תובנות בתורה – פרשת בלק

כב,ב: את כל אשר עשה ישראל לאמורי: תובנה: הפעולה הראשונה בסדרת פעולות עושה את הרושם החזק ביותר. בלק התרשם דווקא ממה שעשה ישראל לאמורי (כא,כד), ולא משאר ניצחונות ישראל שהיו בהמשך, על יעזר (כא,לב) ועל עוג מלך הבשן (כא,לה). בלק גם התרשם ופחד מההתיישבות של בני ישראל בערי האמורי (וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בְּכָל-עָרֵי הָאֱמֹרִי; כא,כה), ואילו במלחמה נגד יעזר ועוג ישראל רק ירש וכבש, אך לא התיישב שם.

כב,ט: מי האנשים האלה עמך: תובנה: ה' מכוון את האדם אל הדרך הנכונה שילך בה. ה' יודע מי הם האנשים שבאו אל בלעם, שהרי זאת הסיבה שהוא מתגלה אל בלעם, אלא שבעצם השאלה 'מי האנשים האלה עמך' ה' גורם לבלעם לחשוב ולענות לעצמו אם דרכו נכונה. בלעם אכן מרחיב את התשובה מעבר לשאלה 'מי האנשים', ומספר על משימת האנשים האלה, שליחותם ומה מבקש המְשַלֵּח אותם (פסוק י"א).

כב,כח: ויפתח ה' את פי האתון ותאמר לבלעם: תובנה: ה' מאפשר דיבור לכל חי על פי רצונו. גם דיבורו הכבד של משה ותיקון הדיבור היה מכוון: מִי שָׂם פֶּה לָאָדָם, אוֹ מִי-יָשׂוּם אִלֵּם, אוֹ חֵרֵשׁ אוֹ פִקֵּחַ אוֹ עִוֵּר (שמות ד,יא).

כג,ה: וכה תדבר: תובנה: נביא אינו אחראי לדברים שהוא אומר בשם ה', ואף אינו שולט בדיבורו. נראה כי ה' לא מגלה לנביא את דבריו, אלא מחדיר בו את המילים ומסתירם עד לדיבור, ואז הן יוצאות מאליהן מפי הנביא. הדבר חוזר על עצמו גם בנבואה השנייה של בלעם (פסוק ט"ז). כן הדבר בעת מינוי משה לתפקידו: וְהוֹרֵיתִיךָ אֲשֶׁר תְּדַבֵּר (שמות ד,יב), וכן בעת מינויו של בלעם: אֶת-הַדָּבָר אֲשֶׁר-אֲדַבֵּר אֵלֶיךָ, אֹתוֹ תְדַבֵּר (במדבר כב,לה). גם משה וגם בלעם אינם יודעים בעת מינוים מה הם אמורים לדבר, שהרי בלעם מצטדק לפני לבלק, וטוען: הֲלֹא, אֵת אֲשֶׁר יָשִׂים יְהוָה בְּפִי--אֹתוֹ אֶשְׁמֹר, לְדַבֵּר (פסוק י"ב), כלומר אינו יודע מראש מה הוא עומד לדבר. גם אם היה הנביא רוצה לומר דברים אחרים, הוא אינו מסוגל, כפי שמתוודה בלעם: לֹא אוּכַל לַעֲבֹר אֶת-פִּי יְהוָה ... אֲשֶׁר-יְדַבֵּר יְהוָה, אֹתוֹ אֲדַבֵּר (כד,יג).

כה,א וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל, בַּשִּׁטִּים; וַיָּחֶל הָעָם, לִזְנוֹת אֶל-בְּנוֹת מוֹאָב: תובנה: ישיבה בסמוך ובקרב גויים ('וישב ישראל בשיטים'), גורמת לחטא של זנות. התורה תולה את הזנות בישיבה בשיטים, שהיא עיר מואבית (עַד אָבֵל הַשִּׁטִּים, בְּעַרְבֹת, מוֹאָב ; לג,מט).