תובנות בתורה – פרשת בשלח

יד,יב: חדל ממנו ונעבדה את מצרים: תובנה: אסון עלול להפוך אדם ממאמין בה' לחסר אמונה בה', ונס גלוי עשוי להפוך חוסר אמונה לאמונה מוחלטת בה'. רדיפת המצרים אחרי בני ישראל דחקה את כל רושם הנס שעשו על העם מכות מצרים, ואילו נס קריעת ים סוף וחצייתו הביאה את העם להאמין בה' ובמשה (פסוק ל"א).

טז,ד: ולקטו דבר יום ביומו, למען אנסנו הילך בתורתי אם לא: תובנה: הפרנסה בידי ה', ותלויה במעשינו. ה' נותן לעם מָן בשפע, ויכלו ללקט ביום אחד עבור כל השבוע, אך הוא מגביל אותם ללקיטה ליום אחד (חוץ מיום ששי), כדי להגדיל את אמונם בו, ולמען נסותו אותם. ה' קובע את גודל הפרנסה, ואנו צריכים לטרוח וללקט לצורך פרנסתנו,  ולחשב את צרכי אותו יום בלבד.

טז,ח: בתת ה' לכם בערב בשר לאכול, ולחם בבוקר לשבוע: תובנה: האכילה הנכונה, המספיקה והבריאה לאדם היא בשר, אך לא לשובע, בערב ולא בלילה, ואילו בבוקר - לחם, אך לשובע. בין הבוקר לערב – אין ארוחות נוספות. גם במצרים אכלו כך: בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, בְּשִׁבְתֵּנוּ עַל-סִיר הַבָּשָׂר, בְּאָכְלֵנוּ לֶחֶם לָשֹׂבַע (פסוק ג'). מאכלים נוספים הם תאווה פסולה למזון: וְהָאסַפְסֻף אֲשֶׁר בְּקִרְבּוֹ, הִתְאַוּוּ תַּאֲוָה; וַיָּשֻׁבוּ וַיִּבְכּוּ, גַּם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וַיֹּאמְרוּ, מִי יַאֲכִלֵנוּ בָּשָׂר. זָכַרְנוּ, אֶת-הַדָּגָה, אֲשֶׁר-נֹאכַל בְּמִצְרַיִם, חִנָּם; אֵת הַקִּשֻּׁאִים, וְאֵת הָאֲבַטִּחִים, וְאֶת-הֶחָצִיר וְאֶת-הַבְּצָלִים, וְאֶת-הַשּׁוּמִים (במדבר יא,ד-ה).

טז,לה: ובני ישראל אכלו את המן ארבעים שנה ... עד בואם אל קצה ארץ כנען: תובנה: משה לא כתב את כל התורה, ודאי לא את פסוק זה. הפסוק כתוב בלשון עבר ('אכלו', 'עד בואם'). הפסקת אכילת המן התרחשה אחרי מות משה, לאחר שיהושע הכניסם לארץ, בגלגל שבעבר הירדן המערבי: וַיִּשְׁבֹּת הַמָּן מִמָּחֳרָת, בְּאָכְלָם מֵעֲבוּר הָאָרֶץ, וְלֹא-הָיָה עוֹד לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל, מָן (יהושע ה,יב), לכן לא משה כתב זאת.