סדר התפילה הוא 'ומגיד שבחו של הקב"ה ואח"כ שואל צרכיו.. ואח"כ נותן שבח והודאה לה' על הטובה שהשפיע לו' (רמב"ם הלכות תפילה א,ב). מה העניין לומר שבח ואח"כ לבקש ושוב לומר שבח?- המקור לזה הוא בגמ' 'דרש רבי שמלאי לעולם יסדר האדם שבחו של הקב"ה ואח"כ יתפלל, מנלן?-ממשה. דכתיב "ואתחנן אל ה' בעת ההיא" וכתיב "ה' אלקים אתה החלות להראות את עבדך את גדלך ואת ידך החזקה אשר מי אל בשמים ובארץ אשר יעשה כמעשיך וכגבורותיך" וכתיב בתריה "אעברה נא ואראה את הארץ הטובה" וגו'' (ברכות לב,א) אולם לא מובא שיש גם שבח בסוף?- הפרי מגדים בפתיחה להלכות תפילה מביא את מדרש חז"ל (ספרי "דברים" שמג) שהפתיחה והסיום הוא בשבח, ולכן זה משלים את הגמ'. אולם מדוע הסיום לא מובא בגמ'?- ניראה שהסתמך על המדרש. ומה שמביא מנין שקודם יסדר שבחו של הקב"ה, זה משום שאולי נאמר שבמקרה של בקשה פרטית, שפורצת מהלב ניתן לאדם ישר לבקש, כיון שעכשיו הוא בשיא הדחף שלו שזה מעלה גדולה? ונחלק מהמדרש ששם מובא ממשה שברך את בנ"י כך שמדובר על ברכה מתוכננת מראש ולא שפורצת. ועוד שאולי יש להבדיל בין ברכה לרבים ובין בקשת יחיד שלא צריך כ"ך להיות בשלמות. לכן מדגיש רבי שמלאי שאף ביחיד במקרה שזועק מכאב ליבו, קודם כל יתחיל בשבח ה', ומימלא דינו כמו בברכת רבים, לכן הביא ממשה שהתפלל על עצמו וכ"ך רצה שאתחנן לה' כ"ך הרבה. אמנם לא מובא שבח בסוף (אצל משה) אבל דינו שהיה צריך שבח, ומה שלא סיים כך זה משום שה' ביטל אותו מלהמשיך להתפלל "ויאמר ה' אלי רב לך אל תוסף דבר אלי עוד בדבר הזה" (דברים ג, כו) לכן הפסיק ולא השלים בשבח. מימלא מקורו מהתורה, ובפשטות כך ראוי לבקש מלפני המלך, להתחיל ולסיים בשבח. אולם ניראה שיש בזה יותר, שהנה מצינו במן שהוא מאכל בנ"י במדבר 'כתיב "ותעל שכבת הטל" וכתיב "וברדת הטל" אמר רבי יוסי ברבי חנינא: טל מלמעלה וטל מלמטה ודומה כמו שמונח בקופסא' (יומא עה,ב) וזהו גם הסיבה לכיסוי חלות בשבת (טור או"ח סימן רעא) ושבת מיוחדת בקדושה, שמעלה את כל הגשמי שבמשך השבוע, וכך גם תפילה מעלה את הגשמי בעולם (שמחברו לרוחניות). והנה מקור התפילה (לרמב"ם, שם א) הוא "ועבדתם את ה' אלקיכם" (שמות כג,כה) והמשכו "וברך את לחמך" הרי שהתפילה כמו הלחם, וזה בא לידי גילוי במדבר במן שהיה הלחם שלהם (במדבר כא,ה) ואיתו הגיע גם אבנים טובות ('אמרו רבנן: אף במן שהיה יורד לישראל היו יורדות בו אבנים טובות ומרגליות' וכו'. שמו"ר לג,ח) שזה גם פרנסה, הכל כלול במן, והוא הנותן יכולת לשבות מעבודה וללמוד תורה ('מכאן היה רבי שמעון בן יהושע אומר: לא נתנה התורה לדרוש אלא לאוכלי המן, שלא היה להם צורך לא למלאכה ולא לסחורה. הא כיצד? היה יושב ודורש ולא היה יודע מהיכן היה אוכל ושותה, ומהיכן ללבוש ולכסות. הא לא נתנה תורה לדרוש, אלא לאוכלי המן'. תנחומא "בשלח" סימן כ) כך שמקשרם לקדושה, ובכלל המן בא משמים כמו למלאכים ('"לחם אבירים אכל איש" לחם שמלאכי השרת אוכלין אותו, דברי ר"ע' (יומא שם). לכן המן (וחלות השבת) מגלים לנו שיש בהקשר של הקדושה, לעטוף את הגשמי ברוחניות, ולכן גם התפילה באה כך, שבצורה זו היא מקדשת את העולם. ועוד שניראה כמו מלאכים ששרים, שיש להם 6 כנפיים '”בשתים יעופף" לקילוס, “בשתים יכסה פניו" שלא להביט בשכינה, “ובשתים יכסה רגליו" שלא יראה פני שכינה' (ויקרא רבה כז,ג). כך שפניו ורגליו זהו כמו כבוד השכינה, תמידי, ומקלס דווקא בזמנו, ובגמ' מובא (חגיגה יג,ב) 'כתוב אחד אומר "שש כנפים שש כנפים לאחד" וכתוב אחד אומר "וארבעה פנים לאחת וארבע כנפים לאחת להם"? לא קשיא, כאן בזמן שבהמ"ק קיים כאן בזמן שאין בית המקדש קיים, כביכול שנתמעטו כנפי החיות. הי מינייהו אימעוט? אמר רב חננאל אמר רב: אותן שאומרות שירה בהן, כתיב הכא "ובשתים יעופף וקרא זה אל זה ואמר" וכתיב "התעיף עיניך בו ואיננו"' (חגיגה יג,ב) הרי שקדושה שמקדש את הגשמי (שזהו כביהמ"ק מקום לה' בעולם הגשמי) הוא באמצע לשבח התמידי לה' (ואף לרבנן שכנפי הרגלים התמעטו, עדיין השירה שהיא בזמנו הוא באמצע, כצרכי אדם שהם ע"פ הצורך הזמני) וכך ראוי לשבח לה' כמלאכים. עוד ניראה שיש בזה כדי לקבל תפילתנו, שהתפילה מתחילה בנפש שמתפללת תדיר מהדבקות בה' (ראה בספר 'צמאה נפשי' למרן גדול הדור הרה"ג חיים דרוקמן שליט"א), לכן מתחיל בשבח. אח"כ צרכיו, ומסיים בשבח להדגיש שהצרכים הגשמיים הם לצורך הדבקות בה' בתפילה (ראה שם), ולכן הם מכוסים בשבח שהוא העיקר, וכן אומרים בזה שהצרכים הם לצורך הקדושה, לה', ולכן בזה מסיים, שזו המטרה הסופית אליה מבקשים. ועוד שבאים לומר בזה שבקשת צרכינו זה לתקן בזה את העולם, ולכן כמו העולם מתחיל בקודש (שקודם ה' מלך לבדו בעולם, וכן תחילת העולם זה במאמרות מה') וסופו שהעולם כולו יהיה קדוש לה', ורק בנתיים יש חומריות מכוסה מקדושה (ואנו מקשרים חזרה את העולם לה', למקורו הקדוש) ולכן אנו באים בתפילה ומדגישים זאת, שזהו התפילה בעמקה ושלמותה.

לע"נ אמו"ר אברהם בן יהושע צבי הכ"מ.