב האוכל (עד ששמו של התינוק נגזר מהשורש "יניקה"). עד שהם גדלים, וכבחור המוכן לבנות את ביתו - בני ישראל נכנסים לביתם - ארץ ישראל.
ישנו נס עצום בצורת ההנקה אצל בני אדם. הגמרא (ברכות י.) מספרת שדוד נתן שירה מיוחדת לה' על כל שלב בחייו, ואחד מהם הוא היניקה: "נסתכל בשדי אמו ואמר שירה". ומבארת הגמרא שהנס המיוחד שם הוא "שנתן לה דדים במקום בינה". כלומר: בניגוד לבעלי החיים שעטיניהן הם בתחתית הגוף (במקום הטינופת, במקום הערווה, כדברי הגמרא שם), אצל בני האדם, שדי הנשים הם בחלקו העליון של הגוף, על ליבן ("במקום בינה").
בכך נוצר תהליך מיוחד של יצירת אמון בין התינוק לאמו. נשים לב שהמילה "אומנת" (היא המניקת של התינוק) נגזרת משורש "אמן", ושמא גם המילה "אם" היא קיצור משורש זה.
התינוק הוא חסר ישע לחלוטין. הוא לא יכול לדאוג לעצמו, ובעת רעבו הוא תלוי באמו לחלוטין, שתרים אותו ותניק אותו. בעת ההנקה הוא מניח ראשו על ליבה של אמו ונושא עיניו אל עיניה. בכך נוצר אמון מוחלט, שרק לאחר תקופת בניית אמון זו הוא מוכן לצאת לחייו העצמאיים.
מעניין הדבר שישנו חסד נוסף בזה. גורי החיות עומדים על רגליהם זמן קצר אחרי הלידה, ויכולים לגשת לבד לינוק. אבל תינוק האדם אינו יכול לעמוד וללכת עד זמן ארוך של חודשים רבים אחר לידתו. לכן מוכרחים אברי ההנקה להיות בגובה הידיים, שתוכל אמו לאחוז בו. כל זה חלק משיעור האמונה המוכרח הזה.
כך היה גם לעם ישראל במדבר. צועדים 600,000 גברים (ועמם נשים וטף, סה"כ כמה מיליוני בני אדם) במדבר ציה וצלמוות, אין שם לא מים ולא מזון, והם תלויים לחלוטין בקב"ה, שמוריד להם מן מן השמיים. בכל תהליך המן מודגש שיעור האמון - אמונה שבו. את המן לא ניתן לשמור מיום למחרתו, ויש בכך מן העינוי (יומא עד:) "אינו דומה מי שיש לו פת בסלו למי שאין לו פת בסלו". הסיבה לכך היא כדי ליצור את האמונה הזאת. וכך אמר רשב"י לתלמידיו (יומא עו.):
שאלו תלמידיו את רבי שמעון בן יוחי: מפני מה לא ירד להם לישראל מן פעם אחת בשנה? אמר להם: אמשול לכם משל למה הדבר דומה? למלך בשר ודם שיש לו בן אחד. פסק לו מזונותיו פעם אחת בשנה ולא היה מקביל פני אביו אלא פעם אחת בשנה. עמד ופסק מזונותיו בכל יום, והיה מקביל פני אביו כל יום. אף ישראל, מי שיש לו ארבעה וחמשה בנים היה דואג ואומר: "שמא לא ירד מן למחר", ונמצאו כולן מתים ברעב! נמצאו כולן מכוונים את לבם לאביהן שבשמים.
כל זה כהכנה ללימוד התורה שקיבלו ישראל במדבר, הדורש אמונה, וזהו הצד השני של דברי רשב"י (מכילתא דרבי ישמעאל, שמות ט"ז,ד'):
מכאן היה רבי שמעון בן יוחאי אומר: לא נתנה תורה לדרוש אלא לאוכלי המן. הא כיצד? היה יושב ודורש ולא היה יודע מהיכן אוכל ושותה, ומהיכן היה לובש ומתכסה - הא לא נתנה תורה לדרוש אלא לאוכלי המן, ושניים להם אוכלי תרומה.
לאחר שנים רבות, משתמש ירמיהו במן, כדי לדרוש מבני ישראל אמונה (רש"י שמות ט"ז, ל"ג). הגיוני שאדם עובד למחייתו. טוב שהוא גם עובד יותר כדי לחסוך כסף לעת צרה וזקנה, וכן כדי לפרנס את ילדיו. אבל איפה הגבול? מתי כבר הרדיפה אחר הממון מוגזמת? מתי יעצור אדם ממרוץ הדאגה לצד הכלכלי של החיים וידאג לתוכן שלהם? כביקורת הידועה על הבבלים הטפשים, שעובדים כדי שיהיה להם לאכול ואוכלים כדי שיהיה להם כוח לעבוד - אם כן איפה התכלית?
בימי ירמיהו כשהיה ירמיהו מוכיחם, למה אין אתם עוסקים בתורה והם אומרים נניח מלאכתנו ונעסוק בתורה, מהיכן נתפרנס, הוציא להם צנצנת המן ואמר להם (ירמיהו ב לא) הדור אתם ראו דבר ה', שמעו לא נאמר אלא ראו, בזה נתפרנסו אבותיכם, הרבה שלוחין יש לו למקום להכין מזון ליראיו.
עם ישראל טענו שאין להם זמן לעסוק בתורה, כי הם צריכים להתפרנס. אומר להם ירמיהו: לאבותיכם היה סיבות הרבה יותר טובות לדאוג. לא היה להם שום סמך כלכלי, רק ביטחון מוחלט בקב"ה שהוריד להם מן. לכם יש פרנסה, אלא שאתם רוצים יותר בטחון. זה הזמן להרפות, להקדיש שעה ללימוד תורה, ולבטוח בה'. הרי גם מי שיצבור הון עצום - אין לו בטחון מוחלט. ראו, בארה"ב עכשיו, עשירים שעמלו כל חייהם, בנו בתים מפוארים, והנה "ישב רוחו - יפלו", ועתה הם משוכנים בחדרים בבתי ספר, כאחרוני ההומלסים.
רבי אליעזר הגדול אומר: כל מי שיש לו פת בסלו ואומר: "מה אוכל למחר", אינו אלא מקטני אמנה (סוטה מח:).
להקדשת החידוש (בחינם!) לעילוי נשמה, לרפואה ולהצלחה לחץ כאן
דיונים - תשובות ותגובות (1)
אם יורשה לי להוסיף: המן דומה גם באופן חיצוני לחלב אם:
מתוק- טעמו כצפיחית בדבש,
לבן- כזרע גד לבן,
וכן בלי שום טורח כמו חלב אם.
(וכן היה מוכן לאכילה מיד ללא צורך בהכנה כנלמד מהפסוק במן "דק מחוספס" ותרגם אונקלוס "מקלף", כלומר ללא קליפה, כדי לציין שהמן היה באופן הנוח ביותר- מוכן לאכילה ללא שום מאמץ).