הגזירה הנוראה

בעיר לבוב התכנס בית הדין הגדול, ובראשו ישב הגאון הרב חיים רפפורט, אב בית הדין. כל נכבדי העיר התכנסו, וכלם עצובים, רציניים ומודאגים.

צרה גדולה קרתה: הכנסייה הנוצרית רודפת את היהודים. הארכי-בישוף מיקולסקי גזר גזירה נוראה: במשך השבוע חייבים היהודים לתלוש ולקרוע מהסידורים את תפילת "עלינו לשבח" ולא יאמרו אותה עוד לעולם!

"עלינו לשבח"?! תפילה נשגבה וקדושה, התפילה שחיברהּ ואמרהּ בראשונה יהושע בן נון! עם ישראל עמד אז לכבוש את ארץ הקדש, משבעת העמים, אחרי ארבעים שנות נדודים במדבר, אז שר כל העם אחר יהושע "עלינו לשבח לאדון הכל" – לשבח את ה´, שבחר בנו מכל העמים, כדי לגלות לנו כי "ה´ הוא הא-לקים בשמים ממעל, ועל הארץ מתחת אין עוד", לבקש ולקוות כי במהרה כל יושבי תבל יקבלו עליהם את עול מלכותו.

תפילה זו, שבה אנו מודים לה´, שלא שמנו כגויי הארצות המשתחווים להבל, תפילה זו, שאנו אומרים אותה שלוש פעמים בכל יום, ובראש השנה זו תפילה הנאמרת באמצע תפלת מוסף, החשובה ביותר. תפילה זו יפסיקו לומר? לא! היה לא תהיה!

בהנהגת הגאון החליטה האסיפה פה אחד: נעמוד על נפשנו ונמשיך לומר "עלינו לשבח" כרגיל מימי יהושע בן נון, נצום ונתפלל לה´ וישמע ה´ תפלתנו.

בהחלטה נחושה זו התפזרו כולם לבתיהם, ובלבם שמחה על הכוח שבאחדות, אך גם דאגה: מה יהיה הסוף?

בעוד היהודים דאוגים ונבוכים ומרבים באמירת תהלים, בביתו של הארכי-בישוף מיקולסקי הופיע יהודי פשוט. היה זה חיים ישראל הקדר. יהודי זה, אחד מל"ו הצדיקים הנסתרים, קיבל אגרת מהבעל שם טוב, שצריך הוא לפעול. ואמנם, עזב את אמנותו, ובאין רואים התייצב בביתו של הארכי בישוף. כיצד נכנס יהודי עני ופשוט זה? בהרבה מסירות נפש, גבר על השומרים ונכנס.

מיקולסקי ישב בחצרו והיטיב לבו במאכל ובמשתה. לפתע הרים עיניו בגאווה, איזו חוצפה! דמו הלם בראשו בחזקה. הגוי הלזה, שונא ישראל המובהק, רצה לצרוח ולאיים על היהודי העומד מולו, אך לא הספיק. היהודי הושיט את אצבעו, ובאיום אמר בקול תקיף ומצוה:

"הנני מתרך ומזהירך: בטל מיד את הגזרה על "עלינו לשבח", ומיד! ולא – מרה תהיה אחריתך: תיענש קשות. מן השמים יענישוך. ראה, הזהרתיך!"

"השתגעת?!" – צעק הגוי – "מי אתה, שתצווה עלי מה לעשות?"

"אתה תגיד לראש הכנסייה מה לעשות? ובכלל, איך נכנסת לחדרי? צא מכאן מהר! החוצה יהודי!"

"אדון מיקולסקי", ענה היהודי בשלוה, "הנני מזהירך שנית: אם לא תבטל את הגזרה המרושעת תכף ומיד, מרה תהיה אחריתך! אסון רובץ לרגליך!"

הגוי קפץ ממקומו בחמת רצח, באגרופים קמוצים, אך היהודי כבר נעלם מן החדר ומן הארמון.

ביום ראשון, יום תפילת הנוצרים, ערך ראש הכנסיה מיקולסקי תפילה, ומולו המון עם רב. הוא עמד על הבמה הגבוהה, ולאחר התפילה הסית את הקהל:

"השבוע יהיה לנו יום נקם, יום ניצחון על היהודים שנואי נפשנו! הכונו אחים! נקמה!" – ובדברו הרים ידיו בהתלהבות, צעד צעד קדימה, וצנח למטה מהבמה הגבוהה.

מהומה וצעקות קמו בהמון, "הצילו!" – נשמעו קולות מכל עבר.

עד מהרה הרימו הכמרים את אדונם מהרצפה, והביאוהו גונח ומתפתל מכאבים עזים אל ביתו.

"מדוע קרה לי אסון זה?!", זעק, ולפתע נזכר:

"היהודי, היהודי ניבא לי אסון. הרי זה אותו האיש, אשר לפני כמה שנים התרה בארכי-בישוף דמבובסקי, שיבטל את גזרתו לשרוף את ספרי היהודים, ואם לא יבטל – ימות. ראיתי אז את היהודי, ראיתי איך דמבובסקי גרש אותו כמו שאני עכשיו, ואיך למחרת הנה הוא יוצא מהכנסייה, צועד בראש למקום שרפת הספרים, ונופל מת, מיתה חטופה משבץ לב. אויה לי!" מיד קרא לראש הכמרים ואמר:"לך מיד לראש הקהילה היהודית ולרבםוהודע להם כי אני מבטל את גזירת הקריעה של "עלינו לשבח" מסידורי התפלה: לא אתערב בזה, איזה עם מוזר ומפחיד".

הידיעה על בטול הגזרה פשטה במהרה בכל העיר, והעיר לבוב צהלה ושמחה.