"כִּי כָּל הַדְּבָרִים הֵם עַל הָאָרֶץ כְּמוֹ שֶׁאָנוּ רוֹאִין בְּחוּשׁ, שֶׁהַכּל גָּדֵל מִן הָאָרֶץ וְכָל הַדְּבָרִים וְהַבְּרִיּוֹת הוֹלְכִים וּמֻנָּחִים עַל הָאָרֶץ וְאִי אֶפְשָׁר שֶׁיִּפָּסְקוּ וְיִתְרַחֲקוּ מֵהָאָרֶץ אִם לא עַל יְדֵי כּחַ הַמַּכְרִיחַ הַיְנוּ עַל יְדֵי שֶׁיֵּשׁ מִי שֶׁמַּכְרִיחַ הַדָּבָר וְנוֹטְלוֹ מִמְּקוֹמוֹ מֵהָאָרֶץ, וּמַרְחִיקוֹ מִמֶּנָּה וּכְפִי כּחַ הַמַּכְרִיחַ, כֵּן נִתְרַחֵק הַדָּבָר מֵהָאָרֶץ וְאַחַר כָּך כְּשֶׁנִּפְסָק כּחַ הַמַּכְרִיחַ, חוֹזֵר הַדָּבָר לְהָאָרֶץ... כִּי הָאָרֶץ יֵשׁ לָהּ כּחַ הַמּוֹשֵׁך, וּמַמְשֶׁכֶת כָּל הַדְּבָרִים לְעַצְמָהּ... כִּי עַל יְדֵי שִׁפְלוּת, שֶׁמֵּשִׂים עַצְמוֹ כְּעָפָר עַל יְדֵי זֶה יֵשׁ לוֹ כּחַ הַמּוֹשֵׁך, לְהַמְשִׁיך הַשֵּׁם יִתְבָּרַך אֶצְלוֹ" (ליקוטי מוהר"ן, תורה ע')

מעלות רבות לה לענווה שרובן שלילה של הרבה מידות רעות האורבות לפתחו של אדם - גסות הרוח, הכוחניות, הכעס והקנאה ועוד. את המידות הטובות שומרת היא היטב פנימה - את האמת, את הדיוק והזהירות את היושר ועוד. אך מכל אלו לא חשבנו שיש לה לענווה גם כוח כלפי חוץ חזק כל כך כפי שמגלה לנו כאן רבי נחמן – כוח המושך. בלי להתאמץ, בלי לרדוף - מושכים דברים הנאמרים בענווה כבחבלי קסם את שומעיהם. משיכה פנימית תת קרקעית חסרת מילים וצורה אך מורגשת מאד בלב. הענווה משוחררת מכל החוקים, הדחפים, האינטרסים והשעבוד של החוץ. כיוון שאין היא רודפת אחר כבוד עצמה ומשמעות הדבר שאין היא זקוקה לשום משוב חיצוני כדי לאשר את דבריה ומעשיה, ודי לה בעצמה ובאלוקיה.

הענווה מקנה בטחון. כיוון שאין היא טורחת להתייפייף, להתאמץ, להכריח. כוח המכריח, לעומת זאת, הוא הדוחף את הדברים להינתק מכוח המושך הטבעי שלהם להיות עצמם. אולם כוח המכריח הוא מוגבל! כמה אפשר להכריח את הדברים? כמה אפשר להתייפייף, להתאמץ, להתחנף? כמה זה יחזיק? דקה? שתיים? שנה? שנתיים? עשור? חמישים שנה? עד הפנסיה? מה יהיה בפנסיה אחרי שהחזקת חזק כל חייך, מה יישאר מכל הכבוד, הכוח והעוצמה אחרי שייגמר הכוח? ואם עדיין יהיה לך כוח, מה יהיה אחרי כלות שגם גופך ישוב לעפר? מה יישאר??

אם הצלחת במשהו אחרי כוח או חנופה, ייתכן שתקבל אותו אך מי ערב לך שיישאר אצלך? עד מתי כוחו של כוח המכריח? אך מה שקיבלת בשפלות ובענווה שלך הוא! יש לך משכון שהוא אכן שלך!

ומכאן התחזקות גדולה: כל הנפילות כולן, כל הירידות, אינן אלא חזרה אל כוח המושך. אל אותה משיכה טבעית אל הנמוך, הפשוט, החי והפנימי. מה שלא בא מלכתחילה בענווה יבוא בדיעבד בנפילה, בקריסה של כוח המכריח. אם לא אחרי דקה, אחרי שנה, אם לא אחרי שנה אחרי שנתיים, אם לא אחרי שנתיים אחרי חמישים שנה, אחרי הפנסיה, אחרי החיים, בסוף, בסוף הכל יחזור לעפר.

צריך אם כן להתחזק בהרבה ענווה ולהתפלל לה' "ונפשי כעפר לכל תהיה" בכל נפילה. שיהיה לי כוח לקבל אותה ולקבל ממנה התחדשות וחיבור אל אותו כוח מושך ששכחתי כנראה כשבניתי מגדלים מכוח המכריח, כשרצתי אחרי השלטון, הכבוד, ההצלחה, כשרדפתי אחרי הזנב. בסוף שבים אל אותו קול עדין של הכוח המושך.

טוב להיות למטה עם ה' מאשר למעלה בלעדיו!!

מאת: הרב דן האוזר, מתוך האתר בית המדרש הוירטואלי של ישיבת הר עציון

www.etzion.org.il

ב"ה

 הגותו של רבי נחמן מברסלב – ענווה

 "כִּי כָּל הַדְּבָרִים הֵם עַל הָאָרֶץ כְּמוֹ שֶׁאָנוּ רוֹאִין בְּחוּשׁ, שֶׁהַכּל גָּדֵל מִן הָאָרֶץ וְכָל הַדְּבָרִים וְהַבְּרִיּוֹת הוֹלְכִים וּמֻנָּחִים עַל הָאָרֶץ וְאִי אֶפְשָׁר שֶׁיִּפָּסְקוּ וְיִתְרַחֲקוּ מֵהָאָרֶץ אִם לא עַל יְדֵי כּחַ הַמַּכְרִיחַ הַיְנוּ עַל יְדֵי שֶׁיֵּשׁ מִי שֶׁמַּכְרִיחַ הַדָּבָר וְנוֹטְלוֹ מִמְּקוֹמוֹ מֵהָאָרֶץ, וּמַרְחִיקוֹ מִמֶּנָּה וּכְפִי כּחַ הַמַּכְרִיחַ, כֵּן נִתְרַחֵק הַדָּבָר מֵהָאָרֶץ וְאַחַר כָּך כְּשֶׁנִּפְסָק כּחַ הַמַּכְרִיחַ, חוֹזֵר הַדָּבָר לְהָאָרֶץ. כְּגוֹן אִם זוֹרֵק אָדָם דָּבָר לְמַעְלָה אֲזַי עַל יְדֵי כּחוֹ, מַכְרִיחַ הַדָּבָר וּמַפְסִיקוֹ מֵהָאָרֶץ וּכְפִי כּחוֹ, כֵּן מַכְרִיחַ הַדָּבָר וְזוֹרְקוֹ לְמַעְלָה יוֹתֵר וְאַחַר כָּך כְּשֶׁנִּפְסָק כּחוֹ, שֶׁהוּא כּחַ הַמַּכְרִיחַ חוֹזֵר הַדָּבָר וְנוֹפֵל לְהָאָרֶץ כִּי הָאָרֶץ יֵשׁ לָהּ כּחַ הַמּוֹשֵׁך, וּמַמְשֶׁכֶת כָּל הַדְּבָרִים לְעַצְמָהּ... וְהַצַּדִּיק הוּא בְּחִינַת עָפָר הַנַּ''ל כִּי הַצַּדִּיק הוּא יְסוֹד עוֹלָם כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (מִשְׁלֵי י) : ''וְצַדִּיק יְסוֹד עוֹלָם'' וְכָל הַדְּבָרִים עוֹמְדִים עָלָיו וְיֵשׁ לוֹ כּחַ הַמּוֹשֵׁך, לְהַמְשִׁיך כָּל הַדְּבָרִים אֵלָיו כִּי זֶה הַצַּדִּיק, הוּא רַק יָחִיד בָּעוֹלָם, שֶׁהוּא יְסוֹד עוֹלָם שֶׁכָּל הַדְּבָרִים נִמְשָׁכִים מִמֶּנּוּ וַאֲפִלּוּ כָּל הַצַּדִּיקִים הֵם רַק עֲנָפִים מִמֶּנּוּ... כִּי זֶה הַצַּדִּיק הַיָּחִיד בָּעוֹלָם, הוּא עָנָו וְשָׁפָל וּמֵשִׂים עַצְמוֹ כְּעָפָר, בִּבְחִינוֹת (בְּרֵאשִׁית י''ח) : ''וְאָנכִי עָפָר וָאֵפֶר'' וְעַל כֵּן הוּא יְסוֹד עוֹלָם, הַיְנוּ בְּחִינַת עָפָר, שֶׁכָּל הַדְּבָרִים הֵם עָלָיו... כִּי עַל יְדֵי שִׁפְלוּת, שֶׁמֵּשִׂים עַצְמוֹ כְּעָפָר עַל יְדֵי זֶה יֵשׁ לוֹ כּחַ הַמּוֹשֵׁך, לְהַמְשִׁיך הַשֵּׁם יִתְבָּרַך אֶצְלוֹ" (ליקוטי מוהר"ן, תורה ע')

כח המושך של הענווה

מעלות רבות לה לענווה שרובן שלילה של הרבה מידות רעות האורבות לפתחו של אדם ומיעוטן מופנמות ופנימיות. על המידות השליליות הענווה כלל איננה מסתכלת – לא על גסות הרוח, לא על הכוחניות והכעס ולא על הקנאה ועוד. את המידות הטובות שומרת היא היטב פנימה, את האמת, את הדיוק והזהירות את היושר ועוד.

אך מכל אלו לא חשבנו שיש לה לענווה גם כוח כלפי חוץ חזק כל כך כפי שמגלה לנו כאן רבי נחמן – כוח המושך. בלי להתאמץ, בלי לרדוף, בלי לקשט - מושכים דברים הנאמרים בענווה כבחבלי קסם את שומעיהם. משיכה פנימית תת קרקעית חסרת מילים וצורה אך מורגשת מאד בלב.

הענווה משאירה חלל ריק כלפי חוץ, ואקום שקורא אליו את כל הדברים שבחוץ לבשר להם שיש כאן מרחב אחר. הכל נמשך אל הריק הזה באותה משאלת לב פנימית, אולי הפעם נראה משהו חדש, אחר, במקומותינו? אולי פה יהיה לזו מקום? אולי סוף סוף נשמע בשורה? שכן הענווה משוחררת מכל החוקים, הדחפים, האינטרסים והשעבוד של החוץ. כיוון שאין היא רודפת אחר כבוד עצמה ומשמעות הדבר שאין היא זקוקה לשום משוב חיצוני כדי לאשר את דבריה ומעשיה, ודי לה בעצמה ובאלוקיה. הפנימיות מושכת אליה את הפנימיות של אחרים לבשר לה בואי, בואי כאן יש מרחב אחר.

הבטחון בענווה

הענווה מקנה בטחון. כיוון שאין היא טורחת להתיפייף, להתאמץ, להכריח. כוח המכריח, לעומת זאת, הוא הדוחף את הדברים להינתק מכוח המושך הטבעי שלהם להיות עצמם. אולם כוח המכריח הוא מוגבל! כמה אפשר להכריח את הדברים? כמה אפשר להתיפייף, להתאמץ, להתחנף, לציית? כמה זה יחזיק? דקה? שתיים? שנה? שנתיים? עשור? חמישים שנה? עד הפנסיה? מה יהיה בפנסיה אחרי שהחזקת חזק כל חייך, מה יישאר מכל הכבוד, הכוח והעוצמה אחרי שייגמר הכוח? ואם עדיין יהיה לך כוח, מה יהיה אחרי כלות שגם גופך ישוב לעפר? מה יישאר??

הענווה היא עפר. "ונפשי כעפר לכל תהיה". מי שחקק את חייו בעפר יישארו חותמיו גם כשישוב אל עפר. מי שיש לו כוח המושך, לא רק כשישתוק יטו כולם אוזן מסקרנות לשמוע, אלא גם כשידבר לא יפסיק כוח המושך ממנו, מבין דבריו תישמע חירותו, קרקע דבריו יקנה בטחון, זה יחזיק, זה בטוח, אין פה כוח המכריח. אבל צריך להיות מספיק עניו כדי לשמוע את הקול הזה המושך אותך פנימה ובועט בחיצוניות. מי שיש לו כוח המושך גם כשיפסיק לדבר הכל יצפו למוצא פיו. יבואו מרחוק לשמוע את דבריו. מי שיש לו כוח המושך גם לכשימות יפקדו המונים את קברו להשתטח על עפרו, בלי להבין למה, רק משום שיש פה איזשהו כוח המושך! מי שיש לו כוח המושך גם אחרי מותו יימשכו רבים לקרוא את דבריו ויקבלו מהם חיות וכוח. כי כוח המושך מושך אל העפר והעפר מקנה בטחון מתוך יכולתו פשוט להיות, ללא החצנה, ללא מאמץ, ללא חשבון. אם הצלחת במשהו אחרי כוח או חנופה, ייתכן שתקבל אותו אך מי ערב לך שיישאר אצלך? עד מתי כוחו של כוח המכריח? אך מה שקיבלת בשפלות ובענווה שלך הוא! יש לך משכון שהוא אכן שלך! (רבי נחמן כותב שמה שיקום לתחיה יהיה אך חלק השפלות שלך.)

נפילה לענווה

ובכן יש בעולם כוח משיכה לנמוך. כך למשל כשאדם נופל ברחוב הכל עטים עליו לעזור לו, כך אפילו השם יתברך "נמשך" לעזור לשפל, לנמוך, לעניו, "נמשך" לשרות אצלו, להיות עימו, להושיט לו יד. ומכאן התחזקות גדולה: כל הנפילות כולן, כל הירידות, אינן אלא חזרה אל כוח המושך. אל אותה משיכה טבעית אל הנמוך, הפשוט, החי והפנימי. מה שלא בא מלכתחילה בענווה יבוא בדיעבד בנפילה, בקריסה של כוח המכריח. אם לא אחרי דקה, אחרי שנה, אם לא אחרי שנה אחרי שנתיים, אם לא אחרי שנתיים אחרי חמישים שנה, אחרי הפנסיה, אחרי החיים, בסוף, בסוף הכל יחזור לעפר. צריך אם כן להתחזק בהרבה ענווה ולהתפלל לד' "ונפשי כעפר לכל תהיה" בכל נפילה. שיהיה לי כוח לקבל אותה ולקבל ממנה התחדשות וחיבור אל אותו כוח מושך ששכחתי כנראה כשבניתי מגדלים מכוח המכריח, כשרצתי אחרי השלטון, הכבוד, ההצלחה, כשרדפתי אחרי הזנב. בסוף שבים אל אותו קול עדין של הכוח המושך. טוב להיות למטה עם ד' מאשר למעלה בלעדיו!!

מכל המקדש שהיה לנו נשאר לנו רק כותל אחד צדדי פשוט ועניו – הכותל המערבי. ללמד את עם הנצח מהיכן כוחו של הנצח. מכל הפאר לא נשאר דבר, אך לאבני הכותל לא יכלו מעצמות שחלפו פה, תרבויות שהתפשטו פה, אנשים נולדו ומתו, נולדו ומתו, דורות, שנים ושיני הזמן לא נוגסים בזכרון החי הנושם. כוחו המושך של הכותל עדיין מושך המונים אל סדקיו מבלי להבין כיצד ולמה ואיזה לב פועם בו וכיצד זה מרגישים כולם את השכינה השורה בו. "ונפשי כעפר לכל תהיה" ראשי תיבות כות"ל, כך העיר הרבי מויז'ניץ ז"ל כששחררו את הכותל.

החסידות שמה במרכז עבודת השם שלה את הצדיק, מתוך ציפייה מחסידיה להתבטל אל הצדיק ותורתו. ביטול זה איננו עוד מידה טובה בעבודת השם, אלא הוא הקרקע והבסיס לכל מה שיצמח ממנה אחר כך.

מאת: הרב דן האוזר, מתוך האתר בית המדרש הוירטואלי של ישיבת הר עציון www.etzion.org.il