"עטרות ודיבן ויעזר ונמרה וחשבון ואלעלה ושבם ונבו ובען” (במדבר לב,ג). 'אמר רב הונא בר יהודה אמר רבי אמי: לעולם ישלים אדם פרשיותיו עם הצבור שנים מקרא ואחד תרגום, ואפילו (במדבר לב, ג) "עטרות ודיבון"; שכל המשלים פרשיותיו עם הצבור מאריכין לו ימיו ושנותיו' (ברכות ח,א-ב). 'ואפי' "עטרות ודיבון" - שאין בו תרגום' (רש”י). 'ואפילו עטרות ודיבון וכו'. פי' רש"י: אפי' עטרות ודיבון שאין בו תרגום, שצריך לקרותו שלשה פעמים בעברי. וקשה אמאי נקט עטרות ודיבון שיש לו מ"מ תרגום ירושלמי, היה לו לומר "ראובן ושמעון" או פסוקא אחרינא שאין בו תרגום כלל? ויש לומר: משום הכי נקט "עטרות ודיבון”, אע"ג שאין בו תרגום ידוע אלא תרגום ירושלמי, וצריך לקרות ג' פעמים העברי, מ"מ יותר טוב לקרות פעם שלישית בתרגום' (תוס'). 'וקשה דהוה מצי למימר אפילו "ראובן ושמעון" וכיוצא בהן? ונראה דנקט "עטרות ודיבון", לפי שיש ספרים שכתוב בהן תרגום וגם בירושלמי הוא מתורגם. להך פירושא הא דנקט "עטרות ודיבון" אע"פ שאין צורך כל כך בתרגום, אבל "ראובן ושמעון" וכיוצא בהם אין צריך לקרות שלש פעמים. מכל מקום נהגו להחמיר כפירש"י' וכו' (רא"ש). 'ואפי' "עטרות ודיבון", נקט אלו שהם ערי אמורי וקריאת שמותם הסכמיי בלי טעם שיהי' נרמז בשמות הללו, ואעפ"כ צריך לקרותם ג"פ; וק"ו שמות "ראובן ושמעון" שבשמותם נרמז טעם קריאתם בשם זה כמפורש בפ' ויצא: "כי ראה ה' בעניי" וגו', "כי שמע ה'” וגומר, פשיטא שצריך לקרותם ג"פ העברי כדי שיהי' תמיד על לבו ולא ישכח, כשם שקורא כל התורה ב"פ מקרא וא' תרגום למען לא ישכח דבר. כי החוט המשולש לא במהרה ינתק על ידי שכחה. אז מתורץ קושית התוס' בד"ה ואפי'' (צל"ח). 'וצריך לתרץ לפירש"י למה לא נקט בגמ' באמת "ראובן ושמעון"? ונראה דיש רבותא בזה, דלא מבעיא ראובן ושמעון שהם שמות השבטים ויש בהם ודאי קדושה בטעם שמות אלו, אלא אפי' "עטרות ודיבון" שהם שמות ערי א"י, ואפש' שקראו אות' העכו"ם, אפ"ה צריך לקרות' ג"פ' (ט"ז; שו"ע או"ח רפה,א). 'פירש״י: עטרות ודיבן שאין בהם תרגום, עכ״ל. והקשו התוס׳ דלפי טעם זה למה תפס עטרות ודיבן ולא פסוקי שמות אנשים ראובן שמעון וכו׳ וכדומה? ולבד זה הנה גם בפסוק עטרות ודיבן יש תרגום ירושלמי [והובא גם באונקלוס]? ותירצו: יען כי עטרות ודיבן אין בו רק תרגום ירושלמי ולא תרגום ידוע, הו״א דיקרא שלש פעמים העברי, קמ״ל שטוב לקרוא פעם שלישי בתרגום, עכ״ל. והדוחק מבואר, לבד מה שקושייתם הראשונה במקומה עומדת, ובגה״ש הגיהו שצ״ל: "דיבן ועטרות", ומכוין לפסוק ל״ד שאין בו כל תרגום, אבל גם בהג״ה זו לא תתיישב קושית התוס׳ משמות אנשים, והרבה מפרשים טרחו בבאור דבר זה. ואני תמה מי מלל לרבותינו דכונת הגמרא קאי על אחד תרגום, בעוד אשר לדעתי ברור הדבר דקאי גם על שנים מקרא, והבאור הוא דכל פסוק זה אינו דבוק ומוכרח להמשך הפסוקים לא לפניו ולא לאחריו, כי גם אם ידלגו עליו כולו לא יחסר הכונה והמשך ענין הפרשה, כי אפשר לעבור מפסוק ב׳ לפסוק ד׳ מבלי כל גמגום וחוסר כונה, כפי שנראה לעין, כזה: "ויאמרו אל משה" וגו׳ "לאמר" (הוא פסוק ב׳) "הארץ אשר הכה ה׳" וגו׳ (הוא פסוק ד׳), והו״א דלכן אין חיוב בכלל לעבור מקרא זה שנים מקרא ואחד תרגום, אלא רשאי לדלגו או לומר רק פעם אחת, קמ״ל דדינו ככל פסוקי התורה. ולפי זה תראה עומק השגת חז״ל והרגשתם, כי לפי שבארנו הנה באמת פסוק כזה שאין בו כל המשך הכרחי לפניו ולאחריו ובהשמטו לא יחסר מאומה מענין הפרשה, הוי פסוק זה יחיד ומיוחד בכל התורה כולה, ודו״ק' (תורה תמימה). דברי הת"ת דחוקים ביותר, וכי בגלל שיכולנו לדלג על פס' אז לא צריך לקרואתו? הרי כל פס' הוא תורה, כך שודאי שחובה לקרוא!. '"עטרות ודיבון”. מארץ סיחון מלך האמורי היו, ויש מהן מקומות של ע"ז שהאמוריים עובדין שם, והם נבו ובעל מעון, וכענין שכתוב (ישעיהו מו,א) ”כרע בל קרס נבו”. ותרגם אונקלוס הפסוק הזה: "מכללתא ומלבשתא וכומרין ובי נמרי ובי חושבנא ובעיל דיבון וסיען ובי קבורא דמשה ובעון”. הזכיר בקצתם לשון "בי" כי כן לשון רז"ל בתלמוד שקורין כן המקומות של ע"ז, כגון: בי נצרפי, בי אבידן, בי דודבי, עבדא דבי נורא. ובני ראובן כשבנו את אלו קראו אותן בשמות אחרים, וזהו שכתוב (להלן לח) "מוסבות שם”, כי שנו את שמם להקרא בשם אחר למען לא יזכר שם ע"ז. ולכך אמרו רז"ל בברכות: לעולם ישלים אדם פרשיותיו עם הצבור שנים מקרא ואחד תרגום, ואפילו "עטרות ודיבון”. הזכיר הכתוב הזה לפי שיש בהן שמות של ע"ז, שלא תאמר כיון שהתרגום הוא פירוש הכתוב, אין לנו לתרגם הפסוק הזה כי יש בו זכרון ע"ז, ועל כן באו החכמים לומר שאף בפסוק הזה ראוי להזכירו שלא להקל בו. … ואפילו "עטרות ודיבון”, לבאר כי אפילו פסוק המורה על שמות הערים ואין בו צורך גדול כל כך לפי העולה בתחלת המחשבה, תמצא בו ענין גדול ועקר שהכל תלוי בו, לפי שכל התורה כלה קשר אחד ובנין אחד, ואין הפרש בין פרשת אלופי עשו, ובין "עטרות ודיבון" והדומה להם, ובין עשרת הדברות, כי הכל מעיקר אחד וממוצא אחד, ומימיו מן המקדש המה יוצאים, וכלן נתנו מרועה אחד' וכו' (רבנו בחיי; על הפס'). אולי אפשר שכיון שלא תורגם באונקלוס (אמנם רבנו בחיי מביא שתורגם באונקלוס, אבל ע”פ שאר הראשונים ותרגום אונקלוס שאצלנו ברור שאין זה תרגום אונקלוס, אלא תרגום שהיה קרוב לתרגום יב”ע שמופיע אצלנו), אבל בתרגומים האחרים כן תורגם, אז יכול אדם לחשוב שמה שקורא בשלישית אינו תרגום אונקלוס, שלא כשמות שברור לו שלא מתרגמים ולכן זהו דברי תרגום אונקלוס, ולכן בזה אין הקפדה כ"ך שיקרא בשלישית כיון שנשמע לו כמו חזרה נוספת – שלישית של המקרא (שלא כאונקלוס על השמות שמבין שזהו גם התרגום, ולכן יש מקום לחייבו להמשיך כהרגל של תרגום בפעם השלישית), קמ"ל שצריך בכ"ז לקרוא. אולי אפשר גם שיש בזה גנאי לשבטי ראובן וגד, ששיבחו את עבר הירדן (כמובא במדרשים שהשמות מרמזים על הטוב הגשמי של המקום), שבזה רואים שנמשכו אחר תאוותם הגשמית, ולכן כיון שאין בזה תרגום אז אין צורך לקראתו שוב, כעין שלא מתרגמים דברי גנאי (מגילה כה,ב) אז כך גם נאמר שלא מהדרים לקרוא שוב כשאין תרגום שמחדש משהו, קמ"ל שצריך לקרוא את התרגום שזהו כמקרא בשלישית. אולי גם זהו דברי שבטי ראובן וגד, כך שאין בזה חשיבות כמו שיש בפס' של שמות שזה דברי ה', כיון שכאן זהו ציטוט של מה שהם אמרו, אז אולי כיון שאין תרגום אז אין צורך לקרוא שוב בשלישית, קמ"ל שכן. על התרגום בקריאת התורה בציבור אומר הרמב”ם: 'ולא יתרגם מתוך הכתב אלא על פה. ואין הקורא רשאי לסייע לתורגמן, שלא יאמרו תרגום כתוב בתורה' (רמב"ם; הל' תפילה יב,יא). אולי אותו דבר היה חל גם על היחיד כשקורא (שהרי הרעיון הוא שהתרגום הוא תושב”ע ולכן נקרא בע”פ), שזהו כעין הנעשה בציבור (ולכן אולי קצת רמז קל בגמ' שמדמה את המשלים למה שנעשה בציבור: 'לעולם ישלים אדם פרשיותיו עם הצבור'), ולכן כיון שזה נאמר בע"פ אז במקום שהתרגום הוא כמו המקרא, וזה לא שמות שבזה ברור לכולם שזהו התרגום, אז היה מקום לומר שאין צורך לקרוא שוב כיון שיראה לאנשים ששומעים אותו שהוא קורא מקרא בע"פ ויבואו לטעות בכך שמותר לקרוא מקרא בע”פ, או יחשבו שהתרגום כתוב במקרא שלכן קרא וחוזר שוב בע"פ על אותו דבר, כך שנראה כאילו קרא בתורה את התרגום (כי לא ידע מהו) ואז אומרו בע"פ, לכן אולי בשל כך לא נחייב לקרוא את מה שאינו מתורגם; קמ"ל שצריך. אולי כשמישהו שומע את המתרגם שקורא (לעצמו) את התרגום כמו המקרא, וזה בפס' שנשמע כמו שדרוש בו תרגום כיון שזה לא שמות וכדו' שמובן שאינו מתורגם, אלא שמות מקומות ולכן היה ראוי לתרגמו כדי לברר מהו אותו מקום, אז הוא יכול לחשוב שהמתרגם קורא את המקרא בשלישית ולא מתרגם, וממילא יטעה שאפשר לקרוא את המקרא שלוש פעמים לכתחילה ואין צורך דווקא שפעם שלישית יהיה תרגום, לכן היתי חושב שכיון שאין תרגום בזה אז לא יקרא כלל שלא יבואו מזה לתקלה, קמ"ל שיקרא. אולי אמנם יכל ר"א לומר פס' אחרים, אלא שבכוונה אמר דווקא את הפס' הזה כיון שמדובר בשמות של מקומות ולכן היה הגיוני שיהיה מתורגם, ולכן יבואו אנשים ויטענו שמה שאין תרגום זה טעות בהעתקה והתרגום הוא כיב"ע או ת"י וכדו'; לכן בא ר"א והדגיש שאונקלוס לא תרגם, שכך זה נעשה במקור ולא בטעות העתקה וכדו'. אולי אפשר שהדגש אינו על שצריך לקרוא, שאת זה יכל להביא גם מפס' אחרים, אלא העדיף את הפס' הזה כיון שמדובר על שבח מקומות חוץ לארץ שבעת העממין, ולכן היתי חושב שבזה לא חל מה שאומר: 'מאריכין לו ימיו ושנותיו', כיון שאריכות ימים היא דווקא בא"י ('אמרו ליה לר' יוחנן: איכא סבי בבבל. תמה ואמר (דברים יא, כא): "למען ירבו ימיכם וימי בניכם על האדמה" כתיב, אבל בחוצה לארץ לא' [ברכות ח,א]), לכן בא ר"א ומדגיש שגם בקריאה עם תרגום של הפס' הזה (או מקרא פעם שלישית) יש סגולה לאריכות ימים; כיון שגם זה הוא חלק מא"י, או מצד מעלת הקריאה של שנים מקרא ואחד תרגום.