"ויצו ה' אלקים על האדם לאמר מכל עץ הגן אכל תאכל. ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו כי ביום אכלך ממנו מות תמות" (בראשית ב,טז-יז). 'דתניא: אילן שאכל ממנו אדם הראשון. רבי מאיר אומר: גפן היה, שאין לך דבר שמביא יללה על האדם אלא יין, שנאמר (בראשית ט, כא) "וישת מן היין וישכר". רבי נחמיה אומר: תאנה היתה, שבדבר שנתקלקלו בו נתקנו, שנאמר (בראשית ג, ז) "ויתפרו עלה תאנה". ר"י אומר: חטה היתה, שאין התינוק יודע לקרות אבא ואמא עד שיטעום טעם דגן' (ברכות מ,א). חז"ל נחלקו בשאלה מה היה עץ הדעת, כשכל אחד מביא ראיה לשיטתו, אולם נראה שיש בזה גם עומק, שר"מ אומר גפן כיון שזה מביא יללה לעולם, כרמז שה' אמר לאדם הראשון שלא לאכול מעץ הדעת בשביל טובתו, כיון שבאכילתו הוא יגרום לעצמו רעה; שזהו כהמשך לקודם שנאמר שה' אמר לאדם שיאכל מכל עצי הגן, שזו אמירה לטובת האדם, שזהו גילוי שה' רוצה בטובת האדם, ולכן גם הזהירו מעץ הדעת כיון שיביא עליו יללה. ר"נ אומר תאנה כיון שבה תקנו עם העלה לכיסוי ערוותם, כעין רמז שה' רוצה בטובת האדם, ולכן גם כשאסר עליו לאכול מעץ הדעת בכ"ז עדיין גם נתן בזה עצמו כח לתיקון, שבזה רמז שה' נטע בעולם כח לתיקון כדי שהאדם יתקן לאחר אשר יחטא, ולא יאבד, שזה מראה את אהבת ה' את האדם שדואג לו גם בחטאו. ר"י אומר חיטה שמביאה דעת, שזהו שעץ הדעת פגע בדעת האדם לרעה, שלכן ה' אמר לאדם שלא לאכול ממנו כיון שהמעלה הגדולה ביותר באדם, המתנה הטובה שה' שם באדם זהו דעתו, ולכן ה' מדאגתו לאדם ציווה עליו שלא יפגום בדעתו ע"י האכילה. אולי גם רמזו שעל האדם לחזק את דעתו בדעת הישרה (חיטה), שזה בא יחד עם עשייה חיובית (כתאנה שעשו בה מעשה תיקון) שרק חיזוק שכלי בלי מעשים אינו שווה, כי המטרה של השכל הישר והטוב הוא שיתגלה בעולם טוב: ' ... בפסוק הזה, בביאור המטרה הנכבדת ביותר, הוא לא הסתפק בהשגתו יתעלה בלבד, משום שאילו זו היתה כוונתו היה אומר: "כי אם בזאת יתהלל המתהלל: השכל וידוע אותי" ועוצר, או היה אומר: "השכל וידוע אותי כי אני אחד", או היה אומר: "כי אין לי תמונה" או "כי אין כמוני" וכיוצא בזה. אלא אמר: ההתפארות היא בהשגתי ובידיעת תאריי, כלומר פעולותיו, כדרך שביארנו (א,נד) על מה שנאמר: "הוֹדִעֵנִי נָא אֶת דְּרָכֶךָ [וְאֵדָעֲךָ לְמַעַן אֶמְצָא חֵן בְּעֵינֶיךָ]" (שמות לג,יג). וביאר לנו בפסוק הזה (ירמיהו ט,כג) שאותן פעולות שיש לדעת ולחקות הן חסד, משפט וצדקה' (מורה נבוכים ג,נד). ובכ"א גם אם לא יוצא לו לעשות טוב, לפחות שימנע מהתדרדרות, שזהו גפן שמאבד את השכל והמעשים. אולי גם כרמז שיין מרמז על הזקנים ות"ח הדבקים בתורה: 'א"ר חנינא: כל המתפתה ביינו יש בו מדעת קונו, שנאמר (בראשית ח, כא): "וירח ה' את ריח הניחוח" וגו'. אמר ר' חייא: כל המתיישב ביינו יש בו דעת ע' זקנים' (עירובין סה,א). התאנה מרמזת על תיקון העולם אצל כלל בני האדם, שזהו כמו שאדם וחוה תיקנו ע"י התאנה. וחיטה מרמזת על הדעת ככלל, ובפרט זה מתגלה בגילוי דורות – שהתינוק קורא להוריו. שזהו כרמז שהעולם ניתקן מהקלקול של עץ הדעת במשך הדורות (חיטה) ע"י התורה שמתגלה ע"י הת"ח (גפן) שמורים את הדרך לכלל האנשים (תאנה) שהולכים בדרך הראויה כמתגלה בתורה וכך העולם נתקן מחטא עץ הדעת עד לתיקונו השלם לעתיד לבא. אולי גם כרמז שאת הפגם מעץ הדעת יש לתקן ע"י חיזוק הדעת (חיטה) ללכת בדרך הישרה (שירגיל את עצמו ללכת ע"פ השכל, וכן שירגיל עצמו לחזק את דעתו), וזה בא יחד עם הליכה ע"פ התורה שמראה את הדרך הנכונה, שזה נרמז בתאנה: ' ... הֲדָא הוּא דִכְתִיב (משלי כז, יח): "נֹצֵר תְּאֵנָה יֹאכַל פִּרְיָהּ" וגו' ... לָמָּה נִמְשְׁלָה תּוֹרָה כַּתְּאֵנָה? שֶׁרֹב הָאִילָנוֹת: הַזַּיִת, הַגֶּפֶן, הַתְּמָרָה, נִלְקָטִים כְּאֶחָת, וְהַתְּאֵנָה נִלְקֶטֶת מְעַט מְעָט. וְכָךְ הַתּוֹרָה, הַיּוֹם לוֹמֵד מְעַט וּלְמָחָר הַרְבֵּה, לְפִי שֶׁאֵינָהּ מִתְלַמֶּדֶת לֹא בְּשָׁנָה וְלֹא בִּשְׁתַּיִם. עָלָיו נֶאֱמַר: "נֹצֵר תְּאֵנָה". מַהוּ "יֹאכַל פִּרְיָהּ"? פְּרִי שֶׁל תּוֹרָה, מַלְכוּת וְשָׂרוּת, שֶׁנֶּאֱמַר (משלי ח, טו טז): "בִּי מְלָכִים יִמְלֹכוּ" וגו' "בִּי שָׂרִים יָשׂרוּ"' (במדבר רבה יב,ט). שבתאנה נרמז על התורה שנלמדת במשך השנים עד שמביאה בכך לגדלות, שכך כרמז שהאדם נתקן במשך הדורות ע"י הליכה ע"פ התורה וכך יחזור לגדולתו שקודם החטא. וזה בא לידי ביטוי יחד עם תיקון הקלקול של התאוות הרעות (שזהו הליכה בדרך הישרה כרצון ה') שזה בא לידי גילוי בשמירה מיצרים רעים כמתגלה בגפן – שנעשה בגלל היין פרוץ בערוה (כמו שנעשה אצל נח שהתגלה ערוותו באהל), שיש לתקן ללכת ע"פ השכל ולא ע"פ תאוות ודמיונות (ראה מורה נבוכים א,ב). אולי אפשר שבתפיסה השכלית יש שלושה חלקים – חכמה בינה ודעת. חיטה מרמזת על החכמה, שזהו הבסיס ההתחלתי בהבנה, כעין ילד שקורא להוריו כשמתחיל בו הכח השכלי. הגפן מרמזת על הבינה, כעין שהשותה מעט יין מתחזק בדעתו בפקחות: 'דאמר רבא: חמרא וריחני פקחין' (יומא עו,ב). 'פקחין – פקחוני, עשאוני פקח' (רש"י). (וכן השותה יין מחשבתו עוברת מדבר לדבר, כעין רמז לבינה שמבין דבר מתוך דבר). התאנה מרמזת על הדעת, כעין שעשה תיקון מעט לחטאו בעלה תאנה, ובחטאו פגם בדעתו, שנעשה נמשך אחר תאוותיו במקום אחר שכלו, שלא מכריע שכלו נכון בשל כך, שזהו כרמז לדעת שמכריעה לנכון. בחז"ל מובא על עץ הדעת: 'ולמה צוה אותו הקב״ה שיאכל מכל עץ הגן ומנע לו אחד מהם? כדי שיהיה רואה אותו תמיד וזוכר את בוראו ומכיר שעול יוצרו עליו, ושלא תהא רוחו גסה עליו' וכו' (מדרש תדשא, ז). אולי לפי זה נרמז שפגם בשלושה דברים: זכירת הקב"ה, הכרת עול יוצרו, וגסות רוח. החיטה רומזת לזכירת בוראו כעין שהילד מכיר בהוריו. תאנה רומזת להכרת עול יוצרו, שלכן לא עושה ככל העולה ברצונו, שזהו כרמז בתאנה שהיא מתוקה ולכן האדם נמשך לאוכלה, שרצונו נמשך לזה. גפן רומזת לגסות הרוח, שאדם שמשתכר אינו שולט על מעשיו וכך בא לידי גסות הרוח.