רק בלשון הקודש מתחברות שתי מילים באותן שתי האותיות :

 הראשונה : "לך" - בלשון ציווי ו/או זירוז.

 והשניה "לך" בלשון שייכות אישית .

 והערך המוסף : הליכה שהיא תמיד אך בעבורך....

 והנה צירוף זה טומן בחובו לדורות עולם את הליכת ההליכות .

 הליכה לארץ לכנען שיש בה סגולות להכנעת האדם הנכון אך לטוב

 ושכזו היא ארץ ישראל, להוכיח גם לכל העולם כי האל אך ישר. [ישראל]

 צורי ולא עוולתה בו"

 והצירוף הזה של שניים מחבר גם את המילה "בכל"

 האות "ב" המבטאת כפילות ה"לך לך". 

ואותיות לך לך בהיפוך אותיות :

"כל".

 והרעיון הוא שהציווי והזירוז הזה של : "לך לך" מצוי "בכל" : מצוות התורה 

ובתורה כולה - "בכל"....

 והנה גם בעקדה צף ציווי כפול זה. ולא בכדי : 

  ליתן לאברהם עילה ורמז להקשות גם בקושיא המתבקשת :

 של  כיצד מתיישב- ה"לך לך" השני של העקדה .

עם ה"לך לך" הראשון.

 שכן אם יקריב את בנו יצחק שממנו אמור להיקרא בו זרע  - מה יהא עליה על ארץ ישראל , כיצד ירשנה. ואזי מה הטעם לכאורה בלך לך הראשון....

 יותר מזה הרמז הנוסף בכיוון האמור הוא : "ארץ המוריה" .

שרעיון הנחלת הארץ לזרעו של אברהם מפריכה את זה הרעיון של העקדה בכל מכל כל.

 שאפילו ארץ ישראל התקוממה ושלחה את שלל רמזיה כמורה את האנטיתיזה .

[ "מוריה" : מורה על "יה" . שם הוויה , שציווה על הלך לך הראשון ולא על האלוהים המצווה בעקדה]

 והנפלא שברעיון כך מדומה לפי ראות עיניי .

 שהנחלת הארץ ממש כרוכה גם היא בציווי של "הליכה".

 ללכת בארץ תמיד לאורכה ולרוחבה..... 

שהירושה , ירושת הארץ תלויה באינטרקציה עם כל פרסה

 בארץ ישראל ....

 

ולסוף, ה"לך לך" תוחלתו וייעודו : גם : "אל הארץ אשר אראך".

 שעיני ה' תמיד אך בארץ הזו  ורק פה אנו גם נראים בפריזמה של היקום כולו,

 בדרך למימוש יעודנו להנחיל לכל העולם את הבשורה.....  

 

משה אהרון.