לא יחל דברו

נכתב על ידי יניב, 17/7/2017

 "לא יחל דברו ככל היוצא מפיו יעשה" (במדבר ל,ג) יש חשיבות גדולה מאוד לדיבורו של אדם, לכן יש כוח בדיבור להתחייב, שדיבור האדם מחייבו לקיים. יש עשה "ככל היוצא מפיו יעשה" ויש לאו "לא יחלל דברו" כרמז לחשיבות, כעין כלל התורה שיש בה מצוות לאו ומצוות עשה, והכל קשור לקדושה, כמו שכאן "לא יחל דברו" 'כמו לא יחלל דברו לא יעשה דבריו חולין' (רש"י), לא יעשה דברו חולין, מכאן שהדיבור הוא קודש. הדיבור הוא כעין עיקר האדם, מעלת האדם, שלכן "ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה " (בראשית ב,ז) תרגם אונקלוס 'ונפח באפוהי נשמתא דחיי והות באדם לרוח ממללא'. זה הדבר שבו מתגלה מעלת האדם, שקשור לנשמת חיים שה' נפח בו, לכן קשור לקדושה. הפרשה מתחיל "זה הדבר" (במדבר ל,ב) ז"ה בגימטריה 12, כנגד בנ"י שהם שנים עשר השבטים שאנו מתקנים את העולם (נראה שבנ"י הם 12, כנגד ששת ימי הבריאה כפול שנים, כנגד מעלה ומטה, לחבר שמים וארץ, לכן בנ"י הם 12 כנגד יעודנו לקדש את העולם). לכן אצל רבקה כשהרגישה שמושך לבתי כנסת ולבתי ע"ז (ב"ר סג,ו) אמרה "למה זה אנוכי" (בראשית כה,כב) רמז שלא רוצה שיצאו ממנה שנים עשר השבטים: 'רבי הונא אמר: אם כך אני עתיד להעמיד שנים עשר שבטים הלואי לא עיברתי מנין "זֶ"ה"' (ב"ר שם). כיון שתפקידנו לתקן את העולם, ולא להימשך לטומאה חלילה. זהו גם "אנכי" כנגד קבלת התורה, שתחילת הדברות הם "אנכי ה' אלקיך" (שמות כ,ב), ולכן אם אינם מופנים לתורה, אלא חלילה להיפך, לע"ז (להיפך מאלוקות ה' הנאמר ב"אנכי"), אז למה יש להביאם, אין זו מטרתם בעולם שעל זה שווה לסבול ייסורי לידה כאלו. רבקה לא רצתה בחלק עשו, המושך לבתי ע"ז, ממילא אי רצונה בו זהו הנאמר במילת "זה", שהוא אינו לקדושה כבנ"י. ונאמר "הקול קול יעקב והידים ידי עשו" (בראשית  כז,כב) 'דבר אחר: הקול קול יעקב. אמר רבי ברכיה: בשעה שיעקב מרכין בקולו, ידי עשו שולטות, דכתיב (שמות טו): וילונו כל העדה, ויבא עמלק. ובשעה שהוא מצפצף בקולו, אין הידים ידי עשו, אין ידי עשו שולטות' (ב"ר סה,כ) כשקול יעקב נשמע אין כוח לידי עשו, ממילא עשו הוא להיפך מהדיבור-קול יעקב. לכן נגדו ב"זה", כמו שכאן מעלת הדיבור הקשור לקודש נאמרה ב"זה (הדבר)". הנבואה ב"זה" היא מעלת משה יותר משאר הנביאים (ספרי. במדבר ל,ב), כי אצל משה זהו התורה עצמה (היהודי הקדוש), כך שמרמז ללימוד תורה שהוא בפה "ודברת בם" (דברים ו,ז) [כמו שכאן כנגדו "לא יחל דברו" לא יחלל אלא יהיה קודש, כלימוד תורה שהוא קודש] שהוא כוח יעקב, ההיפך מכוח עשו, שיש קדושה בדיבור. ע"י לימוד התורה בפה, דבקים בקב"ה, שה' והתורה קשורים יחד ('ר' יוחנן דידיה אמר: (שמות כ, ב) "אנכי", נוטריקון: אנא נפשי כתיבת יהבית' [שבת קה,א] אמנם בפשט הכוונה שה' עצמו כתב, אבל גם רמז כביכול שה' והתורה אחד כמובא בקבלה. וכן: 'אמר הקב"ה לישראל: מכרתי לכם תורתי כביכול נמכרתי עמה' וכו' [שמו"ר לג,א] שה' יחד עם התורה), ואז (האדם) בדיבורו הוא כעין מלאך שעובד את הקב"ה בשירה. כך גם אנו, בחיבור לדיבור קודש אנו כמלאכים הדבוקים בקדושה, דבוקים בשכינה (כמו שירת הלויים) שמודגש חלק הנשמה שה' נפח בנו, מודגש החלק העליון שבנו (כמלאך ממעל) שהוא קשור בקב"ה ('כי הנופח באפי אחר מנשמתו יתן בו'. רמב"ן בראשית ב,ז) כמו שהתורה קשורה בקב"ה, שבאה ממנו. כך אנו באים לתיקון העולם, לעשותו כשמים, כאילו אנו מלאכים בשמים. לכן ביוה"כ אחד מהרגעים הגדולים של היום, שרבים בבנ"י, אף הנראים כרחוקים, באים אליו, זהו תפילת 'כל נדרי' שמבטלים את הנדרים, שחשים כולם את חשיבות הדיבור וחומרת הנדר שעקבותיו. (אמנם ראה ב'מועדי ישראל' למרן שר התורה הרה"ג שלמה גורן זצוק"ל זיע"א שתפילה זו הייתה במחלוקת גדולה וקשה אצל הגאונים). יש חשיבות גדולה לביטול נדרים, שבזה כמתקן חלק הדיבור שלא יהיה חולין, לכן הוא פתיחת היום הגדול. בנוסף לכך שביוה"כ אנו מתעלים להיות כעין דרגת מלאכים, ולכן חשוב להדגיש את טהרת וקדושת כוח הדיבור, כשירת המלאכים. נראה ש"לא יחל דברו" זה הדיבור, אבל גם כעין לשון 'דבר', משהו ממשי, שמהדיבור שהוא גשמי חלש (שאינו גשמי כבד ממש, כחפץ גשמי) ממשיך להשפיע עד הגשמי כולו, לדברים ממשיים בעולם, לתקן את העולם הגשמי ממש. ציווי זה חשוב במיוחד לקראת הכניסה לארץ, שלכן נאמר כאן לפני הכניסה לארץ, ונאמר אל "ראשי המטות", שהם אלו שיעמדו בראש לכיבוש הארץ. הדיבור קשור בתורה, לכן גם כאן מה שנאמר לראשי המטות מלמד על כלל העברת התורה בבנ"י (רש"י במדבר ל,ב). שזה חשוב במיוחד בקשר לא"י, שהיא הארץ הקדושה שבה עיקר תיקון העולם, שהתורה ומצוותיה מעלתם במיוחד בא"י (שבחו"ל זה רק משום "הציבי לך ציונים", כדי שיקיימו אח"כ כראוי בא"י, שהיא מקום התורה האמתית בשלמות [ספרי "עקב" מג]). לכן חשוב הדיבור, שהוא קשור לכלל מעלת תורה ומצוותיה (כמו שמלמד על כלל העברת התורה בבנ"י), כדי שיהיה שלמות קדושה בתורה בחיבור עם א"י כראוי לשלמות. בנוסף, התורה חשובה לניצחון על אויבנו, "עומדות היו רגלינו בשעריך ירושלים" (תהלים קכב,ב) 'א"ר יהושע בן לוי: מאי דכתיב (תהלים קכב, ב) "עומדות היו רגלינו בשעריך ירושלם"? מי גרם לרגלינו שיעמדו במלחמה, שערי ירושלם שהיו עוסקים בתורה' (מכות י,א), וכן הארון עם הלוחות השבורים היה יוצא למלחמה, לכוח נצחון, ולכן חשוב לקראת התחלת כיבוש הארץ שיהיו מחוברים עם התורה כראוי, ובפרט עם לימוד התורה, שהוא קשור לדיבור (שלומדים בדיבור - "ודברת בם") שיהיה חיבור לתורה טהורה ע"י שדיבורו יהיה טהור וקדוש, שכך הלימוד יהיה כראוי בשלמות. כמו כן, ע"י הדיבור אנו דבקים בשכינה, שלכן בתי כנסת (תפילה בפה) ובתי מדרש (לימוד בפה) השכינה שורה בהם. כך גם בא"י השכינה שורה "ארץ אשר ה' אלקיך דרש אתה תמיד עיני ה' אלקיך בה מרשית השנה ועד אחרית שנה" (דברים יא,יב). לכן צריך ליזהר בפה במיוחד בא"י (שבכל מקום זה חשוב, אבל במיוחד בא"י זה בחוזקה מיוחדת), כדי להיות ראויים לחיבור לשכינה שבא"י כראוי. לכן גם למדו כאן לעניין הנבואה, שנבואת משה גם ב"זה", רמז לשכינה שהנבואה קשורה לה (ולכן הנבואה דווקא בא"י מקום השכינה [מכילתא שמות יב,א]), בפרט שנבואת משה מיוחדת בכך ששכינה מדברת מגרונו, כך שקשור לדיבור, זהו שיש במעלתו "פה אל פה אדבר בו" (במדבר יב,ח) כביכול חיבור בפה, שבזה יותר משאר הנביאים (שלכן בזה אמר למרים שמשה אינו כסתם נביא [כמובא שם בפס']) שזה משום שמשה הוא מעביר התורה, נבואה בדרגה אחרת לגמרי, של שכינה המדברת מגרונו. לכן עניין הדיבור חשוב בקשר לשכינה ותורה שמתגלים במיוחד בא"י, ולכן חשוב לצוות זאת לקראת כניסתם לארץ. בסיני בנ"י אמרו "נעשה ונשמע" (שמות כד,ז), שבזה קיבלו את התורה (שהיו צריכים לקבל על עצמם כדי שתינתן להם התורה) וגם משה העביר את דברי העם לה' (שמות יט,ח-ט) שיש דגש של דיבור שחשוב לקבלת התורה. גם בציווי בתורה נאמר "דבר אל בנ"י" שיש דגש של דיבור, כיון שהדיבור קשור לקשר לתורה - חיבור לתורה. זה מעלת ה"קול יעקב" להבדיל מעשו, שהוא היה משקר בדיבורו, שהיה שואל את יצחק כיצד מעשרים את המלח (תנחומא "תולדות" סימן ח), שדיבורו היה פגום בקשר של גילוי תורה ומצוות. לעומתו אצל בנ"י זה "עם זו יצרתי לי תהלתי יספרו" (ישעיהו מג,כא) שזה בפה, שקשור דיבור קדוש (תהילתי יספרו) וקיום התורה (שבנ"י פועלים לקדש את העולם ע"י התורה, ולכן כמו שנאמר יצירה לתהילה וקשר לתורה), לכן חשוב שלא לחלל את הדיבור, לא לעשותו חולין (רש"י) שחילול דיבור כעין חילול קודש, כמו בקדשי המקדש. כך חילול הדיבור פוגע בגילוי של שכינת ה' שבנו, פוגע בגילוי של הנשמה שבנו (שמתגלה בתורה ומצוותיה), פוגע במעלת "ושכנתי בתוכם" (שמות כה,ח) שכוונתו גם שבכל אחד ואחד מישראל ישכון, ונידבק בשכינה (ראה שמו"ר לד,ג. כעין רועה שמכיר ומתייחס לכל אחד מ-צאנו). דבר זה קשור לדיבור (לגילוי את הנשמה שב"ויפח"), ולכן פגיעה בו זה פגיעה בקדושה שבאדם, שלא נותן לשכינה להידבק בו כראוי בשלמות. כשאנו לומדים ומקיימים את מצוות התורה אנו מתחברים לדיבור ה' אלינו, שאמר לנו (בעצמו בדברות שהם תמצית תרי"ג מצוות [ויק"ר יג,טז], וע"י משה בתורה) את התורה ומצוותיה, לכן החיבור לתורה קשור בעניין דיבור, ולכן חשוב לשמור על קדושת הדיבור שלנו בשל קשר לקדושה של תורה ותיקון עולם, שזהו מעשינו מכוח דיבור ה', ולכן מושרש ומחובר בו קשר לדיבור. זהו "כל עצמותי תאמרנה ה' מי כמוך" (תהלים לה,י) שהתורה מתגלית בעניין של דיבור – אמירה, שמכריז על ה' בעולם ע"י תורה ומצוותיה, מגלים את שם ה' בעולם, שכל התורה היא שמות ה' (ושם קשור לדיבור, כמו שקוראים למישהו בשם, כמו אצל נח שקרא שמות לבע"ח [בראשית ב,כ]). כך הדיבור קשור לתורה ומצוותיה, שהוא יסוד בחיבור לתורה. זהו "מות וחיים ביד לשון" (משלי יח,כא) מעבר לפשט: '"ביד לשון" - בכח הלשון מסור המוות והחיים, אם ידבר בדברי תורה יחיה ואם בלשון הרע ימות', זה גם מרמז על הצדיקים שגם במותם קרואים חיים, והרשעים גם בחייהם קרואים מתים (ברכות יח,א-ב), וכל זה קשור לשמירת הלשון שהוא יסוד לקשר לתורה ומצותיה, ולכן משפיע לנטות לצד הצדקות או הרשעות, החיים והמוות ביד הלשון. לכן בעגל נאמר "ויקמו לצחק" (שמות לב,ו). '"לצחק" - יש במשמע הזה גלוי עריות, כמו שנאמר (בראשית לט) "לצחק בי". ושפיכות דמים, כמו שנאמר (שמואל ב ב) "יקומו נא הנערים וישחקו לפנינו" אף כאן נהרג חור' (רש"י). שקשור לעברות החמורות (וגם לע"ז, שבהקשרה קמו לצחק). ופשוטו שצחקו בקול אחרי ששתו לשכרה, שזהו "קול ענות אנכי שומע" (רמב"ן), כך שקשור העברות החמורות עם הדיבור (באותה מילה). גם מצאנו צחוק אצל ישמעאל: "מצחק" (בראשית כא,ט), שגם שם זה העברות החמורות: '"מצחק" - לשון ע"א, כמו שנאמר (שמות לב) "ויקומו לצחק". ד"א, לשון גילוי עריות, כמה דתימא "לצחק בי". ד"א, לשון רציחה כמה דתימא (ש"ב ב) "יקומו נא הנערים וישחקו לפנינו" וגו'' (רש"י). אבל גם כפשוטו שזלזל בו: '"ותרא". ואז בעת המשתה ראתה שרה שישמעאל מצחק ומתלוצץ על המשתה הזה, ולא פירש מה היה הצחוק רק ברמז מ"ש "אשר ילדה לאברהם", שאמר כמו לצני הדור שמאבימלך נתעברה שרה, ורק הוא נולד מאברהם' וכו' (מלבי"ם). וברמב"ן: '... והנכון בעיני שהיה זה ביום הגמל את יצחק, וראתה אותו מלעיג על יצחק או על המשתה הגדול' וכו'. ממילא מצחק זה גם מזלזל בדיבורו, כך שקשור לדיבור. זהו כמו שאמרנו שיכול להשפיע ח"ו להידרדרות עד העברות החמורות ביותר. לעומת כאן שהדיבור קשור לקודש שנאמר "לא יחל דברו" שלא יעשה דברו חולין, כי הדיבור קדוש.

להקדשת החידוש (בחינם!) לעילוי נשמה, לרפואה ולהצלחה לחץ כאן

חולק? מסכים? יש לך מה להוסיף? חווה דעתך על החידוש!
דיונים - תשובות ותגובות (0)
טרם נערך דיון סביב חידוש זה