'אמר רב יהודה אמר רב: לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצוה אפילו שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה בא לשמה, שבשכר ארבעים ושתים קרבנות שהקריב בלק זכה ויצאה ממנו רות. א"ר יוסי בר הונא: רות בתו של עגלון בן בנו של בלק מלך מואב היתה. א"ל רבא לרבה בר מרי: כתיב "ייטב אלקים את שם שלמה משמך ויגדל [את] כסאו מכסאך" אורח ארעא למימרא ליה למלכא הכי? א"ל: מעין קאמרה ליה. דאי לא תימא הכי "תבורך מנשים יעל אשת חבר הקיני מנשים באהל תבורך" נשים באהל מאן נינהו? שרה רבקה רחל ולאה. אורח ארעא למימר הכי? אלא מעין קאמר, הכא נמי מעין קאמר. ופליגא דרב יוסי בר חוני, דאמר רב יוסי בר חוני: בכל אדם מתקנא חוץ מבנו ותלמידו. בנו משלמה, ותלמידו איבעית אימא "ויהי נא פי שנים ברוחך אלי", ואיבעית אימא "ויסמוך את ידיו עליו ויצוהו". "וישם דבר בפי בלעם" ר"א אומר: מלאך, ר' יונתן אמר" חכה' וכו' (סנהדרין קה,ב). לכאורה לא מובן מה הקשר באמצע הדרשות על הפס' של פרשתנו שמכניסים שרבא שאל את רב"מ על הפס' לדוד, מה הקשר שהובא כאן?- בפשטות י"ל שכיון שהוזכר שרות מבלק, אז הביאו עוד דרשה על קשר זה , שהוא על שושלת רות שזהו דוד ושלמה. אולם ניראה יותר מזה, שהנה מובאת מחלוקת בגמ' כאן האם אב מקנא בבנו, שע"פ זה שונה ההסבר בפס' האם הכוונה שאומר לדוד ששלמה יהיה מעין סכאו שלו. או שמתכוון שיגדל יותר משלו (מ' היחס, של שלמה גדול יותר משל דוד. או מ' מתוך, מתוך כסא דוד ינתן כסא לשלמה). והנה נאמר בהמשך 'א"ר יוחנן: מברכתו של אותו רשע אתה למד מה היה בלבו. ביקש לומר שלא יהו להם בתי כנסיות ובתי מדרשות, "מה טובו אהליך יעקב". לא תשרה שכינה עליהם, "ומשכנותיך ישראל". לא תהא מלכותן נמשכת, "כנחלים נטיו". לא יהא להם זיתים וכרמים, "כגנות עלי נהר". לא יהא ריחן נודף, "כאהלים נטע ה'". לא יהיו להם מלכים בעלי קומה, "כארזים עלי מים". לא יהיה להם מלך בן מלך, "יזל מים מדליו". לא תהא מלכותן שולטת באומות, "וזרעו במים רבים". לא תהא עזה מלכותן, "וירם מאגג מלכו". לא תהא אימת מלכותן, "ותנשא מלכותו". אמר רבי אבא בר כהנא: כולם חזרו לקללה, חוץ מבתי כנסיות ומבתי מדרשות, שנאמר "ויהפוך ה' אלקיך לך את הקללה לברכה כי אהבך ה' אלקיך" קללה ולא קללות'. בלעם רצה לקלל שלא יהיה מלך בן מלך, וברכתו חזרה לקללה, ולכן אין מלך בן מלך, מימלא כאשר נאמר לדוד על שלמה בנו, אם אב לא מקנא בבנו ומימלא שלמה יגדל יותר, קללתך בלעם לא חלה עליהם. ואם הכוונה שמלכות שלמה מתוך מלכות דוד, אז כעין קטן כח המלכות (ששלמה מכח דוד, כך שהוא כעין פחות מכחו, שהוא מושפע מהגדול) יוצא שקללת בלעם חלה גםן עליהם. מימלא זה תלוי בעניין שרות יצאה מבלק, ונאמר במחלוקת בדברי ריב"ח שאדם לא מקנא בבנו ותלמידו, ומימלא כיון שבלק קרא לבלעם אז הוא כעין תלמידו של בלעם, שהכוונה בתלמידו לאדם שמושפע ממנו, שזהו תלמידו (ולכן דומה לאבא). יוצא שבלעם לא מקנא בבלק, ולכן לא רוצה להזיקו (שקנאה זהו השורש לרצון להזיק) ויצא למ"ד שלא מקנא בתלמידו, בלעם לא קילל על דוד ושלמה, ומימלא גם הנאמר לדוד "ויגדל את כסאו מכסאך" הכוונה שיגדל יותר (שלא מקנא בבנו) [ושלא יהיה מלך בן מלך זה בשאול ומלכי ישראל]. ואילו למ"ד שמקנא, אז בלעם יכול לרצות להזיק גם לבלק, ולכן קילל גם את דוד ושלמה מצאצאי רות שמצאצאי בלק, ולכן בדוד הכוונה יגדל מכוחך ולכן כעין יפחות (עד שבהמשך הדורות יפסק לגמרי). לכן הדרשות קשורות זו עם זו, ואולי ע"פ זה גם יובן מה העניין לחלוק האם ה' שם בפי בלעם חכה או מלאך, הרי הרעיון הוא אותו רעיון ששולט בדבריו, אז מה ההבדל בניהם?- ניראה שמלאך זה צד רוחני, ואולי חכה זה דבר פיזי,שלר"א ששם חכה, עצרו מלקלל, אבל ברצונו רצה לקלל, ולכן בפה בפיזי לא יצא קללה אבל ברצון זה קללה. ואילו לר"י ששם מלאך, אז כעין הדיבור בפה מחובר למלאך ולכן יוצא כביכול נקי. אולם לכאורה מה ההבדל אם בפועל כמעט הכל חזר לקללה?- אלא עניין הרצון תלוי במקרה של דוד, שבו המחלוקת האם רצה שהקללה תחול אפילו במקרה שפוגע בבלק, שלר"א (חכה) רצה שיפגע, שזהו שהרצון רוצה לקלל, ולר"י (מלאך) לא רצה שיפגע בבלק, ולכן גם לא רוצה שיפגע בדוד ושלמה, וזהו כנקי מהקללה.

לע"נ אמו"ר אברהם בן יהושע צבי הכ"מ.