דברים – כי תצא - פרק כה,יט

“והיה בהניח י-הוה א-להיך | לך מכל-איביך מסביב בארץ אשר-י-הוה אלהיך נתן לך נחלה לרשתה תמחה את זכר עמלק מתחת השמים לא תשכח”

בפרשת כי תשא בחומש שמות (לג,כ) אמר ה' יתברך למשה רבינו עליו השלום, “...לא תוכל לראות את-פני כי לא-יראני האדם וחי", ובאותה פרשה פנה משה אל ה' בבקשה "ועתה אם-תשא חטאתם ואם-אין מחני נא מספרך אשר כתבת" (לב,לב). ונראה לבאר ולפרש ג' פסוקים אלו כאחד:

בקשת משה רבינו ע"ה היתה תחינה וזעקה לזכות ביטול מוחלט של כל יישותו, להתפשטות הגשמיות והעביות, שלא יהיה יותר "משה" אלא שיוותר "השם" לבדו. היינו שיזכה לבטל בשלמות כל רצונותיו העצמיים לרצונו יתברך, ושלא יהיה לו שום שינוי רצון מאיתו יתברך, וזה שאמר "ואם-אין" – אם עדין אינני במדרגה כזו של "אין עוד מלבדו" אזי "מחני נא" אתה רבונו של עולם, עד שלא אהיה עוד אפילו לא ממשות כלשהי, אלא תיוותר אתה ותו לא.

ולכך אכן זכה, כדכתיב בפרשת המן, "ונחנו מה" (שמות טז).

כאשר אדם אוחז עצמו במדרגה כזו של ידיעה, שאין עוד מלבדו יתברך, הינו שזוכר שה' הוא המציאות היחידה, ניתן לכנותו "לא". כי איננו. כי לא עושה כלל צל לאור ה' יתברך.

באופן זה ניתן לפרש את תשובת ה':

"לא תוכל לראות את פני" – כאשר תהיה במדרגה של "לא", אזי תוכל לראות את פני.

"כי לא יראני האדם וחי" – כאשר יהיה האדם במדרגת "לא" אזי בוודאי יראני, ועל ידי זה יהיה "חי", היינו מלא חיות אלוקית ושמח, כי "עוז וחדווה במקומו", ועל ידי שאינו מסתיר את אורו יתברך, אז גם במקום בו "לא-נמצא" יש שמחה ואור ה' ותו לא.

ונראה לומר שלהגיע לבחינה כזו מצוונו ה' יתברך, במצווה למחות את זכר עמלק. כי עמלק ניסה למרוד בקב"ה, ולקרר את לב ישראל מלבעור ולהשתוקק אל ה' יתברך. לכן כל רצון עצמי שאינו "להרבות בכבוד המקום" אלא חלוק מרצונו יתברך, שורשו בקליפת המן-עמלק

וכן כל אי שביעות רצון מהנהגת ה' את האדם.

ורק כאשר האדם מבטל כליל את כל יישותו ורצונותיו ל"עולם הזה" יכול לשמוח בכל חלקו, לשמוח בהשגחת ה' אותו תמיד, לשמוח גם כש"לא הולך לו" (כי כבר חי שאיננו, ושהכל הולך לה' בדיוק כפי שה' רוצה שיילך לו). ומקיים את "עבדו את ה' בשמחה בואו לפניו ברננה"

ולא להיות חלילה כאותם שנאמר בהם "כי לא שמעת בקול י-הוה א-להיך לשמר מצותיו וחקתיו אשר צוך:... תחת אשר לא-עבדת את- י-הוה א-להיך בשמחה ובטוב לבב מרב כל"

(דברים,כי תבוא, פרק כח, מה-מז). כלומר שרצון ה' יתברך שנהיה מאושרים מעצם עבודתו יתברך, ותהיה שמחתנו בעבודתו כה גדולה, שלא נחפוץ כלל ב"תחליפים" לשמח את עצמנו.

ומשילוב הדברים ניכר שכאשר אין מרגישים את "עצמנו" היינו כאשר זוכים לבטל את היישות העצמית, מתמלאים ממילא בשמחה, כי "עוז וחדווה במקומו" ו"אין עוד מלבדו". וכל מה שעדין איננו בשמחה עצומה, מורה שעדין הלב תפוס ב"ממשות" מדומה של קליפת המן-עמלק, אותה מצווה אותנו התורה למחות, בעצם הפסוק הזה. והשייכות למצוות השמחה מרומזת אצלנו הן בתיבה "והיה" – לשון שמחה, והן בתיבה "אשר" – לשון אושר. היינו שעל פי פשט הפסוק, עלינו להיות מאושרים, ואסירי תודה לה' יתברך על הארץ שנתן לנו לנחלה, ולשמוח בו יתברך ובמצבנו, שהניח לנו מכל אויבנו שסובבו את ארצנו.

וכידוע מהפסוקים של מלחמת עמלק שקיום האיום מצד האויבים לישראל, נובע ישירות מפגם האמונה בקב"ה, כדכתיב בפרשת בשלח (שמות יז, ז-ח) “ויקרא שם המקום מסה ומריבה על-ריב | בני ישראל ועל נסתם את- י-הוה לאמר היש י-הוה בקרבנו אם-אין: ויבא עמלק וילחם עם-ישראל ברפידם". לפי זה, כאשר ישראל יתחזקו כל כך באמונה, וימחו מליבם את קליפת המן-עמלק, בוודאי שיימחה זכר עמלק מתחת השמיים, ואיתו כל אויביי ישראל בגשמיות וברוחניות, כי כאשר זה קם זה נופל. אכי"ר