'א"ר ירמיה בר אבא א"ר יוחנן: כל המהלך ארבע אמות בארץ ישראל מובטח לו שהוא בן העולם הבא' (כתובות קיא,א) מה העניין שיש בהילוך ארבע אמות בא”י?- בפשטות זה משום שארבע אמות של אדם קונות לו (ב"מ י,א) ואמנם זה מדרבנן, אולם ניראה שיסודו (של תקנת חז"ל) הוא משום ש4 אמות קשורות לאדם מצד מקומו, שלכן אסור להוציא 4 אמות ברה"ר. לכן כאן שזה עניין של זכות, כיון שיש עניין של קשר לאדם במקומו של ארבע אמותיו, אז כל יציאה של 4 אמות זו זכות כשלעצמה. בפשטות משמע שההילוך בא"י זה זכות, אולם במשנה ברורה מובא '(וי"א דאפילו ע"מ להחזיר) דלהלוך בה הילוך ד"א נמי הוי מצוה' (סימן רמח אות כח) מניין שזה מצוה ולא רק זכות, הרי לא נאמר כאן מצוה?- ניראה שלמד שיש מצוות ישוב הארץ, ולכן אמנם בגמ' לא מובא מצוה, אולם זה בגלל שמדובר על כלל ההולכים בא"י, שלכולם יש זכות של עוה"ב. אבל אם הולך בא"י כדי לקיים מצוות ישוב הארץ, שבהילוכו בה מראה שהיהודים הם בעלי המקום, אז בזה מקיים את מצוות "והורשתם את הארץ וישבתם בה כי לכם נתתי את הארץ לרשת אתה" (במדבר לג,נג) ואומר הרמב"ן: 'על דעתי זו מצות עשה היא, יצוה אותם שישבו בארץ ויירשו אותה', ולכן בהליכה במטרה לקיים ישוב הארץ, עושה מצוה ממש, שיש חיבור כל 4 אמות (שלכן יש זכות) ובכוונת עשית המצוה מקיים בזה מצוות ישוב הארץ. ואולי יש הבדל מצד 'תניא רבי שמעון בן יוחאי אומר: שלש מתנות טובות נתן הקדוש ברוך הוא לישראל, וכולן לא נתנן אלא ע"י יסורין, אלו הן: תורה וארץ ישראל והעולם הבא... ארץ ישראל דכתיב "כי כאשר ייסר איש את בנו ה' אלקיך מיסרך" וכתיב בתריה "כי ה' אלקיך מביאך אל ארץ טובה" וכו' (ברכות ה,א), שהיסורים בא"י גורמים לקישור שלנו לארץ, ובכך מקיים מצוות ישוב הארץ, שממש גורם לחיבורנו לארץ. ע"פ זה יש הבדל בין מי שמהלך בארץ סתם, כטיול כיפי קליל כסתם נסיעה מהנה ללא טורח, שבזה הוא רק מקבל זכות, אולם מי שמבא"י עם קצת יסורים, כקושי הליכה או חום וכדו', הוא מנחיל את הארץ לנו בכח זה ולכן מקיים מ"ע של ישוב א"י. ואולי אפשר שיש מחלוקת מי שבא רק לטייל בארץ, האם חל בו הדין של 'והעולה לארץ ישראל אם נזדמנה לו שיירה אפילו בערב שבת כיון דדבר מצוה הוא יכול לפרוש' (שו"ע רמח, ד) שעל זה הביא המשנה ברורה 'והעולה לארץ ישראל - י"א דה"ד כדי להתיישב בה, וי"א דאפילו ע"מ להחזיר, דלהלוך בה הילוך ד"א נמי הוי מצוה'. שאולי הדעה הראשונה אומרת שכיון שלא מתכוון ליתיישב בארץ, אז הליכה בא"י היא רק זכות, ולדעה השניה גם מי שלא מתכוון לשבת בארץ יש לו מצוה בד' אמות. לפי זה לדעה הראשונה מה שנאמר שיש זכות של עוה"ב, זה משום שלאנשי חו"ל, כיון שאינם באים להיות כאן, אז הליכתם היא רק זכות שאין בה ממש ישוב הארץ, ולכן לא מקיים מצוה, אבל אם מדובר בתושבי א"י אז יש מצוה ללכת ד' אמות כיון שבזה הוא מקיים בפועל ישוב א"י, שכעין מרחיב את קיומו בארץ (ובגמ' הובא לכלל המקרים ולכן נאמר בצורה שחלה גם על אנשי חו"ל). לעומת זאת לדעה השניה, כיון שיש בהליכה משום מראה בעלות על הארץ, אז כל ההולך ד' אמות בא"י מקיים מצצות ישוב הארץ, ומה שנאמר שיש לו זכות, שמובטח לו שהוא בן העוה"ב, אין הכוונה שרק מובטח לו כזכות, אלא בא לומר שהמצוה שמקיים כ"ך חשובה עד שמובטח לו שהוא בן העוה"ב. דברי ר"י ניראה שנאמרו כך כדי לרמז למקור שממנו שאב זאת, והוא בספרי: 'היה ר' מאיר אומר: כל היושב בארץ ישראל - א"י מכפרת עליו, שנא' "העם היושב בה נשוא עון", ועדיין דבר תלי בדלא תלי."כי ארצם מלאה אשם מקדוש ישראל", ועדיין דבר תלי בדלא תלי. ועדיין אין אנו יודעים אם פורקים עונותיהם עליה ואם נושאים עונותיהם עליה! כשהוא אומר "וכפר אדמתו עמו" - הרי פורקים עוונותיהם עליה ואין נושאים עונותיהם עליה. וכן היה ר' מאיר אומר: כל הדר בארץ ישראל, וקורא ק"ש שחרית וערבית, ומדבר בלשון הקודש - הרי הוא בן העולם הבא' שדברי ר"מ קשורים אלו באלו, שבא"י יש מעלה שמזכה להיות בן עולם הבא, שמכפרת על העוונות (שזה כעין הנאמר קודם 'מנין אתה אומר שירידתם של רשעים בגיהנם כפרה היא להם לישראל בעולם הבא?' וכו' שהכפרה והעוה"ב קשורים זה בזה). לכן ר"י השתמש בלשון זו של הבטחה כדי לומר את מקורו, כדי לומר את מעלת העניין, ולא שבא לדייק שאין בזה מצוה, אלא רק מדגיש את מעלת מצוה זו של ישוב הארץ. ניראה שא"י הייא קדושה ולכן בישיבתה ובטיול בה, מתחבר לכעין עוה"ב, ובכך מבטיח מקומו לעוה"ב.

לע"נ אמו"ר אברהם בן יהושע צבי הכ"מ.