פרשת ויצא

נכתב על ידי יהודה ברקאי ב-18/11/2017

 ר"ח כסליו תשע"ח

האבנים רמז למכשולים שהפכו למסייעים[1]

המאירי בהקדמתו ל'בית הבחירה' מבאר ענינים ויסודות באמונה ועבודת ה'. ביניהם התגלתה לי פנינה מיוחדת במינה בביאור הנחת האבנים למראשותיו של יעקב, וכך כתב:

...ברצות ה' דרכי איש גם אויביו ישלים אתו' (משלי ט"ז ז') כלומר לא די שלא יזיקוהו אבל שישובו כל הכוחות ההם להיפך טבעם ויהיו לו לעזר, ואם יהיה ממזגם להיות כנגדו. וזה אצלי ג"כ ענין 'זכה עזר לא זכה כנגדו' (עירובין נ"ד ע"א). והוא אצלי ג"כ הסרת לב האבן ונתינת לב בשר במקומו. [עפ"י הפסוק (יחזקאל ל"ו כ"ו) וְנָתַתִּי לָכֶם לֵב חָדָשׁ וְרוּחַ חֲדָשָׁה אֶתֵּן בְּקִרְבְּכֶם וַהֲסִרֹתִי אֶת־לֵב הָאֶבֶן מִבְּשַׂרְכֶם וְנָתַתִּי לָכֶם לֵב בָּשָֽׂר].   וזאת הכוונה אצלי במה שרמזו במדרשות (חולין צ"ב ע"ב) על שלימות יעקב אבינו, ושבהיותו בדרך היו לו מונעים רבים מן הצרות ומן הטרדות, כמו שנודע מהעוני ומן ענויי הדרך ומפחד רדיפת האויבים, ואמר שבעת התבודדו ועלותו במדרגה הנכבדת נהפך לבב כל מונע ונכנע לרצונו ואמר, עלי יניח צדיק זה ראשו, עד שהתאחדו כל המונעים ושבו אצלו להיפך טבעם עד שנכנעו לכונתו והתחברו בלב אחד תחת מראשותיו, להכנע מתחת לראשו בעזרת יד אלקיו הטובה עליו, והיות שבירתם מזבח לה' הנראה אליו, כמאמר 'זבחי אלקים רוח נשברה' (תהלים נ"א י"ט). עכ"ל המאירי.  

ידוע (סוכה נ"ב ע"א) כי ליצר שבעה שמות וביניהם 'אבן' ו'מכשול' א"כ מדברי המאירי למדנו כי אבן המכשול יכולה להיפך לצדיק לאבן בנין, כיוון שהמכשולים שעמדו בפניו, כשהתגבר עליהם שמשו לו כמדרגות טפוס ועליה בעבודתו הרוחנית, כלומר אבן הנגף הפכה להיות אבן בנין

חלום הסולם מרמז על פשטות וסודות התורה

בספרו של האדמו"ר מסיגאט הרב יקותיאל יהודה טייטלבוים זצ"ל, ייטב לב[2] (סבו של האדמו"ר מסאטמר זצ"ל) מבאר ענין החלום המרמז על לימוד התורה בכל ארבעת פניה, ובעיקר מדבר על חלק הנגלה וחלק הנסתר, ואלו דבריו:

...נקדים לפרש הפסוק [תהלים קי"ט י"ח]  'גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך' כי ידוע שיש בתורה בחינת 'נפשא' ו'נשמתא' 'גופא' ו'לבושא'. ופשטות התורה הוא בחינת לבוש לגוף ולנשמת התורה. וידוע דעת הרמב"ן[3] [בראשית א' סוף פס' א'-ב'] כי התורה מדברת בתחתונים ומרמזת בעליונים. ודעת השל"ה [תולדות אדם בית ישראל],  כי התורה מדברת בתחתונים ומרמזת בעליונים, ומי שזוכה להבין עצמות ונשמת התורה, יוכל להבין מכח הסודות לתרץ מה שקשה בפשטות התורה, וזה בחינת הבטה מלמעלה למטה [בראשית רבה מ"ד י"ב, רש"י לך לך ט"ו ה']. וזה שאמר 'גל עיני ואביטה' מלמעלה למטה, נפלאות מתורתך, כאמור.

וזה שהראה לו ה' יתברך סולם מוצב ארצה הוא התורה המדברת בתחתונים, וראשו מגיע השמימה שיש בה סודות צפונות ונעלמות בגבהי מרומים. והנה מלאכי אלקים הם הצדיקים וכדאיתא במדרש עולים תחילה [דהיינו] להבין הסודות, אח"כ יורדים בו להבין ע"י זה ענין הפשוטי כאמור...

ויאמר וגו' אין זה כי אם בית אלקים וזה (כלומר פשוטי התורה הוא רק) שער השמים. שע"י שלומדים עכשיו הפשוטים יוכלו להשיג הסודות, על דרך המבואר בצל"ח ברכות בפתיחה עיי"ש. עכ"ל הייטב לב זיע"א.

בבית מדרש אחר בעולמה-אולמה הגדול והנרחב של התורה, מצינו דברים דומים שהופעת התורה בגילויה משתנה מעולם לעולם, אך במהותה אחת היא. כך כותב הרב יוסף יהודה לייב בלוך מטלז בספרו שעורי דעת (ח"א מאמר נשמת התורה):

...כל הדברים הנמצאים פה בעולמנו נמצאים גם בעולמות העליונים ומשם הוא שרשם, ואף ששם הוא ענין רחוק ופלא ואחר לגמרי, היינו רק מפני שמציאותו שם, בעולם אחר הוא. ומה פה בעולמנו התחתון רחוק כ"כ ענין אחד במציאותו הרוחנית ממציאותו החומרית בשרשו, בעולמות הנאצלים ורחוקים מעולמנו זה, על אחת כמה וכמה שרחוק ונאצל הוא לאין שיעור וערך מכפי מה שהוא נמצא פה אבל באמת הנהו אותו הענן עצמו ומצטייר בכל עולם כפי ענינו...וכן בעניני חכמות התורה וטעמי המצוות. הטעמים הנגלים והנסתרים אינם טעמים נבדלים שאין להם שייכות זה לזה, אלא באמת טעם אחד הוא, הטעם הנסתר הוא שרש הטעם הנגלה ונשמתו. המבין את טעם התורה בפשוטו יודע רק את הלבוש של התורה, אבל התורה יש לה לבושא, גופא, נשמתא ונשמתא דנשמתא, וכן למעלה לאין שיעור...וכל אלו הטעמים הנסתרים שישנם במצוות התורה הם אותם הטעמים הנגלים, רק שהתעלו יותר אל נשמת אותו הטעם שיש לו שייכות לגוף הטעם, כאותה שייכות שיש לגדלות הגוף עם גדלות הנשמה, עכ"ל השעורי דעת.

ועוד הפנו לעיין שם בשלשת המאמרים הראשונים: 'כי כל בשמים ובארץ'.

הענוה מביאה לשמחה

בספרו עה"ת של הרב יעקב חיים סופר זצ"ל (בעהמ"ח כף החיים) ישמח ישראל כתב בדרך המוסר ענין הברכה ליעקב: והיה זרעך כעפר הארץ, וזלה"ק:

זה שאמר והיה לשון שמחה כידוע [ראה בראשית רבה מ"ב ג']. לרמוז כי ע"י הענוה יהיה לו שמחה. כי הגאוה מביאה את האדם לידי עצבון, כי תמיד הוא דואג, זה אמר לי כך, וזה דיבר לי כך, וזה נגע בכבודי, וזה לא עשה לי כראוי. אבל העניו כל מה שעושים לו, אין נחשב אצלו כלום כדי שידאג, ולכן תמיד הוא שמח. וזה שאמר 'והיה זרעך כעפר הארץ' שהוא לשון שמחה, לומר שהשמחה בא לזרעך ע"י 'עפר הארץ' ר"ל שיהיו ענוים כעפר. עכ"ל ישמח ישראל.

עוד פסע בדרך זו הרב יהודה חיים הכהן שורבה זצ"ל [דמשק] בספרו יהודה יעלה וכך כתב: והנה סול"ם [קל"ו] שהוא גימטריה עני"ו [קל"ו]. וידוע דהעניו הוא מרכבה לשכינה, והקב"ה מרכין שכינתו משמים העליונים ויורד עליו, וכמו שמצינו בנתינת התורה שהרכין השמים ושמי השמים וירד על הר סיני. וז"א [וזה אומרו] והנה סולם הוא העניו, מוצב ארצה ועכ"ז וראשו כאילו מגיע השמימה, שכביכול ה' יתברך מוריד השמים אליו להשרות שכינתו עליו, וז"ש והנה מלאכי אלקים עולים ויורדים בו, שהוא יהיה מרכבה לשכינה[4]

תפלת יעקב בזמן הלילה במקום המקדש תזריח אורו לעתיד

בספרו של הרב שלמה זלמן ברייער חכמה ומוסר[5] כותב על עומק משמעות תפלת יעקב שנתקנה בזמן החשיכה, והשפעתה לדורות:

ויפגע במקום – צלי [התפלל] בבית המקדש, במקום אשר ממנו תצא בעתיד אש התורה ותצא למסע הנצחון שלה על פני כדור הארץ, התפלל יעקב את תפלת הערבית שלו... במקום המקודש לבית המקדש, אשר ממנו יזרח באחרית הימים האור הנצחי אל העולם החשוך. בלילה החשוך ביותר אין הוא מתייאש, כי הוא יודע שה' גולל אור מפני חושך וחושך מפני אור'. יעקב היה מזכיר מידת יום בלילה [עפ"י ברכות י"א ע"ב] כל גישתו הרוחנית נושמת אמת זו...חדור ידיעה זו של 'גולל אור מפני חושך' רואה יעקב במקומו השומם את המקדש העתידי של ה' כאילו נבנה כבר. 'אין זה כי אם בית אלקים...ויקרא שם המקום ההוא בית אל' אפילו הלילה החשוך ביותר איננו יכול למלאו יאוש, כאשר חסר אפילו זיק של אור שמש, הוא נושא את השמש בתוך עצמו 'כי בא השמש' כפי שחכמינו ז"ל מעירים בצורה מאלפת כל כך: השמש לא שקעה אלא זרחה, 'אתא שמשא אתא שמשא' אמרו המלאכים. [ילקוט שמעוני ויצא רמז קי"ח: רבי חנן בשם ר' חנן דציפורי אמר שמע קול מלאכי השרת שהיו אומרים בא השמש (כ"ח, י"א) אתא שמשא, בשעה שאמר יוסף הנה השמש והירח ואחד עשר כוכבים משתחוים לי אמר מי גלה לזה ששמי שמש...עכ"ל ילק"ש]. זה השם שבו כינו המלאכים את יעקב בהערצה עמוקה. בחשכת הגלות העמוקה ביותר, רוחו של יעקב רואה את בית ה' בהשלמתו יעקב קראו בית, שעה שאברהם ויצחק ראו אותו רק כהר או כשדה [עפ"י פסחים פ"ח ע"א]...

לכן כאשר תושג בסופו של דבר המטרה, ואומות העולם ישאפו כולן לקראת עליית פסגת קיומנו, ובית המקדש יעמוד על פסגת הר ציון, אז ישא זה את שמו של יעקב...כי הוא היה זה שחזה את הבית בתוך כל חוויות הגלות...עכ"ל הרב ברייער זצ"ל

הסיבה לשינוי בהגדת יחוס יעקב ללבן

כאשר יעקב אומר לרחל את יחוסו היא ממהרת לביתה, אך כנראה יש שינוי קטן ומשמעותי באמירת דבריה לאביה. נאמר בכתוב (כ"ט י"ב-י"ג): ויגד יעקב לרחל כי אחי אביה הוא וכי בן רבקה הוא, ותרץ ותגיד לאביה ויהי כשמוע לבן את שמע יעקב בן אחותו...

הכתוב מדייק כי יעקב אמר לה כי הוא מתיחס לאביה דהיינו ללבן, וגם לרבקה, אך לבן שומע רק כי בן רבקה הוא. הרב פתחיה מנקין בספרו פרדס פתחיה[6] מבאר:

כבר פירש רש"י ז"ל בשם מדרש [ויצא כ"ט י"ב עפ"י בראשית רבה ע' י"ג] שיעקב הגיד לרחל שיש לו שתי תכונות נפשיות: אחיו אני לרמאות כמוהו, ובן רבקה הכשרה, הנני בכשרות ובתמימות, וכשם שהוא יהיה עמי, כך אני אהיה עמו.

והנה רחל בספרה לאביה את בואו של יעקב ואת מהותו, לא ספרה רק את המעלה שהוא 'בן רבקה' אבל לא את החסרון שהוא 'אחי אביה' כמובן, מפני כבוד אביה, ומספר הכתוב: ויהי כשמוע לבן את שמע יעקב בן אחותו' איש תם וישר דוגמת אחותו הכשרה, שמח על המציאה, בחשבו שעכשיו הזדמן לפניו 'כבש תמים' שיונהו מכף רגל ועד ראש, ועל כן 'וירץ לקראתו ויחבק לו וינשק לו' והוקשה לחז"ל, למה לא קיצר בלשון לאמור ויחבקהו וישקהו, כמו שנאמר אצל עשו? ומז הוכיחו שאינן דומות הנשיקות זו לזו. עשו חבק ונשק את יעקב נשיקה המתיחסת אל יעקב, נשיקה של אהבה וחיבה (עפ"י בראשית רבה ע"ח ט'). אולם לבן חיבק ונישק בכוונה לחפש דרך אגב דינרים ומרגליות (שם שם י"ג) החביקה והנשיקה הזאת מתיחסת אל לבן וחוזרת אליו, לכן כתוב ויחבק לו וינשק לו. עכ"ל פרדס פתחיה.      

יהודה מלמד על חובת ההודאה התמידית

בספר מזמור לתודה בעריכת הרב דניאל יעקב טרביס שליט"א מביא דבריו של הרב משה אהרן שטרן שליט"א (מאמר 'הודאה תמידית – שלימות ההודאה') בביאור דברי הגמרא (ברכות ז' ע"א) אמר רבי יוחנן מיום שברא הקב"ה את עולמו לא היה אדם שהודה להקב"ה עד שבאתה לאה והודתו, שנאמר (בראשית כ"ט ל"ה) הפעם אודה את ה'. ומבאר רש"י (גמרא שם) לפי שראתה ברוח הקודש שיעקב מעמיד י"ב שבטים, ולו ארבע נשים. כיוון שילדה בן רביעי הודתה על חלקה שהוא יותר מן החשבון המגיע לה. עכ"ל רש"י. והנה תימה גדולה, היתכן שעד לאה אף לא אחד הודה לה' יתברך?! ומדוע חיכתה עד לבן הרביעי להודות לה'? ומתרץ בצורה נפלאה מיוחדת בשם סבו הרב יוסף הרמן זצ"ל. ודאי שהיו אחרים שהודו לה' לפני לאה, אך כאשר לאה נתנה את השם 'יהודה' טבעה בשמו מהות ההודאה, בקשה ללמד, כי לא רק על 'תוספת' יותר מחשבון המגיע לה, יש להודות, כי הרי כעת כשנולד בנה הרביעי נתמעט חלקן של שאר נשי יעקב שהרי היה 'מגיע' לה שלשה בנים, וכעת הבינה שיתכן וגם בן אחד לא היתה מקבלת, א"כ נמצאה למידה כי עליה להודות לא רק על הרביעי אלא כל אחד מבניה הקודמים גם בהם לא היתה מובטחת שתקבל. ואם כן יש להודות גם על ה'מגיע' כביכול, כל כל מה שיש לאדם זהו בחסד ה' יתברך ובטובו עליו. עכ"ל הרב משה אהרן שטרן מהספר מזמור לתודה.

עפ"י יסוד זה כהשלמה, דברים המופלאים של הרב חיים יעקב גולדויכט זצ"ל ראש ישיבת 'כרם ביבנה' בספרו אסופת מערכות (ויקרא שמיני מאמר 'צידוק הדין'  עמ' רל"ב-רל"ג):

...אין הצדיקים מתרעמים מתחילה, על כל מידה ומידה שהקב"ה מודד להם. כי מעיקרא אין כאן לדידהו פירכא המזקיקה דין ותשובה. ולא עוד, אלא שלמודים הם כל חייהם, להיות מופתעים מהחסד הרב, שהקב"ה מערה ושופע אל כליהם. ואם חלילה פסקה נהיית נהרתו לשעה, אין דעתם תוהה למה פסק, אלא מתמיהים הם על נפשותם, במה זכו לו עד כאן...

צידוק הדין לדידהו, משמעו השגת ההכרה העמוקה של החסד שחפף ואפף אותם עד לשעה קשה זו, כל כולו הינו חן, חנינה ומתנת חינם מידו הפשוטה השופעת של הקב"ה, והרי הם עומדים ומשתאים ותמהים על עצמם, במה וכיצד זכו לחסד נוהר זה עד כה?!...אדם העומד בתחינת שועה לפני המקום ומעתיר לפניו, בודאי עליו להכיר את מקומו...מי שסבור שכל יש בידו שלו הוא, ורק עכשיו בשעה זו, הוא מבקש מתנת חינם שמא ראויה תפילתו להיענות? [הוא מעוות בתפיסתו השטחית...] אבל בר דעת המכיר את מקומו, יודע להתוודות שכל יש בידו מתנת חינם הוא...אדם מן השורה שדרכו להלך כל ימיו בתחושת 'מגיע לי', כאשר עודה עליו 'כמעט תאונה' הרי זה עומד ומתמיה על 'כמעט' זה. שפשיטא לו שבזכות ניצל הימנה. אבל הוא עומד ותוהה, על התפחדות השוא שנפחד בה שעה קלה...מה זה ועל מה זה?

אבל האמת קובע רבינו צדוק הכהן [דברי סופרים][7] ש'כמעט תאונה' אות הוא לאדם מן השמים, ואמור לשמש לו התראה חמורה, לאיזה דין הוא ראוי, ובמה עליו היה להיות נידון כפי ערך מעשיו, אלמלא חסדו יתברך, שחננו ופלטו מן הסכנה. ובדין איפוא שיהא מפשפש במעשיו כאילו אכן ארעתו התאונה, ויהא מתכין ומתקן עצמו, שב ומתודה עליו את הדין כאילו אכן חל עליו בפועל ממש.

ומכאן שמידת החסד האופפת את הניצול הזה, כפולה במתכונתה. החסד הרגיל שחופף כל בן תמותה משעת ביאתו לעולם, ומתווספת עליו החנינה שחננו הקב"ה בשעה הרת סכנה זו, משחננו [ה' יתברך] והצילו מדינא קשיא, של התאונה שהיתה מעותדת לבוא עליו...עכ"ל אסופת מערכות.

ירידות ועליות הן סדר עולמו של יהודי

ויחלום והנה סולם מוצב ארצה – מבאר הרב יעקב משה חרל"פ בספרו מי מרום (ח"ה עמ' פ"ד): יחד עם העליות באות גם הירידות, שכן הירידות מענפי העליות המה, כי כך הוא טבע וסדר העליה...האסון הוא רק כשנפסק הסולם, שהוא החיבור בין העליה לבין הירידה...גם היורדים מרום שמים ועד תחתית ארץ וגם העולים מתחתית ארץ עד רום שמים – מלאכי אלקים המה. עכ"ל הרב חרל"פ.


[1] הדף נערך לזכות ולרפואת אמי חוה בת לאה בתושח"י. ולעילוי נשמות אבי מורי אוד מוצל מאש, ר' מנחם אהרן ב"ר טוביה (ברקאי), חותני מנחם ב"ר יצחק, חותנתי זהבה בת רבקה ובנם יצחק משה (חבה) ז"ל.

[2] ה'ייטב לב' היה סבו של האדמו"ר מסאטמאר הרב יואל טייטלבוים זצ"ל שהוצא מגיא ההריגה בהונגריה בעצומם של ימי השואה בעהמ"ח דברי יואל עה"ת (ח"ח) ודברי יואל על המועדים.

[3] ראה גם רבינו בחיי בראשית ב' ז'.

[4] שני הספרים זכיתי בהם מאוצר הספרים של חותני הרב מנחם חבה ז"ל. יהא הלימוד מהם לעילוי נשמתו. (הרב יהודה חיים הכהן שורבה, עלה ארצה בשנת תרכ"ב ניסה לקבוע מגוריו בטבריה, אך לא צלח בידו, לכן שב לדמשק. חבורים נוספים נותרו בכת"י ביניהם חבור גדול על תהלים. תשוח"ח לרב שלום הלל שליט"א שהעביר פרטי תולדותיו).

[5] הרב שלמה זלמן ברייער. למד בישיבות בהונגריה אצל ה'כתב סופר' (בנו של החת"ם סופר) שימש כרב ואב"ד בעיר פאפא בהונגריה. כשנשלח ללמד בגרמניה בבית פרטי, דרך זה גלגלה ההשגהה והוא נשא לאשה את בתו של ר' שמשון רפאל הירש זצ"ל. שימש כרב ומנהיג בקהילה בפרנקפורט. הספר נדפס לראשונה בפרקפורט בלשון הגרמנית בשנת תר"ץ, תורגם לראשונה לעברית בתש"ע.  

[6] הרב פתחיה מנקין נולד ברוסיה שימש שם כרב בפלך ויטבסק. באחרית ימיו עלה לארץ ישראל (תרצ"ג). בהקדמת ספרו מזכיר בהערצה ובברכה שתי דודותיו, אשתו של הרב יצחק ירוחם דיסקין זצ"ל, ושל אשת הרב יוסף לייב בלוך מטלז זצ"ל (מדבריו הובאו לעיל בעלון). בנו הוא הרב משה צבי נריה זצ"ל, שהדפיס את ספרו הראשון 'כרם פתחיה' סםר דרשות יחודי במבנהו הספרותי. הספר ממנו נערכו הדברים נדפס בתל אביב תרצ"ו.

דברי סופרים (אות ב') וזלה"ק: כשמזדמן לאדם איזה דבר סכנה וניצול, זה סימן שיש עליו דין עונש אותו דבר שהיה ראוי לבוא עליו, אלא שהשם יתברך ברוב רחמיו וחסדיו לא יחפוץ במות המת כי אם בשובו מדרכיו וחיה, והצילו בנס נגד שורת הדין. והזמין לו זה לעוררו על ידי זה שישוב, וכמו שאמרו (שבת קכ"א ע"ב) בנזדמנו לו נחשים ועקרבים ונשופין בו ולא הרגן שנזדמנו להרגו ונעשה לו נס, ופירש רש"י והראה לו הקדוש ברוך הוא שחטא, וכן איתא (בבא בתרא י' א) אשתמיט כרעא ובעי למיפל אמר השתא איחייב וכו' שמא עני בא וכו' יעוין שם, ועל כן אומרים בברכת הודאה הגומל לחייבים טובות, דלולי היה חייב לא היה צריך ליכנס למקום סכנה כלל...עכ"ל ר' צדוק הכהן מלובלין.

להקדשת החידוש (בחינם!) לעילוי נשמה, לרפואה ולהצלחה לחץ כאן

חולק? מסכים? יש לך מה להוסיף? חווה דעתך על החידוש!
תגובות ודיון על החידוש (0)
טרם נערך דיון סביב חידוש זה
ציורים לפרשת השבוע