״וְשִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיךָ, וְדִבַּרְתָּ בָּם״

״וְלִמַּדְתֶּם אֹתָם אֶת בְּנֵיכֶם לְדַבֵּר בָּם״

מבחינה הלכתית, שני הפסוקים עוסקים בלימוד התורה, אך הקשרם מלמד על שני דגשים משלימים.

בפרשה הראשונה החינוך מכוון לחוויית עבודת ה׳: הילד צריך לדעת לפני מי הוא חי, שה׳ אחד, שהוא מלך העולם ושיש לאהוב אותו כי הוא כולו טוב. התורה היא חכמתו ורצונו של הקב״ה, וכפי שמבואר בתניא, לימודה אינו רק רכישת ידיעות אלא דבקות בו.

לכן נאמר תחילה: ״והיו הדברים האלה... על לבבך״, ורק אחר כך: ״ושננתם לבניך״. כדי להעביר לילד אמונה ואהבת ה׳, הדברים צריכים לחיות תחילה בלב ההורים.

אפשר לדרוש גם הלשון ״ודיברת בם״, ולא רק ״עליהם״: התורה צריכה להיות האווירה שבה חיים ומדברים בבית. הילד אינו אמור לפגוש את התורה רק בשיעור מסודר, אלא להרגיש שהוא חי בתוכה, כמי ששוחה במים המקיפים אותו מכל צד.

בפרשה השנייה הדגש מעשי: להפוך את האמונה לסדר החיים של לימוד ומצוות, וכך להשפיע על הכלל ולהפוך את ההבטחה לעובדה: "למען ירבו ימיכם וימי בניכם על האדמה אשר נשבע ה' לאבותיכם לתת להם כימי השמים על הארץ".

שתי הפרשיות מציגות אפוא שתי קומות: לחנך את הילד לדעת לפני מי הוא חי, וללמד אותו כיצד חיים לפניו. בלי הקומה הראשונה המצוות עלולות להפוך להרגל יבש; בלי השנייה האמונה עלולה להישאר רגש שאינו משנה את החיים.