פרשת בשלח / שבת שירה

"ויהי בשלח פרעה את העם" (יג,יז).

"בשבת שירה אפשר לזכות שיבקע הלב האטום כמו שנבקעו כל מימות שבעולם" (תפילה לעני, יב).

"אז ישיר משה ובני ישראל את השירה הזאת לה" (טו,א).

אדם מנגן ושר, הוא מייד מתחבר אל ה'. השירה והניגון זה החיבור הכי נפלא בין אדם לבורא. הנשמה שלנו מגיעה מהעולמות העליונים, שם היתה רגילה לשמוע את שירת מלאכי השרת. לכן, גם כעת, כשהיא בתוך גוף, היא כל כך כוספת לשירה ולניגון. אדם צריך להרגיל את עצמו ללכת עם ניגון כי זה מה שישמח אותו, כי זה מה שיעורר את לבו אל ה'.

זה דבר כזה נפלא הניגון. אם ראית אדם מפזם לעצמו ניגון, זה אות וסימן שהשמחה שרויה בלבו.

רבינו מספר לנו סיפורי מעשיות על בת מלך שנאבדה, ואיך מחפשים אותה. הגיעה רוח והרוח נשאה את מי שחיפש אותה והביאה אותו להר של זהב ולמבצר של מרגליות. הרוח זה הניגון, שנושא אותנו למקומות הכי גבוהים, הכי נפלאים.

אדם נברא להגיד שירות ותשבחות. ה' רוצה דווקא את השירה שלנו, יותר מאשר את השירה של המלאכים. את השירה של מי שנמצא למטה, שנולד עם יצרים קשים, והוא כל חייו נלחם להתגבר.

התפילה שהכי מתקבלת, זו תפילה עם ניגונים ושירים. אדם רוצה להמשיך ישועות, ילביש את התפילה בשירים וניגונים. "הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו". לעולם יש חסדים, תמיד נמשכים חסדים, תמיד יש ניסים אומר דוד המלך, צריך כל הזמן להודות עליהם.

אומר המדרש מאז בריאת הועלם היה הקב"ה מתאווה שיאמרו לפניו שירה, הוא בקע את הים כי ידע שאחרי כן תהיה שירת הים. ה' כל כך מחכה לשירה שלנו, מכל הדברים ה' בוחר בשירה, "הבוחר בשירי זמרה".

בשבת שירה שרים אמונה. הים מלפנים, המצרים מאחור, בצדדים חיות רעות, לאן בורחים? בורחים לה'. צועקים לה'. כי רק הוא יכול להושיע. צועקים לה' מהמקום הכי עמוק, ממעמקים קראתיך ה'. ומה משיב להם ה'? "דבר אל בני ישראל ויסעו". שיתחזקו באמונה בכל ליבם, ויכנסו לים לפני שהוא נבקע. ובזכות הבטחון הזה אני עושה להם נס (אור החיים הקדוש).

וזה מה שעושה נחשון בן עמינדב, שהפך אצלנו למושג של דבקות במטרה למרות כל הסכנות, הוא עומד מול ים סוער, נכנס לתוכו וממשיך ללכת גם כשהמים מגיעים עד חוטמו. הוא ממשיך ללכת ואז הים נבקע וכל ישראל נכנסים אחריו. איזה אמונה! איזה בטחון! איזה דבקות במטרה!

ואנחנו? מה אתנו? לא באמת מאמינים שה' יכול לעשות כל דבר בשבילנו. היום שלנו מלא בדוגמאות כאלה. לפי הטבע אין סיכוי. אנחנו אפילו לא מתחילים  להאמין שזה יכול לקרות. אלא שאנחנו שוכחים שה' גדול והוא באמת כל יכול. "אדם זורק את השכל אז אין גבול לפתרונות ולישועות שהוא פתאום מאמין שה' יכול להושיע אותו. כי האמונה זה השכל הכי גבוה שיש. שכל אומר לך להשליך את השכל. שכל שאומר לך: אתה יודע מה, תאמין. אנשים חזרו בתשובה כי הם קיבלו שכל, מן השגה אלוקית, שכדאי לזרוק את השכל וללכת אחרי האמונה"] (באור פני מלך)

עיקר האמונה היא שכול מה שה' עושה, לטובה הוא עושה וזה הדבר שהכי מתנגש עם השכל. כי אנחנו רואים בחיים דברים קשים, ועוברים בעצמנו דברים קשים, ואם לא נקדים את האמונה לשכל, את האמונה שהכל טוב ואין שום רע, אז אנחנו חלילה נפול מהאמונה.

ה' רוצה שנתאמץ. שנתאמץ להאמין בו. שנתאמץ להאמין שהוא לא עושה לנו שום דבר רע בחיים. שנתאמץ שבכל מסלול שהגענו אליו בחיים, כל מסלול, הכי גרוע בעולם, שזרקו אותנו לפה וזרקו אותנו לשם, כאלה מסלולים קשים שהגענו אליהם בחיים, שפתאום אנחנו רואים שהדרכים סתומות לנו, יש לנו כאלה קשיים, פתאום מגיעים למקום ששם לא רואים בכלל את ה', לא רואים כלום, הכל חשוך, הכל סתום, אבל יש שם ניגון... ניגון כזה עצום... ניגון שזוכים לשמוע אותו כשלא שמים לב לכל הבלבולים, כשנלחמים עם הקושיות, כשאומרים יש ה' בעולם שעושה את הכל והכל ברחמים.

ה' ברא את העולם כדי לגלות את הרחמנות העצומה שלו. הוא התייעץ עם המלאכים האם לברוא את האדם והם אמרו לו שלא כדאי. שהוא לא יוכל לעמוד בנסיונות. ומה אמר להם הקב"ה? אתם לא יודעים כמה רחמנות יש לי. כזו רחמנות עצומה ונסתרת יש לי. ברחמנות הזו אני בורא את האדם. הרחמנות הזו היא בתוך הדין, בתוך הצרות. כי אם היה רק חסד, אז זה כאילו מובן מאליו. אין משהו אחר. אך כשיש על האדם דין ח"ו, ובתוך הדין, בתוך הצרות, הוא רואה איך ה' ריחם עליו, איך ה' עשה לו נס, אז הוא מתחיל להרגיש את ה', להתקרב אל ה', ה' אתה כזה גדול, איזה נס עשית לי. ה' אתה כזה רחמן.

האמונה זה הסוד של השמחה. אמונה שאומרת שאין שום רע בעולם, ה' יתברך הוא טוב ומטיב ועושה את הכי טוב בשבילנו. כל חסרון , כל קושי, כל תקלה, כל עיכוב, כל צרה, כל מחלה, זה הכל טוב כי ה' ראה שרק ככה נזכה להגיע לתכלית שלנו שזה להאמין בה', להתקרב אל ה', להכיר את ה'.

האמונה הקדושה לוקחת את החיים האפורים האלה, הקשים האלה, המבולבלים האלה, שאדם לא מוצא את עצמו, והכל סתום, וכל הדברים הקשים שקורים לנו, כל אחד ואחד וענייניו, נדמה לו שהוא נפל בפח, ואצלו יש בעיה כזו במשפחה, ואצלו יש כזה ספור, ואצלו כזה ילד ואצל כזו בעיה בשלום בית, כל סוגי הבעיות שיש לבני אדם, באה האמונה הקדושה ועושה מכל זה כזה ניגון עצום ונפלא, ניגון שאומר שהכל מתוכנן מראש, שחוץ מה' אין כלום כאן בעולם, שה' עושה את הכל והכל לטובה. רבונו של עולם תעזור שאני אזכור תמיד שהכל אתה עושה לי, שככה בדיוק אתה אוהב אותי, שזה מהאהבה שלך אלי מה שקרה לי.

מתי אדם יודע שהוא זכה לאמונה שלמה? כשהוא כל הזמן אומר תודה. בכל המצבים. הוא חי עם ה', הוא חי באמונה שכל מה שקורה לו זה מהשם והכל לטובתו. רק להגיד תודה. על כל דבר להגיד תודה. בעולם הזה זה חושך, לא רואים שזה טוב. צריכים להאמין שזה טוב. שכל דבר שקורה, זה טוב. כשמתחילים להגיד תודה זה מראה שאנחנו מאמינים שזה טוב. שכל מה שה' עושה לטובה הוא עושה. ואיזה ישועות רואים בני אדם שהולכים בדרך הזו של ההודאה ניסים מעל הטבע. מעל הטבע ממש.

אם אדם מאמין שהכל מה', וכל מה שקורה לו בחיים זה הכל לטובה, הוא לא צריך להתרגש משום בעיה, הוא לא צריך להגיב בכעס. כל זמן שאדם עדיין מתעצבן מכל מה שעובר עליו, זה סימן שהוא עדיין רחוק מהאמונה הקדושה. קרה לי איזה משהו, זה לטובה, זה כפרת עוונות, להיפך, עי"ז יקרה לי נס יותר גדול. כל מה שקורה לאדם זה רק כדי להיטיב לו, ה' מחפש לאדם את הכי טוב! כל העבודה של האדם זה להגיד על כל דבר גם זו לטובה, כל דבר שקורה לו הוא צריך להתגבר ולשמוח ולשיר ולרקוד.

בזכות מה נאמר על יוסף איש מצליח? מה זה איש מצליח? זה אחד ששמח ורוקד לה' בכל מצב. מורנו הרב: [אדם כל שניה  יש לו תקלה, כל שניה יש יש לו תקרית בחיים, כל שניה יש לו בעיה חדשה בחיים, וכל דבר שקורה הוא צריך להגיד גם זו לטובה ולהמשיך לשמוח ולרקוד. זה כזה נסיון עצום! הוא צריך כזו אמונה! כל דבר שקורה הוא צריך מסירות נפש לשמוח, לשיר לרקוד להגיד הכל לטובה. על כל סטירה, להגיד עוד שירה, עוד הודאה, עוד תודה, הוא צריך לשיר ולשבח את ה' בשיא האכזבות ובשיא המרירויות, כי ה' עושה רק יותר טוב! אם אדם אומר על כל דבר גם זו לטובה, אז הוא יצא מכל הייסורים שבעולם, יהיה לו ניסים! יהיה לו ניסים ונפלאות! ברגע שאדם מבין שזה לטובה, ומתגבר לשיר, לרקוד, ולשמוח, הוא נותן כח שמהדבר הזה דייקא יהיה לו ניסים. יהודי זה מלשון הודיה, הוא תמיד מודה, הוא תמיד שר, מה שה' עושה זה טוב, ה' אתנו תמיד, ה' הולך אתנו, ה' לא יעזוב אותנו אף פעם! אף רגע! יהודי לא מאבד את האמונה אף רגע אף שניה, הוא רוקד שר ושמח בכל מצב בחיים וככה נצול מכל הצרות."] (עד כאן מורנו הרב).

אמונה זה לא להאשים, לא את האחרים ולא את עצמו. נקיפות מצפון זה דבר נורא ואין כמעט אחד שניצל ממנו.

אדם רוצה למכור דירה, נוקב במחיר שלא מוצא חן בעיני הקונה והקונה יורד מהקנייה. למה אמרתי כזה מחיר, למה לא התפשרתי.

יש לאדם חולה בתוך ביתו ח"ו והוא מעדיף רופא מטעם הקופה. לאחר שהמחלה מסתבכת, למה חיפשתי לחסוך, למה לא לקחתי את הרופא הכי טוב.

שידוך טוב כמעט נגמר ואז נעצר. וצד אחד בטוח שבגלל מילה אחת שנאמרה, בשל התעקשות של הורים היכן יגורו, נעצר השידוך. וכמו אלה יש עוד עשרות דוגמאות שהצד השווה שבהם תסכול, רגשות אשם, נקיפות מצפון. עם שינוי אחד קטנטן, יכול היה הכל להיות אחרת.

האמונה היא היחידה שנלחמת בכל המחשבות האלה. כל מה שקרה, זה גזירה מן השמים. עושים כל מה שניתן, משתדלים, מתפללים, אך בהסתכלות לאחר מעשה, את הכל מנהיג ריבון כל המעשים אדון כל הנשמות. כשאדם זוכה לאמונה שלימה, שום דבר כבר לא יכול לשבור אם רוחו והוא ממש לא מרגיש צער, כמו  שאומר רבנו הקדוש בתורה ר"נ: "דע שכל מיני צער וכל הייסורים אינם רק מחסרון הדעת, כי מי שיש לו דעת שיודע שהכל בהשגחה מה' יתברך, אין לו שום ייסורים, ואינו מרגיש שום צער, כי ה' נתן וה' לקח".

"כל מה שקורה לך, זה הכל ברצון השם יתברך. ככה השם רוצה, נקודה. אין מה להאשים, לא בני אדם אחרים וגם לא את עצמך. אתה נמצא עכשיו בנסיון של אמונה, אתה חייב להשליך את השכל כי השכל מפיל אותך מהאמונה שהכל ברצון ה'. השכל נותן לך כל מיני הסברים שמובילים לכעס, לצער, לייאוש, לנקמנות, להאשמה עצמית, אתה חייב להשליך את השכל הזה ולהתחזק באמונה שאין עוד מלבדו! הכל ברצון ה', והכל לטובתך, ועיקר האמונה היא במקום ששכלו מראה לו על מקרה מסויים שהוא אינו לטובה, והוא משליך את שכלו ומחזיק רק באמונה שהכל לטובה" (המברך את עמו ישראל בשלום).

בלבו של כל יהודי, בעומק הנפש, מתנגן ניגון. הניגון הזה, אצל רוב בני האדם הוא נסתר, הוא מכוסה בעצבויות ודאגות, בכעסים ובלבולים. שבת שירה זה הזמן לחדש בלב את הניגון הזה. ניגון של אמונה. ניגון של ערגה וכיסופים לה'. "כאייל תערוג על אפיקי מים כן נפשי תערוג אליך אלוקים".

אדם צריך למצוא כל יום איזה פסוק אחד, כזה שהאיר לו, מה שהוא זכה להרגיש אותו, יתאים לו איזה מנגינה, וכל היום יזמזם את המנגינה הזאת. אדם לא יכול לחיות בלי שמתנגן לו בפנים איזשהו ניגון, של משהו שהתחדש לו באותו יום, פסוק שהאיר לו, שנתן לו כוח, פסוק שילווה אותו כל היום.

את שירת הים אנחנו שרים כל יום בתפילת שחרית. כי בכל יום ויום נעשה בעולם, ובכל אדם ואדם נס קריעת הים. וכך, מתוך כל המשברים והגלים שעוברים עלינו, יוצאת לה כל יום ויום שירה חדשה, שירה של אמונה, שירה של בנין הנפש ורפואתה כמו בסיפור הבא:

מסע בכסא גלגלים

נולדתי למשפחה רגילה, בלידתי קיבלתי מתנה מבורא עולם: "שיתוק מוחין"cp,   שיתוק מוחין הוא בדרך כלל פגיעה באזורי המוח האחראים על המערכת המוטורית, פגיעה הגורמת לקשיים בתנועה עד למצב של שיתוק הגפיים. בכל הנוגע לתפקוד שכלי קוגנטיבי, אני נחשב לבעל רמת משכל גבוהה מהמקובל. מה שנכון, לרוץ מעולם לא יכולתי וגם ללכת היה מאמץ בלתי רגיל. הוריי נאלצו לשלוח אותי לבית ספר ממ"ד. למדתי בבית הספר הזה מכיתה א – ו' וקיבלתי יחס מצוין. הבעיה היא שקצת יותר מדי מצוין. איני זוכר מתי הבנתי זאת, אך בשלב מוקדם מאד קלטתי שלא מתייחסים אליי ככל הילדים כי אם כילד שונה. הם עשו זאת מתוך חמלה ומתוך הרצון להיות טובים, אבל אני בסך הכל רציתי להיות כשאר הילדים. כמו ששמעתי פעם, בכיתה ו, ילד אחד שאומר: "המורה אמרה שכולנו נתייחס ליוסי בצורה יפה כי הוא ילד מסכן". ואני כלל לא ידעתי שאני מסכן.

נעשיתי פגיע וחששן, והתחושה שלי הייתה של חברות מזויפת: התייחסו אליי יפה, אבל "כי הוא מסכן וצריך לעזור לו". ניסיתי למחות, אך זה רק הגביר את התגובה המיוחדת. ואם אין די בכך, באותה תקופה נפלה עליי צרה גדולה ומשמעותית יותר. לכל אדם יש מתח מסוים בשרירים. אצלי המתח גבוה פי כמה. נאלצתי לעבור ניתוח להארכת הגידים ברגליי אצל פרופסור מומחה, כדי לשפר את ההליכה ואת היציבות. בתקופת הניתוח שהיתי רבות בבית החולים. כאן ראיתי את מידת החסד של עם ישראל. באו המון אנשים של ארגוני חסד להביא אוכל ולשמח. אבל גם כאן לא נעים לי להשבית שמחות, אני מאד מחזק את הארגונים הללו ואת האנשים שבאים לשמח, אבל אפשר הערה? הייתי אחרי ניתוח. כלוא בתוך כלא מגבס. היה לי חם ומגרד. לא היה לי כוח לכלום. רוב אנשי החסד מתאימים את עצמם. יש מי שרוצה שירקדו לפניו ויצחיקו אותו, ויש מי שפשוט רוצה שקט. באותה תקופה רציתי שקט. וזה בדיוק מה שלא קיבלתי מחלק מהאנשים שבאו לסייע.  כך זה נראה בערך: "ערב טוב, צדיק, איך אני שמח לראות אותך". אתה אומר: "תודה". "אתה נראה מאד עצוב, הבאתי לך מתנה". (מביא לך מכונית מ'הכל בשקל'). "תחייך", הוא פוקד. אתה נותן חיוך ואומר לעצמך בתוך הראש: "תספק לו את הסחורה". "תחייך יותר חזק". "עכשיו עוד חיוך". "לא מתחשק לי", אני מעז לומר ועושה את טעות חיי. כעת עוררתי את הפסיכולוג החבוי שבתוכו. "אתה רואה" הוא אומר. "קלטתי שאתה עצוב. אף שאני עסוק, אשב איתך עד שתחייך". "לאאא, אני זועק. "אני מחייך. העיקר תעזוב אותי..."

לידי שכב בחור חסידי, בן של עסקן. הוא היה נקודת האור שלי באותה תקופה. הוא לקח כפרויקט לשמח אותי: היה מספר לי על האדמו"ר שלו ומחזק אותי באמונה. כשיצאתי מבית החולים, לאחר שיקום ארוך ומייגע, התברר כי הניתוח נכשל למרבה הצער, ויותר מזה:  החלו להכין אותי שלעולם לא אלך עוד על רגליי. התחלנו תהליך של רכישת כיסא ממונע שיכול לנסוע במהירות שישה קמ"ש. הפיליפיני שליווה אותי כל כך התלהב מהכיסא, שבנסיעה הראשונה הצטרף בעמידה, ומכיוון שבפיליפינים הקטע הזה של לימוד נהיגה לא ממש מפותח, הוא קלט רק את הנקודה של הגז ואילו את הברקס הוא פיספס. התוצאה היתה, שבנסיעה הראשונה שלנו הדבר הראשון שהוא עשה הוא להסיע במהירות של שישה קמ"ש הייישר אל הקיר, ואני שברתי את הרגל שזה עתה החלימה מניתוח. זו הייתה התקופה הקשה ביותר בחיי. המכות נחתו עליי בזו אחר זו. באותה תקופה, מרוב שעמום, הביאו לי הרבה מצגות כדי להפיג אותו. אחת המצגות הייתה על חסידות נדבורנא.

מה שראיתי הקסים אותי בצורה שלא תיאמן. הייתי רואה את המצגת שוב ושוב ומתלהב, במיוחד מהקטע של הקפות שניות במוצאי שמחת תורה, כשהאדמו"ר רוקד לבד את ההקפה השישית עד כלות הנפש בליווי השיר "אחד יחיד ומיוחד". הרגשתי שאני רוצה להיכנס אליו. אמרתי לאחד מאחיי המסורים אליי בלב ובנפש: "תקבע לי תור אצל האדמו"ר. אחי התקשר שוב ושוב, ובסוף הצליח לקבוע אצל הגבאי תור באזור חנוכה.

בחנוכה אירע הרגע הגדול. נכנסתי לאדמו"ר מנדבורנא, זה שהוקסמתי ממנו במצגת. האדמו"ר אומר לי: "ערב טוב". לא עניתי מרוב התרגשות. הוא שאל אותי מה הביא אותי אליו. התחלתי לספר לו בשפה פשוטה כל מה שעברתי. זה לקח כמובן זמן, והגבאי אותת לי להזדרז ולסיים. אני לא הבנתי שהזמן של האדמו"ר מוקצב, וגם שיש איזו דרך לדבר אל האדמו"ר ואני ממש רחוק ממנה... אני דיברתי כאילו היה אדם זקן ורגיל, והוא הקשיב לי ונתן לי הרגשה של סבא טוב.

באותו תקופה נאלצתי לבלות פעם בשבוע באשפוז יום ב'תל השומר' לצורך שיקום. נכנסתי לאדמו"ר לקבל ברכה. הוא בירך אותי במילים חמות, ואני חשתי שהאדם מולי מקרין חום שלא ידעתי כמותו. היה זה ביום שלישי. ביום שלמחרת התחלתי להתפלל בנדבורנא. לפתע, אחרי התפילה, אמרו לי: "זוז הצידה". ראיתי שהאדמו"ר הולך לאיזה כיוון והבנתי שהם רוצים לפנות את הדרך. להפתעת כולם הוא צעד דווקא אלי: "יוסי, רציתי לאחל לך ברכה והצלחה". הייתי נרגש וחשתי שכולם מביטים בי בתדהמה. מאותו היום, בכל פעם שהלכתי לאשפוז יום הייתי ניגש לאדמו"ר לברכה.

אתה צריך להבין. הייתי נער מרוחק מהעולם החסידי, והאדמו"ר נתן לי יחס מיוחד. התחלתי להגיע לנדבורנא, ל'טישים', לאירועים: המקום המכובד מול האדמו"ר בצד השני של השולחן הפך למקום שלי. איש לא עירער על כך. כולם ראו שיש לי נשיאת חן אצל האדמו"ר. התחלתי להגיע ללמוד אחר הצהריים בצורה בלתי רשמית בישיבה הגדולה של נדבורנא. מדובר באחת הישיבות המצויינת בעולם הישיבות החסידי, מאות בחורים שוקדים שם יומם ולילה בתורה ובחסידות. האדמו"ר היה מתפלל אתנו שלוש פעמים ביום ובכל פעם שהייתי עובר לידו הוא היה מניע ידו לעברי, ואני מחזיר לו כאילו הוא חבר שלי. הימים חולפים, וככל שאני קרוב לסיום לימודי במוסד הלימודים הנוכחי, כך אני חש בחרדה בפני הבאות. ידעתי שהסיכוי להתקבל מוסד לימודי טוב, או להתקבל בכלל, שואף לאפס. על נדבורנא אפילו לא חשבתי. עם כל הכבוד לזה שמארחים אותי ומתייחסים אלי יפה, אפילו לא העזתי לחשוב בכיוון שיקבלו אותי. מדובר בישיבה לבחורים חסידיים מצויינים, ואילו אני פשוט לא מתאים להם. סיימתי את לימודיי בלי מקום מוגדר ללכת אליו.

בחודש אב נכנסתי לאדמו"ר. לא ידעתי מה לומר לו. שתקתי. הוא שאל אותי: "מה הכיוון שלך כעת?" קולי היה כבד. שמרתי על עצמי שלא לבכות. אמרתי לו כי סיימתי את לימודיי ואין לי לאן ללכת. סיפרתי לו ששמעתי איזה דיבור על ישיבה טיפולית, שמאד פגע בי. "האדמו"ר יודע שאני בחור רגיל עם נכות. אני אלך למקום כזה? אני אשאר בבית ולא אלך לשם". ואז הרב'ה מסתכל אליי ואומר: "נו, ולמה אתה מחכה?" לא הבנתי למה הוא חותר. חשבתי שהוא רוצה לשכנע אותי ללכת למקום ההוא. בלעתי את הרוק ואמרתי לו בהכנעה: "הרבי, אני לא רוצה ללכת לשם". "את זה כבר שמעתי", הוא אמר. "אני גם מסכים אתך שמתאים לך ללמוד בישיבה הכי טובה, ולכן אני שואל למה אתה מחכה?" הבטתי בו. לא ידעתי מה הוא רוצה ממני. ואז הוא אמר: "תראה, כולם אוהבים אותך פה. אתה כמו הבן שלי, ואני רוצה שתלמד כאן אצלנו בנדבורנא..." שום דבר לא הכין אותי לדבר הזה. התחלתי לבכות כמו ילד קטן, שפכתי דליים של דמעות, בכיתי כפי שלא בכיתי מעולם. זה היה חלום שאפילו לא העזתי לחלום. הרבי אחז בידי ואמר לי: "אני רוצה שתבוא ללמוד כאן". אחר כן התברר לי כי היו ששאלו בעדינות אם לא יזיק לישיבה שייכנס בחור שלא נראה חסידי, ועוד בכיסא גלגלים, והאדמו"ר אפילו לא רצה לשמוע: "אני לא מבין", אמר, "זה הבן שלי".

ובחודש אלול התחלתי ללמוד בישיבת נדבורנא החסידית. עולמי התהפך במאה שמונים מעלות. מהכבשה השחורה שהייתי בכל מקום ללא חבר אמיתי, הפכתי לאחד מבני החבורה. קשה לי להסביר באיזו שמחה ואהבה הבחורים קיבלו אותי. כבר בשיחת הפתיחה ('שמועס') עברתי יחד עם כולם לקבלת 'שלום עליכם' מהאדמו"ר. אני עובר מהר, אבל האדמו"ר עושה לי כמו שוטר: "תחנה בצד" ומאחל לי לפני מאות בחורים "ברכה  והצלחה". החיים נכנסו לשגרה, ואז החל מצב שפה ושם בחורים עקצו אותי. נכנסו בי פה ושם. בהתחלה נפגעתי, חשבתי לעשות סצינה, להיעלב, אבל פתאום היכתה בי כמו ברק הבנה מסוימת. קלטתי שלראשונה בחיי מדברים אליי כשווה בין שווים. זה האיר לי את החיים ברגע ואמרתי לעצמי: 'יוסי, זה לא משהו רע שקורה לך, זה משהו טוב'.

על פי דרישת אמי, בכל יום חזרתי עם ליווי של בחור. היה בחור בשם מוטי שארגן את תורנות הבחורים שילוו אותי הביתה בכל יום. מהר מאד התברר שזה תפקיד קשה, כי על כל יום יש מספר בחורים שעומדים בתור.

השנים חלפו, ואז נודע לי כי האדמו"ר, מיטיבי ואיש חסדי, חלה. כל הבחורים התגייסו להחלמתו. החל מבצע "מנחת ביכורים" לרפואת האדמו"ר, במהלכו צוברים שעות בתענית דיבור. אני צברתי, כמו כולם, שעות רבות. לפני אחת החתונות בחסידות נכנסתי בפרטיות לאדמו"ר והכנסתי לאדמו"ר בהפתעה בקוויטל את רשימת השעות.  הוא לקח את הקוויטל והיה כל כך מאושר. "אתה לא יודע כמה זה נותן כוח להמשיך", אמר לי. אך לצערי הרב ראיתי איך האדמו"ר האהוב ששינה את חיי, הולך ונחלש עד שהסתלק לבית עולמו. בהלוויה הייתי על כיסא הגלגלים שלי יחד עם כל הרבבות שליוו אותו ובכיתי כמו בן שאיבד את אביו. ב'שבעה' באתי לנחם, ישבו כמה אדמור"ים חשובים מול בני האדמו"ר, ומיד כשהגעתי אמר לי אחד הבנים: "אתה לא יודע איך אבא אהב אותך, ממש כבן", וכולם בכו ביחד בכי שובר לב.

כמו שאר החסידים התאוששתי מהמכה הקשה בזכות האדמו"ר שליט"א, בנו וממשיך דרכו של האדמו"ר זצוק"ל, שגם הוא מקרב אותי בצורה שלא תיאמן, מתעניין בגורלי ותומך בי.

כיום אני בן 22 וכבר נראה כמו "חסידישע בוחר", פיאות מסולסלות וזקן. רוב חברי נישאו, ויש להם שניים או שלושה ילדים. הם עדיין בקשר מתמיד אתי, ואני בישיבה נחשב לאחד הבחורים המבוגרים. ביום הולדתי האחרון זכיתי לכבוד מיוחד מהאדמו"ר שליט"א. הוא קרא לי ב'טיש' ואמר לי: "אני רוצה שתשב השבוע קרוב אליי ותקבל ממני ביד 'שיריים' לכבוד יום ההולדת שלך"

והוסיף ואמר: 'כשם שהלל מחייב את העניים, אתה מחייב ומחזק את כל אלה המתמודדים עם נכויות וקשיים. אתה ניצחת את הקשיים והתגברת על כל המכשולים'. ומכאן אני רוצה להעביר מסר לכל הציבור: אני ושכמותי אמנם מתמודדים, אך איננו מסכנים. איננו זקוקים לרחמים, אלא דווקא לתחושה שאנו כמו כולם.

אני רוצה לסיים במילות תודה להוריי היקרים, שאין מילים לתאר את מסירותם, ולכל האנשים הטובים באמצע הדרך שסייעו להפוך אותי למי שאני, לחסידות נדבורנא ובמיוחד לאדמו"ר זצוק"ל ולממשיכו האדמו"ר שליט"א, שבזכותם אני כאן כדי להעביר את המסר החשוב הטמון בסיפור חיי!

תפילה

רבונו של עולם

תעזור לי לא לשכוח שאתה איתי בתוך הצרה שנפלה פתאום עלי. ולא רק זה, אלא שאתה הבאת עלי את הצרה הזאת ובעצם, אם היתה לי  קצת יותר אמונה אז הייתי מבין שזה בכלל לא צרה גם אם זה נראה ככה וגם אם זה גורם לי יסורים גדולים. תעזור לי אבא להתחיל להגיד תודה על כל דבר קשה שקורה לי אפילו שזה מתחיל בלי לב, אפילו שזה הדבר האחרון שאני רוצה להגיד כי כל כך כואב לי, כזה צער גדול יש לי. כי כשאני מתחיל, וחוזר על זה הרבה פעמים, אני באמת מתחיל לשמוח.

תעזור לי אבא בעבודה הזו של התודה כי היא קשה כל פעם מחדש אבל תמיד מוציאה אותי מהצער ומנחמת אותי ומעודדת את רוחי.

רבונו של עולם

תעזור לי לזכור ולהאמין שאתה באמת כל יכול כי הרבה פעמים קשה לי להתפלל ולבקש על דבר שנראה לי לא מציאותי. כמו למשל כשנכנסים לתוך בית באמצע הלילה ולוקחים חפצי ערך יקרים, אפשר להתפלל ולבקש שתכניס בלבו של זה שלקח הרהורי חרטה ושיבוא ויחזיר את הכל? אפילו להתפלל שאנשי החוק ימצאו את מה שניגנב ויחזירו לנו קשה לי כי זה נראה לי כמעט בלתי מציאותי, אז לבקש שזה שלקח עצמו יחזיר?

תן לי אמונה אבא שאצלך הכל אפשרי, שאתה כפשוטו כל יכול, שככה צריך לפנות אליך ולהאמין שהכל אתה יכול ורוצה לעשות בשבילנו.

רבונו של עולם

כשקשה לי, כשיש לי צער, או דאגה, או פחד, תעזור שאני אלמד תמיד ל"ברוח אליך", שזה אומר להבין שרק אצלך אבא אני אמצא את הנחמה, את העדוד, את הבטחון, את השמחה. לקחת מילה אחת שהכי מאירה לי בחושך הזה שאני נמצא בו ולחזור עליה בלי סוף: תעודד אותי, תרגיע אותי, תשמח אותי, תחזק אותי, עד שפתאום מרגישים את זה בתוך הלב.

כי הכל אצלך אבא, העדוד, והבטחון, והמרגוע, והשמחה, ורק אתה יכול באמת להוציא אותנו מההסתרה הזו שאנחנו נמצאים בה, מהחושך הזה שפתאום נפל עלינו, כי כל האבדות אצלך אבא וכשמעקשים, אתה מחזיר לנו אותן.

שבת שלום

הרב מנחם אזולאי