אנשים מספרים על עצמם: נאמנות במבחן

זהו סיפור על נאמנות בין הורים לילדים. כיצד קורה שילדים אוהבים הורה שדורש מהם, ואדישים כלפי הורים שנתנו להם לעשות ככל העולה על רוחם? מסתבר שמסירות, גם היא משהו שצריך לחנך עליו. ומהו חינוך, אם לא דוגמא אישית?
חיים ולדר|שלישי כ' תמוז התשע"ה| הידברות

שמי זכריה, אב לתשעה ילדים, רובם נשואים. כיום אני כבר מבוגר וחסר כוח, אבל כשהייתי בשנות העשרים, השלושים והארבעים לחיי - היה כוחי במותניי. חינכתי את ילדיי בעקביות, ואפילו בקשיחות. אודה ולא אבוש, כיום במבט לאחור, אני יודע שהייתי קצת קשוח מדיי. הילדים די פחדו מפניי, ולא העזו לעשות שטויות.

מצד שני, נתתי להם את כל הנשמה, והם ידעו את זה. כמעט ולא חייתי בשביל עצמי. כל משכורתי היתה למען הילדים. הייתי חי על לחם וסודה וקצת סחוג. תמיד אמרתי לילדים: "תראו, אבא שלכם לא מפונק ולא דואג לעצמו - רק לכם. התמורה היחידה שאני מבקש, היא שתלכו בדרכי ותהיו צייתנים ומחונכים." תמיד אמרתי את זה - והם הפנימו.

היו תקופות שהילדים מרדו, היו מתחצפים, ואני הייתי נלחם בהם. בשנים האלו כל הבית היה נתון במתח. הייתי צועק ומאיים, מבקש ומתחנן, מבטיח דברים לילדים כדי שיהיו בסדר, ומעניש אותם כשלא היו בסדר - צער גידול בנים של ממש.

תמיד התלוננתי באוזני הילדים שלי, עד כמה הם כפויי טובה. "הנה, תראו," הייתי אומר. "אני חי כמו כלב, לא דואג כלל לעצמי, וזה מה שאתם מחזירים לי?"

* * *

היה לי שכן - שהיה ההיפך הגמור ממני. בן אדם רגוע, שליו, אף פעם לא שמעת אותו צועק על הילדים שלו, ובטח שלא מכה אותם. הוא היה אדם אדיש, בחיים שלו לא אמר לילדים שלו מה לעשות, ובכל זאת הם גדלו ילדים טובים.

הוא גם חי טוב. היו לו תמיד מכונית טובה ודירה נאה. אשתי תמיד היתה אומרת לי: "אתה לא מרוויח פחות ממנו, אז למה אתה לא קונה לי ספה יפה ווילון יפה? תראה את השכן שלנו. גם יודע לדאוג לעצמו - וגם הילדים שלו מכבדים אותו."

האמת היא, שהמילים האלה הכי פגעו בי. הרגשתי כמו טיפש שמוציא את כוחו וממונו על ילדים לא נאמנים, שרק עושים צרות. הייתי אומר את זה לילדים שלי: "בשביל מה אני צריך לחסוך בשבילכם, בשביל מה? כדי שתתנהגו אליי ככה? תראו את השכן שלנו, איך הוא חי כמו גביר, לא חוסך לילדים שלו יותר מדיי - ותראו איך הילדים מכבדים אותו."

* * *

השנים חלפו. ילדיי התבגרו והחלו להינשא בזה אחר זה.

לא יודע מה קרה, אבל כל אחד שהתחתן - פתאום הפך את עורו והתחיל לכבד אותי. זה ממש היה בולט לעין, איך פתאום הם היו מתקשרים בכל יום ומגיעים בכל עת שרק יכלו. אבל הכי מעניין - שהם מעצמם החלו להציע את עזרתם, לתת לי כבוד, לקנות לי עליות בבית הכנסת. מין דאגה ונאמנות כזו לאבא, שלא הבנתי איך ומאין צצה.

גם השכן שלי חיתן את ילדיו. היה קשה לו עם שידוכים, כי הוא לא חסך כמעט, וגם לא הסכים להיכנס לחובות. אשתו הסבירה לאשתי שהוא לא בנוי לזה. הוא מפונק מדיי ולא רגיל כל כך בלחצים. הילדים שלו התחתנו ועזבו את האזור.

בינתיים נולדו בשעה טובה נכדים. כל בת או כלה שיולדת - נמצאת אצלנו שבוע וחצי, ומקבלת אירוח כיד המלך. המשכתי לעבוד בשביל הנכדים שלי, כמו שתמיד חייתי בשביל הילדים שלי.

אצל השכן כמעט ולא ראינו נכדים. ולא שלא היו לו. הם היו באים רק בחגים, וגם אז אשתי היתה שומעת תלונות על הקושי הגדול באירוח, ואנחת רווחה ברגע שהלכו. השכנה אמרה לאשתי: "בעלי לא בשביל רעש ובלגנים. מספיק היה לו לגדל ארבעה ילדים. הוא לא צריך עכשיו לסבול מהנכדים." וגם היתה מלאה טענות כרימון על החתנים והכלות, שלא נוקפים אצבע לעזרתם.

כמה פעמים ביקשו הילדים שלו מאשתי, להשגיח על ילד או שניים לכמה שעות. פעם אפילו הסביר אחד החתנים: "חמותי היא לא בשביל להחזיק ילד אפילו דקה."

* * *

עברו שנים. חיתנתי את כל ילדיי, פרט לאחת. ואז נחתה עליי צרה.

הכליות שלי החלו לעשות בעיות. המצב הלך והתדרדר, עד שנאלצתי להיות מחובר לדיאליזה, למשך כמה שעות ביום.

כשלוש שנים הייתי מחובר לדיאליזה, עד שחשתי כי טוב מותי מחיי. מצבי הבריאותי הלך והחמיר. יום אחד, כשהלכתי בליווי אחד מבניי לבית החולים, אמר אחד הרופאים שצריך לחשוב על השתלה.

"אין בעיה," אמרתי. "אני מוכן כבר מחר."

"אבל לנו יש בעיה," אמרו הרופאים. "יש תור של כמה שנים להשתלה, אלא אם כן תמצא תורם מתוך המשפחה."

הבן שלי אמר מיד: "אני תורם."



אמרתי לו: "השתגעת? אני לא רוצה שאחד הילדים שלי יסכן את עצמו." (אז לא ידעתי שהסיכון לתורם הוא מזערי, וכי ההליך הוא די פשוט).

חזרנו הביתה וסיפרנו לאשתי מה קורה. סירבתי שהבן שלי יתרום. הייתי עייף וביקשתי לישון.

התעוררתי מצעקות שבקעו מהמטבח. בהתחלה לא הבנתי מה קורה, אבל פתאום שמעתי קולות של כמה מהילדים שלי. הם פשוט רבו ביניהם מי יתרום לי את הכליה. הבכור טען שהוא כבכור - יש לו זכות יותר מהאחרים. הקטן יותר טען שהוא קיבל ממני הכי הרבה, ויש לו מחוייבות כלפיי. הבן שהלך איתי, טען שהוא היה איתי והתחייב ראשון. בקיצור - ריב אמיתי.

יצאתי אליהם בוכה. חיבקתי ונישקתי כל אחד, ובכיתי נורא. אמרתי להם שאני לא חושב שמגיעה לי כזו התמסרות מצידם. בכיתי בכי תמרורים. חשתי חרטה על כל עונש שנתתי לילדים שלי. אבל הם הרגיעו אותי ואמרו לי, כי הם חשים בלבם את המסירות שלי, וכמה לא חייתי בשביל עצמי - אלא בשבילם. אחד אמר שהוא היה מוכן לתרום לי את הלב שלו, וכולנו בכינו - גם מאושר וגם מכאב.

בסוף, לא תאמין - הם הלכו לדין תורה. כל אחד רצה לתרום לי את הכליה שלו, ובסוף הבכור זכה, לא רק משום שהוא בכור, אלא מפני שהוא התאים לכך ביותר מבחינה בריאותית. השתילו לי כליה, ומאז החיים שלי השתנו. שוב איני תלוי בדיאליזה הזו, שהורסת לבן אדם את החשק לחיות.

* * *

יצאתי לפנסיה מוקדמת והתחלתי להיות יותר בבית, לשוחח עם אנשים, כמו זקן. מה לעשות? בין השאר, דיברתי הרבה עם השכן שלי. הוא היה מתלונן על הילדים שלו, שלא באים כמעט ולא מתעניינים בו. לא ידעתי מה לענות לו.

ואז הגיע סוכות. הילדים שלי כמובן באו כולם, ותוך כמה שעות הקימו את הסוכה הענקית שלנו בחצר. לי הם לא נתנו להזיז אצבע, רק בסוף לשים את הסכך - בשביל המצווה.

לידי הוציא השכן בקושי את הקרשים, ושם אותם זה על גבי זה. פתאום התיישב מיואש. ניגשתי אליו ושאלתי: "מה קורה?" והוא אומר לי ככה: "תראה, לאף אחד מהילדים שלי אין זמן לבוא לבנות לי את הסוכה. פניתי אליהם וביקשתי שיבואו לעזור לי לכמה שעות. לכל אחד מהם היה תירוץ אחר." כשהוא אמר את זה, היו לו דמעות בעיניים, ומדובר בבן אדם אדיש כמו קיר, לא אחד ששמעתי אותו פעם צוחק או בוכה.

באותה הזדמנות, הוא התחיל לשפוך לפניי את ליבו. הוא לא הבין איך הילדים שלו, שאף פעם לא העניש ולא כעס עליהם - ככה מתנהגים אליו, בהתעלמות שכזו. היו להם חיים כל כך קלים, כל כך רגועים. מדוע אינם יכולים לגמול לו על כך?

לא עניתי כלום, על אף שקצת ידעתי את התשובה.

עליתי הביתה והתקשרתי לבן הבכור של השכן שלי, שגר בעיר אחרת. ידעתי שיש לו קצת בעיות פרנסה. איך ידעתי? הוא ניגש אליי פעם, ושאל אם יש לי איזו עבודה צדדית בשבילו.

התקשרתי ואמרתי לו, שיש לי הזדמנות בשבילו להרוויח מאה דולר בשעתיים-שלוש. הוא שואל אותי: "איך אפשר להרוויח סכום כזה בשלוש שעות?" הסברתי לו שיש איזה זקן שאין מי שיבנה לו את הסוכה, ויש תורם שמוכן לשלם את הסכום הזה. "יש הרבה קופצים," אמרתי לו. "אבל כיוון שאתה ביקשת ממני בזמנו, למצוא לך עבודה צדדית - כעת אני מציע לך ראשון."

הוא קפץ על ההצעה והודיע לי שהוא מגיע באוטובוס הראשון. קבעתי להיפגש איתו בתחנה, ושניסע במונית לזקן.

כשהוא הגיע, אמרתי לו: "תראה, התורם המדובר הוא אני. הזקן המדובר הוא אביך. כעת לך ותבנה לאביך את הסוכה, ואני אשלם לך 100 דולר."

* * *

הוא הביט בי, ואני בו. בהתחלה העיניים שלו נדלקו בכעס, ואחר כך, כשהבין שהוא יכול לכעוס רק על עצמו, הוא פשוט התבייש והתחיל להסביר את עצמו: "תראה, לא היה לי זמן והייתי עסוק."

אמרתי לו: "בוא לא נדבר על זה, בסדר?"

ידעתי, כמו שהוא ידע, שאין שום הסבר להתנהגות שלו.

והוא אמר לי: "אני דווקא כן מעוניין לדבר על זה."

"אם אתה מעוניין, אז אומר לך: תשמע חביבי, משפחתי ומשפחתך גרו בשכנות. אני הייתי אבא לא קל. ציפיתי מהילדים שלי. קרה גם שהקפדתי עליהם, אולי אפילו גם כשלא היה צריך, צעקתי עליהם, דרשתי מהם בלי סוף. ראיתי את זה כמובן מאליו. דרשתי מהם לעשות את מה שאני מבקש, ואפילו לחשוב את מה שאני חושב. וכעת הם מכבדים אותי, נושאים אותי על כפיים, דואגים לי, קונים לי עליות, בונים לי את הסוכה, קונים לי את מוצרי הפסח ובאים בתורנות להיות בבית, שלא נהיה לבד. האם שמעת על הדין תורה שהם עשו על הכליה שלי? האמן לי, התביישתי, ועודני מתבייש כמו עני שמקבל משהו שלא מגיע לו, ואילו אתה, ילד תפנוקים שכמוך, מעולם אביך לא דרש ממך מאומה, הוא לא צעק עליך ולא העניש אותך, וחיית כל ימיך ברוגע ובשלווה - איפה הכרת הטוב? היכן הגמול לאביך, שאני מכירו, והוא אדם נפלא? איזה ילדים מתנהגים כך לאביהם, ומה עם 'כבד את אביך ואת אמך'?"

* * *

הוא חשב הרבה, ורק אחר כך ענה לי: "הטיעון היחיד שאני מקבל, הוא 'כבד את אביך ואת אימך'. אין לי מה לענות על זה, ואתה צודק. באשר לכל השאר, איני רוצה לפרט, אך אני רוצה לומר לך כמה כללים, ואתה תעשה לבד את החשבון.

"אב שאינו צועק על בנו ואינו מענישו כשצריך, זה לא תמיד משום שיש לו דרך מסוימת בחינוך, אלא דווקא מפני שאין לו דרך כזו. זה לא מפני שהוא אוהב אותו וחס עליו, אלא מפני שלא אכפת לו ממנו. זה לא מפני שהוא מסור לילד שלו, אלא מפני שהוא מסור לעצמו. כשהחכם מכל אדם אמר: "חושך שבטו - שונא בנו", הוא התכוון גם להורים שאינם מכים, מפני שהם פשוט רוצים שקט בחיים. הורים מפונקים שאין להם כוח לריב עם הילדים שלהם, להתמודד עם בקשות שלהם או עם סירוב שלהם לבקשות של ההורים. הם מעדיפים את הנוחות האישית שלהם, על החינוך של הילד.

"לכולם נראה שילד רוצה לעשות מה שליבו חפץ, אך אין זה כך. ילד זקוק לסמכות. לדמות שתוביל אותו. הוא זקוק להורים. והורים אמורים לומר לו מה לעשות, לומר לו מה לא לעשות, ולהעניש אותו אם אינו פועל לפי הוראותיהם. ישנם הורים שהם הורים רק בתואר ולא בפועל. ולכבד אותם צריך משום שכך התורה מצווה, אך לא משום שכך מרגיש הלב.

"הילדים שלך גדלו עם אבא לא קל," הוא אומר לי. "אבל הם ידעו שלאבא שלהם אכפת מהם. הוא מתעניין בגורלם, בחינוכם, בעיצובם. מקריב למענם, ואפילו חי למענם. אז נכון, האבא שלהם גם טועה לפעמים, ואפילו קורה שהוא פועל מתוך כעס. אבל הבסיס נשאר. הוא היה מסור אליהם יותר מאל עצמו. היה להם אבא. היה להם גב חזק. והם ידעו היטב עד כמה הוא חזק. הוא אינו נכנע לרצונותיהם, ואינו מכניע את דרישותיו מהם. הם ידעו שאבא שלהם דורש מעצמו לא פחות מכפי שהוא דורש מהם. הם ידעו שאם ייקלעו לצרה, יש להם אל מי לפנות.

"אמנם בתקופת הילדות, הם הסתכלו בקנאה על ילדי השכנים שלהם, שגרו בבית כל כך רגוע, והיו להם חיים נוחים, בלי בקשות, בלי גערות ובלי עונשים, אך כשבן אדם מתבגר, הוא רואה את הדברים אחרת. הילדים שלך ידעו להעריך את המסירות שלך כלפיהם, ולכן הם כל כך מסורים אליך וכל כך רוצים לרצותך. ואילו אנחנו..."

הוא לא הוסיף. הפנים שלו אמרו את הכל.

ביקשתי ממנו שלא יספר לאביו על השיחה הקטנה שלנו. שיגיד לו שהגיע לעשות את הסוכה בהפתעה. הוא הסכים.

נפרדנו. הוא הגיע לבית אביו, וראיתיו עוסק בהקמת הסוכה.

ישבתי בגינה, מסתכל על הסוכה הגדולה שהקימו לי, ומהרהר בדברים שאמר לי הבן של השכן.

והנה פתאום עומד לידי השכן ואומר לי: "אתה רואה, דיברתי סתם, הבן שלי הגיע בהפתעה לבנות לי סוכה. הילדים שלי באמת דואגים לי."

אמרתי לו: "אתה רואה? סתם דאגת. תראה איך הגיע הבן שלך מרחוק. תראה איך הוא עובד קשה. זו דוגמא לילד נאמן."

ובלב אני חושב: "בטח נאמן. למאה דולר הוא נאמן יותר מאשר לאבא שלו"...

לבי היה מלא בשבח והודיה לקב"ה, כי מי כמוני יודע שלא חשבתי על כך מראש. זה לא היה תכנון של "איך אני אחנך את הילדים שלי". אלא זה היה הטבע שלי, ואולי זה מה שקיבלתי מאבא שלי. אני חושב לעצמי, כמה אין לנו שום מושג בחינוך, וכמה אני צריך להודות לקב"ה שסובב את הדברים כך. היו לי דמעות בעיניים.

לרכישת ספרי חיים ולדר לילדים ולמבוגרים ב"הידברות שופס", היכנסו לקישור הבא או חייגו למספר: 073-222-12-50