בס"ד                                                     ערש"ק                                                    כ"א  בניסן תשע"ה

                         ליקוטי - אור - בפרשה - שמיני - אסרו חג

  " וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי קָרָא מֹשֶׁה לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו וּלְזִקְנֵי יִשְׂרָאֵל   "(ט, א)

מיום שנצטוו בני ישראל על הקמת המשכן בי"א בתשרי חלפה כמעט חצי שנה עד שהוקם, כמו שכתוב(שמות

מ, יז): "ויהי בַּחֹדֶשׁ הראשון בשנה השנית באחד לַחֹדֶשׁ הוּקַם המשכן", היינו באחד לחודש ניסן. ונראה כי

לעת הזו חיכו אהרן ובני ישראל לראות האם כופר העוון חטא העגל בכך שהקדוש ברוך הוא ישכין בחזרה

שכינתו במעשה ידיהם. וזה שנאמר(ויקרא ט, ב): "קח לך", לך דייקא היינו לאהרן, כמו שדרשו חז"ל(תנחומא ד):

לפי שע"י העגל נתפקפקה הכהונה בידך, ובעגל היא מתבססת בידך. וזה שנאמר(שם, ג): "ואל בני ישראל"

וכו' שהרי נגררו אחר הערב רב במעשה העגל, כמו שנדרש(שם): אף הם יקריבו עגל, שידעו הכול שנתכפר

להם על מעשה העגל. ויש לשאול, וכי מה ראו בני ישראל להביא קורבנות יותר מאהרן שהרי העגל נעשה

על ידי אהרן, אלא שכידוע שאהרן היה אנוס ואילו בני ישראל נגררו אחר הערב רב. ואפשר לומר אולי שבזה

שצווה את בני ישראל להביא חמישה קורבנות אשר יהיו ככפרה: שעיר עיזים, עגל, כבש, שור ואיל, כי בזה

רצה לרמוז להם שבמעשיהם כאילו כפרו בכל התורה, כמו שאמרו חז"ל(ספרי דברים, נד): שכל העובד עבודה

זרה כאילו כפר בכל התורה. לפיכך, ה' קורבנות כנגד ה' חומשי תורה. וזה בחינת מידה כנגד מידה.

וזה שנאמר 'ביום השמיני' היינו בתום שבעת ימי המילואים שהתחילו מכ"ג באדר והסתיימו בראש חודש

ניסן, ורק אז ניתן הסימן מאת ה' יתברך, שנאמר: 'כסה הענן' היינו בו ביום שרתה השכינה על מעשי ידיו

של אהרן ועוד נאמר: 'ותצא אש מלפני ה'', מכיוון שראו אש חדשה שירדה משמי מרום וכו' פתחו פיהם

ואמרו שירה וכו', ככפי שמובא בתורת כוהנים(פרשתא ג), ע"ש. ויש לציין, שבמשך כל אותם ימי המילואים

משה רבינו ע"ה מקימו ומפרקו(את המשכן) ומקריב קורבנות לה', אך לא שרתה שכינה על ידו שהרי איבד

את הזכות לכהונה לטובת אהרן אחיו כאשר סירב לקבל עליו את שליחות ה' להיות גואלם של ישראל, כמו

שכתוב(שמות לג): 'שלח נא ביד תשלח', ודרשו חז"ל(ויק"ר יא, ו): כל ז' ימי המילואים היה משמש בכהונה גדולה

וכסבור שלו היא בז', אמר לו(הקב"ה): לא שלך היא! אלא של אהרן אחיך היא. ולמרות זאת, ברגע שהבין

משה כי אהרן נבחר על ידי ה' יתברך לשמש ככהן גדול ואף בניו וזרעו אחריו, מיד שמח מאוד בלבו בשבילו

וקרא לאהרן ולזקני ישראל והודיע להם את הבשורה. לפיכך, נהגו בהם בכבוד המגיע להם.

ולעניות דעתי נראה לדרוש אולי שהכוונה 'ביום השמיני' היא למניין ולא לחודש כי אפשר שביום השמיני

למניין יומתק הדין בשורשו מה שאין חייב ביום השמיני לחודש. כי חיזוק וראייה לכך אפשר למצוא בספירת

העומר שהרי היום השמיני לספירה הוא שמיני למניין ימי הספירה, ואם נתבונן נראה שביום השמיני לעומר

צריך לכוון על מידת החסד שבגבורה(=שבדין). וזה רמז להמתקת הדין בשורשו היינו יבוא אהרן הכהן שהוא

רומז על מידת החסד וממתיק את הדין שנגרם מהעגל, וזה שפירש רש"י ז"ל: להודיע שמכפר לו הקב"ה על

ידי עגל זה - על מעשה העגל שעשה, בחינת מידה כנגד מידה, כנ"ל. ויש לחקור, אם הדין הומתק בשורשו

היה צריך לפתוח את הפרשה בלשון שמחה 'והיה ביום השמיני' כמובא במדרש(שם, ז:) ולא בלשון צער, כמו

שאמרו חז"ל(מגילה י): כל מקום שנאמר 'ויהי' לשון צער. שהרי לכאורה איך אפשר שיהיה צער, שכן בו ביום

שהוקם המשכן ושרתה השכינה היה שמחה במרום כיום שנבראו שמים וארץ במעשה בראשית.

ובבואי לבאר את העניין בסייעתא דשמיא, יוסף לי ה' אור להתבונן ולחפש את הקשר בין פרשתנו, שלרוב

יוצאת בשבת שלאחר הפסח שבו נוהגים להתחיל לקרוא פרקי אבות, לבין התקופה שבין פסח לל"ג בעומר

שכידוע בתקופה זאת נוהגים דיני אבלות בגין מיתתם של תלמידי רבי עקיבא, כמו שאמרו רז"ל(יבמות סב):

שנים עשר אלף זוגים תלמידים היו לו לרבי עקיבא וכו' וכולן מתו בפרק אחד מפני שלא נהגו כבוד זה לזה

והיה העולם שמם. והמעניין הוא מרכיב הזמן היינו שדייקא לאחר פסח שזה השבוע של פרשתנו(=שמיני)     

וגם הזמן שהחלו תלמידי רבי עקיבא למות 'בפרק אחד' - היינו בין פסח לעצרת, כידוע, זה הוא גם הזמן

שמתחילים לספור את ספירת העומר כהכנה וציפייה לקבלת התורה הקדושה בחג השבועות.

ונקדים בטרם ההסבר, איתא בתורת כוהנים שאהרן היה בוש וירא לגשת אל המזבח, ולמרות שמשה רבינו

ע"ה לא נבחר לכהונה, אמר לו: למה אתה בוש לכך נבחרת! אומנם גם לאחר שעשה את רצון ה' בהקרבת

כל הקורבנות לא ירדה שכינה לישראל! אלא רק לאחר שמשה נכנס אתו לאוהל מועד, שנאמר(ויקרא ט, כג):

"וַיָּבֹא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן" וגו', ופירש רשי ז"ל שאהרן תלה זאת בכעסו של ה' עליו(שעשה את העגל), ומיד נכנס

משה עמו וביקשו רחמים וירדה שכינה לישראל. מכאן רואים את הכבוד הדדי שהיה בין משה לאהרן כי ידעו

שכבוד ה' מעל הכול. אבל עם זאת, באותו היום התחוללה טרגדיה קשה והיא מות בני אהרן: נדב ואביהוא,

כאשר הקריבו לה' אש זרה אשר לא צווה אותם השם. לפיכך, התחייבו בנפשם ופגעה בהם מידת הדין ומתו

מיתה משונה, כמו שאמרו חז"ל(סנהדרין נב:): שני חוטין של אש יצאו מבית קודש הקודשים וכו', ונכנסו בחוטמם

ושרפום, כי הקדוש ברוך הוא מדקדק עם צדיקים כחוט השערה.

ונראה לומר שמלבד הדברים שאמרו רז"ל שבני אהרן התחייבו מיתה בגלל שהיו שתויי יין והורו הלכה בפני

רבם, עיקר סיבת מיתתם הייתה שדחקו את השעה ולא נהגו בכבוד הראוי לגדולי ישראל, כמו שאמרו חז"ל

(סנהדרין נב): וכבר היו משה ואהרן מהלכין בדרך ונדב ואביהוא מהלכין אחריהן וכל ישראל אחריהן אמר לו נדב

לאביהוא: אימתי ימותו שני זקנים הללו ואני ואתה ננהיג את הדור. אמר להן הקב"ה: הנראה מי קובר את מי!

ופירש רש"י ז"ל(שם): שבשביל שהיו מבקשים שררה(=כבוד) מתו. וראיתי חיזוק לזה בדברי "הבן יהוידע" על

הש"ס(שם, א): יש לומר שעיקר הסיבה הייתה מחמת שזלזלו בכבוד משה ואהרן, ואילו לא היו מזלזלים - אף

לאחר שהתחייבו מיתה משום שהורו הלכה בפני רבם הייתה זכות משה ואהרן מגינה עליהם והיו נשארים

בחיים. ולכן בדין הוא שבני אהרן שזלזלו בכבודם של משה ואהרן - גדולי ישראל, ותכנס להם האש בחוטמם,

עכד"ק.

נמצא מכאן, שלמרות שכוונתם של בני אהרן הייתה לשם שמים כי מרוב יראתם וצדקותם רצו לגלות את כבוד

מלכותו של ה' יתברך בעולם. אבל מכיוון שבקשו שררה לעצמם ואף זלזלו בכבודם של גדולי ישראל  כנ"ל,

ולפיכך לא נהגו בכבוד זה לזה היינו במשה ואהרן כי היה להם ליטול עצה מצדיקי הדור הזקנים היינו החכמים,

כמו שדרשו רז"ל(קידושין, לב): זקן נוטריקון זה קנה חכמה, לבסוף באו לידי מכשול, וזה שנאמר( שמות כט, מג):

"וְנִקְדַּשׁ בִּכְבֹדִי", ודרשו חז"ל(זבחים קטו): אל תקרי בִכבודִי - אלא בִמכוֹבדָי . וזה שנאמר 'ויהי' היינו לשון צער,

כאמור לעיל, כי השמחה של השראת השכינה הייתה מלווה בצער, כמו שדדשו רז"ל(ויק"ר פי"א, ז): אף היא אינה

שמחה שבאותו היום מתו נדב ואביהוא. וקשה שלא להתייחס לתגובתו של אהרן על מות בניו - 'וַיִּדֹּם אַהֲרֹן'!,

היינו שתק וקיבל את הדין בהכנעה ולכן גם קיבל שכר על שתיקתו. ובאמת, צריך להתבונן איך מגיעים לדרגה

כזאת של אהרן. ונראה שההסבר הוא על פי מה שכתוב(תהילים קל"ג): "הַזָּקָן זְקַן אַהֲרֹן שֶׁיֹּרֵד עַל פִּי מִדּוֹתָיו",

היינו הזקן רומז על חכמתו של אהרן כנ"ל, שלה הוא זכה בזכות מידותיו הטובות והנאצלות שמתפשטות בו

על פי מידותיו כי רק על ידי עבודה על המידות זוכים לחכמה שהיא הנותנת את הכוח לשתוק ולהבין דברים

קשים מסוג זה.   

ועל פי זה נראה לבאר במאמר מוסגר, עוד טעם חשוב מאוד לכך שדייקא ביום הכיפורים אנחנו קוראים בתורה

בתפילת שחרית בפרשת 'אחרי מות' היינו מותם של בני אהרן. רמז שצריך לשמור ולזכור לבל ייפול ברשתו

של הסטרא אחרא שלא יסיתו לקבל כבוד שלא מגיע לו חלילה, ואם כבר מגיע לו, חייב לדעת שזה הכבוד צריך

ביטול מוחלט בפני כבוד ה'. כי אחרת יבוא לידי קלקול ואפשר שעל ידי זה יפגע בכבוד חברו ויתחייב בנפשו

חס ושלום. וזה שכתוב במשנה(יומא פ"ח): עברות שבין אדם לחברו, אין יום הכפורים מכפר שהרי ידוע שרוב

העברות שבין בני אדם לחברו בעיקר בגלל הכבוד. נמצא, שאם לא ירצה את חברו בגין עברות אלו הדין עדיין

שָרִיר וקיים, כי אין יום הכיפורים מכפר, לפיכך יכול שיבוא להתחייב בנפשו חס ושלום חלילה וחס.

ואפשר לומר אולי, לעניות דעתי הדלה, שלזה התכוון התנא הקדוש רבי עקיבא שאמר(ספרא קדושים פ"ד): 'ואהבת

לרעך כמוך זה כלל גדול בתורה' היינו רצה לומר שבשביל להגיע לאהבת רעים יש לנהוג בכבוד זה לזה, כי

כשיש כבוד הדדי בין בני אדם ישכון השלום לבטח ותתרבה האהבה והאחדות שאין גדולה לה בעבודת השם,

כפי שמובא בתורת כוהנים(פרשתא א, ו): 'תהיו כולכם ביראה אחת ובעצה אחת' וכו'. ונראה שהכוונה 'בעצה

אחת' רצה לומר על מנת למנוע קלקולים ושיבושים צריך ליטול עצה מצדיקי הדור, כמו שכתבנו למעלה. וזו

העצה היא באופן כללי בעבודת ה', ובפרט כאשר מוצא לאדם איזה תפקיד חדש שמביא עמו עוד כבוד ושררה

לאדם, ראוי שייטול עצה מצדיקי הדור הזקנים כי אם אינו ראוי או שמשתמש בכבוד זה לעצמו ולהנאתו יכול

להינזק כנ"ל. ואולי על זה דרשו חז"ל(ויק"ר ט, י"א): אמר רבי עקיבא: נמשלו ישראל לעוף, מה עוף זה אינו יכול

לפרוח בלא כנפים - כך ישראל אין יכולין לעשות דבר בלא זקנים. כי כאשר מקבלים עצה טובה מהזקנים,

הקדוש ברוך הוא לא יגרום שתצא תקלה תחת ידיהם ובכך מתגלה ומתגדל כבוד ה' בעולם באמת.

ועל פי זה גם נבין בסייעתא דשמיא את הקשר בין פרשתנו לבין מותם של תלמידי רבי עקיבא כנ"ל, שלא נהגו

כבוד זה בזה, והתחייבו מיתה משונה, כידוע. כי זה בחינה של בני אהרן שהתחייבו מיתה משונה כנ"ל, בגין

שלא נהגו כבוד במשה ואהרן, כמוסבר לעיל. ולכן, אנחנו מתחילים לקרוא פרקי אבות דייקא בשבת זו על מנת

שנתעורר לעבוד על מידותינו בדרכי אבותינו בחינת משה ואהרן שנהגו כבוד זה בזה וכל אחד מחל על כבודו

מרוב ענוותנותו. וזאת על מנת להגדיל כבוד שמים בעולם באמת. ולא בכדי ספירת העומר יוצאת בעת הזאת

שנוהגים דיני אבלות בגין מותם של תלמידיו של רבי עקיבא כי כל מטרת ספירת העומר היא ההכנה שלנו ליום

הקדוש, חג השבועות שהוא יום מתן תורתנו הקדושה. וכפי שנרבה בהכנה ליום הקדוש הזה כך נזכה להיות

כלים ראויים לקבל את התורה. ה' יתברך הטוב והמטיב לכול יזכה אותנו מתוך שאנחנו נוהגים בדיני אבלות

ולומדים פרקי אבות בתקופה זו נבוא להתבוננות ונעבוד על מידותינו בכלל, ובפרט על מידת הכבוד שראוי לכל

אחד הירא לדבר ה' לברוח מן הכבוד כמו מאש שהרי אמרו חז"ל(אבות ד): הקנאה והתאווה והכבוד מוציאים את

האדם מן העולם. ברוך ה' לעולם אמן ואמן.

              פינת העצה - מתורותיו של רבי נחמן מברסלב

כשבא איזהו כבוד חדש לאדם, צריך להתיירא מאוד, כי לפעמים בא לו הכבוד בשביל הסתלקות נפשו חס ושלום.

על כן צריך להיזהר לקבל את הכבוד בקדושה גדולה, בשביל ה' יתברך לבד, ולבלי להשתמש עם הכבוד לצורכו

ולהנאת עצמו כלל, כדי שלא יזיק לן חס ושלום, שלא ייקח את נפשו; כי הנפש יקרה מאוד, וצריכין להתפלל הרבה

להשם יתברך שלא יזיק לו הכבוד, שלא תסתלק נפשו ע"י זה חס ושלום; כי הכבוד שורש כל הנפשות, וכשהנפש

מסתלקת, היא מסתלקת לתוך הכבוד שהוא שרשהּ(סימן כבוד, אות יג).

                                                          "נר ה' נשמת אדם "

  מוקדש, לע"נ מור-זקני מסעוד עמאר בן תמו ז"ל, נלב"ע בי"ד במרחשוון התשע"א, תנצב"ה

               ולע"נ מרת-סבתי רחל אילוז בת עישה ע"ה, נלב"ע בא' באדר התשס"ז, תנצב"ה

                       ולע"נ מור-דודי אהרן(אילוז)שקד בן רחל ז"ל, נלב"ע בב' בכסלו התשנ"א, תנצב"ה