"...מה שיוכל להגביר ההתעוררות הזה הוא ההסתכלות ברוב הטובות, שהקדוש ברוך הוא עושה עם האדם בכל עת ובכל שעה, והנפלאות הגדולות שעושה עמו מעת הלידה עד היום האחרון, כי כל מה שירבה להסתכל ולהתבונן בדברים אלה, הנה ירבה להכיר לעצמו חובה רבה אל הא-ל המטיב לו, ויהיו אלה אמצעים לשלא יתעצל ויתרפה מעבודתו".  ("מסילת ישרים")

בשביל מידת הזריזות חשובה ביותר היכולת להתבונן בטובות ד´ בעולם, ולהתמלא ברגשי תודה כלפיהן. אדם שאינו מכיר טובה לאיש ומקבל הכל כדבר ברור, לא ירגיש בחובתו הפנימית להודות על כל פרט ופרט. כל אחד צריך להתחנך להכיר טובה על כל דבר שהוא מקבל, מחבריו, מהוריו ומהקב"ה. הרמח"ל אומר שאדם שיירכוש את תכונת הכרת הטוב יקבל מוטיבציה, רצון פנימי להזדרז ולא להתעצל לעולם.

"הנה מפסידי הזריזות, הם הם מגדילי העצלה. והגדול שבכולם, הוא בקשת המנוחה הגופנית ושנאת הטורח ואהבת העידונים בתשלום כל תנאיהם."  ("מסילת ישרים")

אסור להורים לחנך את ילדיהם להיות מפונקים. ילד הרגיל לקבל כל דבר בעת שיחפוץ הופך לתלותי, מפונק ועצלן. כאשר ילד מתחנך מקטנות בצורה מפנקת, הוא לא יודע להתמודד עם כל בעיה קטנה שצצה לו, ומפסיק לתפקד בכל פעם שיהיה לו קר מידי או לא מספיק נוח. כל אחד צריך להרגיל את עצמו ואת בניו להסתגל למצבים לא נוחים, ולהמשיך את שגרת יומו כרגיל, גם כאשר לא הכל הולך לפי תוכניותיו והעדפותיו. בן אדם שהוא "תלוי תנאים" לא יכול להיות זריז. הזריז ממשיך לעבוד ולעמול בכל מצב, בכל תנאי. אהבת התפנוקים והעידונים היא האויב הגדול ביותר של מידת הזריזות.

הרב חיים סבתו, מתוך האתר "ישיבת ברכת משה - מעלה אדומים",  www.ybm.org.il

ב"ה

 פרקים ח, ט: מסילת ישרים – בדרך קניית הזריזות, מפסידי הזריזות וההרחקה מהם

 פרק ח: קניית הזריזות

 "הנה האמצעים אשר נקנה בם הזריזות, הם הם אותם אשר נקנה בם הזהירות, ומדרגותיהם כמדרגותיהם... וכאשר יתאמת אצל האדם גודל ערך המצוות ורוב חובתו בהם, ודאי שיתעורר לבו אל העבודה ולא יתרפה ממנה. ואמנם, מה שיוכל להגביר ההתעוררות הזה הוא ההסתכלות ברוב הטובות, שהקדוש ברוך הוא עושה עם האדם בכל עת ובכל שעה, והנפלאות הגדולות שעושה עמו מעת הלידה עד היום האחרון, כי כל מה שירבה להסתכל ולהתבונן בדברים אלה, הנה ירבה להכיר לעצמו חובה רבה אל הא-ל המטיב לו, ויהיו אלה אמצעים לשלא יתעצל ויתרפה מעבודתו. כי הרי הואיל ואינו יכול ודאי לגמול לו טובתו יתברך, לפחות יודה לשמו ויקיים מצותיו... ובהסתכלו בטובות אלה שהוא מקבל ממנו, ודאי שיתעורר להזדרז לעבודתו, כמו שכתבתי למעלה, כל שכן אם יתבונן היות כל טובו תלוי בידו יתברך, ומה שמצטרך לו ומה שמוכרח אליו, ממנו יתברך הוא, ולא מאחר, אשר על כן ודאי שלא יתעצל מעבוד עבודתו יתברך ולא יחסר לו מה שהוא מוכרח אליו".

ההכנה הכללית למדת הזריזות דומה לזו של מידת הזהירות, אך נוספים אליה כמה פרטים.

בשביל מידת הזריזות חשובה ביותר היכולת להתבונן בטובות ד' בעולם, ולהתמלא ברגשי תודה כלפיהן. אדם שאינו מכיר טובה לאיש ומקבל הכל כדבר ברור, לא ירגיש בחובתו הפנימית להודות על כל פרט ופרט. כל אחד צריך להתחנך להכיר טובה על כל דבר שהוא מקבל, מחבריו, מהוריו ומהקב"ה. הרמח"ל אומר שאדם שיירכוש את תכונת הכרת הטוב יקבל מוטיבציה, רצון פנימי להזדרז ולא להתעצל לעולם.

פרק ט: מפסידי הזריזות וההרחקה מהם

א. אהבת התפנוקים והעידונים

"הנה מפסידי הזריזות, הם הם מגדילי העצלה. והגדול שבכולם, הוא בקשת המנוחה הגופנית ושנאת הטורח ואהבת העידונים בתשלום כל תנאיהם."

אסור להורים לחנך את ילדיהם להיות מפונקים. ילד הרגיל לקבל כל דבר בעת שיחפוץ הופך לתלותי, מפונק ועצלן. כאשר ילד מתחנך מקטנות בצורה מפנקת, הוא לא יודע להתמודד עם כל בעיה קטנה שצצה לו, ומפסיק לתפקד בכל פעם שיהיה לו קר מידי או לא מספיק נוח. כל אחד צריך להרגיל את עצמו ואת בניו להסתגל למצבים לא נוחים, ולהמשיך את שגרת יומו כרגיל, גם כאשר לא הכל הולך לפי תוכניותיו והעדפותיו. בן אדם שהוא "תלוי תנאים" לא יכול להיות זריז.

הזריז ממשיך לעבוד ולעמול בכל מצב, בכל תנאי. אהבת התפנוקים והעידונים היא האויב הגדול ביותר של מידת הזריזות. ברגע שאדם מתרגל להתעלם מאי נוחיות, ומפסיק לוותר לעצמו בכל מצב - הוא קרוב יותר לזריזות:

"כי הנה אדם כזה, ודאי שתכבד עליו העבודה לפני בוראו כובד גדול. כי מי שירצה לאכול אכילותיו בכל הישוב והמנוחה, ולישון שנתו בלא, טורד, וימאן ללכת אם לא לאטו, וכיוצא בדברים כאלה, הנה יקשה עליו להשכים לבתי כנסיות בבוקר, או לקצר בסעודתו מפני תפלת המנחה בין הערבים, או לצאת לדבר מצווה אם לא יהיה העת ברור, כל שכן למהר עצמו לדברי מצווה או לתלמוד תורה. ומי שמרגיל עצמו למנהגות האלה, איננו אדון בעצמו לעשות היפך זה כשירצה, כי כבר נאסר רצונו במאסר ההרגל הנעשה טבע שני. ואמנם צריך שידע האדם כי לא למנוחה הוא בעולם הזה, אלא לעמל וטורח."

אדם בעולם הזה נועד לטרוח. העולם הזה לא נועד לשם תענוג.

"ולא ינהג בעצמו, אלא מנהג הפועלים העושים מלאכה אצל משכיריהם."

אדם צריך להרגיש את עצמו כפועל. אדם בא בשביל לעבוד ולהשיג משהו, הוא לא בא בשביל לנוח.

"וכדרך יוצאי הצבא במערכותיהם אשר אכילתם בחיפזון ושינתם עראי ועומדים תמיד מוכנים לעת קרב. ועל זה נאמר (איוב ה): 'כי אדם לעמל יולד'. וכשירגיל עצמו על זה הדרך, ימצא העבודה קלה עליו ודאי, כיון שלא יחסר בעצמו ההזמנה וההכנה אליה. ועל זה הדרך אמרו זכרונם לברכה (אבות פ"ו): 'כך היא דרכה של תורה, פת במלח תאכל, ומים במשורה תשתה, ועל הארץ תישן'. שהוא כלל ההרחקה בתכלית מן המנוחות והעידונים."

המשנה מביאה לנו את הצד הקיצוני של ההרחקה מהפינוק. לא זה מה שנדרש, אלא מה שנדרש הוא שתהיה מוכן גם לזה. אם היום יהיה לאכול רק לחם - הוא יסתדר. אדם צריך להבין שהוא בעולם הזה כמו חייל, כמו פועל.

ב. הפחד וגודל המורא

"עוד ממפסידי הזריזות הוא רוב הפחד וגודל המורא מן הזמן ותולדותיו, כי פעם יירא מהקור או מהחום, ופעם מהפגעים, ופעם מן החלאים, ופעם מן הרוח, וכן כל כיוצא בזה."

'זמן' - הכוונה היא לארועים שקורים ביום יום. אדם מפחד מכל מיני דברים, והפחדים הם דבר

משתק. אדם מפוחד לא יכול לתפקד. הפחדים הם לא סתם, הם ממאורעות שקורות, אבל כאשר

זה משתלט על האדם, זה נקרא פחד. יש הבדל גדול בין פחד לזהירות.

אדם מנפח את הפחד הקיים למימדים מוגזמים, וזה מונע ממנו פעילות. הרמח"ל שואל: איך אפשר לומר שא"א לפחד, הרי אדם מחויב בזהירות?! איך אפשר לומר שפחד מפני סכנות זה חטא, ומצד שני לדרוש מהאדם להיזהר מפני הוללות?

"דע כי יש יראה ויש יראה: יש יראה ראויה ויש יראה שוטה, יש בטחון ויש הוללות. כי הנה האדון ברוך הוא עשה את האדם בעל שכל נכון וסברא נכוחה לשינהג עצמו על דרך טוב וישמר מן הדברים המזיקים אשר נבראו לענוש את הרשעים, ומי שירצה שלא ינהג עצמו בדרך החכמה ויפקיר עצמו לסכנות, הנה אין זה בטחון, אלא הוללות... ואולם השמירה הזאת, וזאת היראה המיוסדת על הנהגת החכמה והשכל, היא הראויה... אך היראה השוטה היא, שיהיה האדם רוצה להוסיף שמירות על שמירות ויראה על יראה, ועושה משמרת למשמרתו באופן שיגיע מזה ביטול לתורה ולעבודה."

מתי אומרים לאדם שהוא מפחד פחדים לא ראויים ומתי זה פחדים נצרכים על מנת שלא יגיע להוללות? הכלי לדעת איזה פחד הוא ראוי הוא השכל.

"והכלל להבחין בין שתי היראות הוא מה שחלקו חכמים זכרונם לברכה באמרם (פסחים ח): 'היכא דשכיח היזיקא שאני'. כי מקום שההיזק מצוי ונודע, יש להשמר. אך מקום שאין ההיזק נודע, אין לירא. ועל כיוצא בזה נאמר (חולין מו): 'ריעותא דלא חזינן לא מחזקינן', ואין לו לחכם אלא מה שעיניו רואות".

מאת: הרב חיים סבתו, מתוך האתר "ישיבת ברכת משה - מעלה אדומים",  www.ybm.org.il