בס''ד                 פרשת פנחס: האם בן יורש את אביו במשרת רבנות

פתיחה

בפרשת השבוע כותבת התורה שמשה מבקש מקב''ה שימנה על העדה, מנהיג אשר ימשיך אותו לאחר מותו: ''יִפְקֹ֣ד יְקֹוָ֔ק אֱלֹהֵ֥י הָרוּחֹ֖ת לְכָל־בָּשָׂ֑ר אִ֖ישׁ עַל־הָעֵדָֽה. אֲשֶׁר־יֵצֵ֣א לִפְנֵיהֶ֗ם וַאֲשֶׁ֤ר יָבֹא֙ לִפְנֵיהֶ֔ם וַאֲשֶׁ֥ר יוֹצִיאֵ֖ם וַאֲשֶׁ֣ר יְבִיאֵ֑ם''. המדרש (רבה שם) טוען, שעל אף שלא נאמר כך בפסוקים, למעשה משה ביקש מהקב''ה שבניו ימשיכו אותו, וכפי שבנים יורשים נחלה. אולם הקב''ה דחה בקשתו, שכן בניו לא למדו תורה ולא שימשו אותו ולכן לא קיבלו את ההנהגה אחריו. לעומת זאת יהושע בן נון אשר עליו נאמר "לא ימיש מתוך האוהל",  הוא זה שזכה להנהיג את עם ישראל אחרי משה.

אפשרות שניה להסביר מדוע בני משה לא קיבלו את ההנהגה, יש בדברי הרב אמנון בזק (פרשת פנחס). הוא טען, שלמעשה בני משה לא חזרו עימו ממדיין למצרים, ולדעתו הגיעו עם יתרו רק לאחר מתן תורה. חיזוק להבנה זו, הביא מלשון התורה בתחילת ספר במדבר הכותבת 'ואלו תולדות אהרון ומשה', והתורה לא מזכיר אותם, דווקא כדי להדגיש את העדרם. משום כך, ברור מדוע לא ירשו את משה, שהרי הם לא היו עם בני ישראל, לא בשעבוד, לא ביציאת מצרים וקריעת ים סוף, ולא במתן תורה. ובלשונו:

''כאשר מסופר בפרשת יתרו, על כך שנאמר למשה שאשתך ושני בניה עמה מגיעים אליו, משמע שכל סיפור יציאת מצרים חלף ללא הנוכחות של שני ילדיו של משה, וגם כנראה ללא אשתו. והיות שמשפט הפסוקים נראה שיתרו בא אחרי מתן תורה, אז הם גם לא היו במעמד הר סיני. עד לסוף התורה לא מוזכרים כלל ילדיו של משה, ולא עולה אפילו הוא אמינא, שמישהו מהילדים האלו ימשיך את משה.'' 

בעקבות המדרש הכותב שמשה רצה שבניו ירשו אותו, נעסוק השבוע בשאלה, האם ישנה אפשרות להורשת משרות תורניות מאב לבן. נפתח תחילה במקרים בהם מוסכם שישנה ירושה, וההגבלות על כך. לאחר מכן נראה מחלוקת הפוסקים, האם גם במשרת רב ישנה ירושה מאב לבן, והשאלה האם גם ברבנות עם אישור ממשלתי (לדוגמא רב עיר) בן יורש את אביו.

ירושה במלכות וכהונה

בשני מקרים בתורה, מתייחסים הפסוקים לכך שבן ממשיך דרכו של אביו:

פסוק ראשון בפרשת שופטים (יז, כ), כותבת התורה שעל המלך לקחת עימו ספר תורה נוסף, כדי שלא יתגאה על אחיו ולא יסור מהמצוות. אם יעשה כך אומרת התורה ''יַאֲרִ֨יךְ יָמִ֧ים עַל־מַמְלַכְתּ֛וֹ ה֥וּא וּבָנָ֖יו בְּקֶ֥רֶב יִשְׂרָאֵֽל''. הגמרא במסכת הוריות (יא ע''ב) מבינה מכאן, שבסתמא בן יורש את אביו המלך (ומשום כך מעיקר הדין אין צורך למשוח מלך בן מלך). אם כי ניתן להבין, שלא מדובר בחובה הלכתית המוטלת על הציבור, אלא כעין הבטחה, שאם המלך ילך בדרכי ה' הוא יזכה לשכר שבניו ימשיכו דרכו.

פסוק שני בפרשת תצווה (כט, ל), כותבת התורה על בגדי הכהן הגדול אותם הוא לובש בעת שבעה ימי המילואים, וכותבת התורה ש:''יִלְבָּשָׁ֧ם הַכֹּהֵ֛ן תַּחְתָּ֖יו מִבָּנָ֑יו''. הגמרא במסכת יומא (עב ע''ב) לומדת מפסוק זה, שבניגוד לכהן משוח מלחמה שבניו לא ממשיכים אותו בתפקיד, בניו של כהן גדול ממשיכים. עם זאת, גם הלימוד מפסוק זה אינו מוכרח, שכן ניתן להבין שפסוק זה נאמר במדבר בלבד, אז רק בני אהרון שימשו תחתיו בכהונה.

על אף שהלימוד מהפסוקים אינו מוכרח, מכל מקום להלכה כאמור, למדים מגמרות אלו שבן מלך ובן כהן גדול ממשיכים דרכם. לא זו בלבד, הספרי (שופטים שם) לומד מהפסוק בפרשת המלך "בקרב ישראל', שלא רק בדינים אלו ישנה ירושה, אלא בכל שררות שבעם ישראל, וכן פסק הרמב''ם (מלכים א, ז). דוגמא לכך בפסק הרמ''א (או''ח נג, כה), שחזן שהזקין, בנו יכול להמשיך דרכו.

המשכיות ברבנות

מה הדין כאשר מדובר במשרת רב? נחלקו האחרונים:

א. המהרשד''ם (יו''ד פה) והמגן אברהם (או''ח נג, לג) סברו, שבדיני רבנות לא שייך דין ירושה. ונימק, שבניגוד לדיני שררה הדורשים בעיקר שליטה ומרות, רב צריך גם לפסוק בדיני איסורים וממונות, וייחוסו לא יעזור לו לפסוק במקרים מעין אלו. ראייה הביאו מהגמרא במסכת יומא (עב ע''ב), הכותבת שישנם שלושה כתרים: מלכות, כהונה ותורה, בכתר מלכות זכה דוד, בכתר כהונה זכה אהרון, ואילו וכתר תורה כל הרוצה יבוא ויטול, ומכאן מוכח שאינו עובר בירושה.

גם החתם סופר (או''ח יב) צעד בגישה זו, וראייה הביא מדברי המדרש שראינו בפתיחה, בו כאמור משה רצה שבניו ירשו אותו כשם שיורשים נחלה, והקב''ה סירב לדבריו. משמע שעל אף שבפשטות היו ראויים לרשת אותו, סירב לכך הקב''ה. עם זאת ציין, (שם, יג) שישנם מקרים בהם מחמת סדרי הדין, מניעת מחלוקות וכו', נכון שהבנים ימשיכו את אבותיהם. בדומה לכך כתב העשרה מאמרות, שבניו של הלל הנשיא המשיכו דרכו, כי עבדי חשמונאי קלקלו את המלכות, ורצו שהנשיאות תהווה גורם מאזן. ובלשונו:

''היוצא לנו מזה לעניין ולנידון שלפנינו, אי אין רוב הציבור מסכימים עליו להיות להם לרב ותופס ישיבה וכדומה, אין לו להשתרר עליהם מטעם נחלת אבותיו כלל, ומה שכתב הרמ"א בניו קודמים, נמי אהחזיק עצמו בשררה קאי, אבל לא אהוראה ורבנות. אך אי הציבור הסכימו עליו אפילו יהיה טעמם משום שרוצים לעשות נחת רוח לרבם זצ"ל ומשום דאית ליה זכות אבות, פשיטא דזה המנגדו שלא כדין עושה ומצער הציבור ועתיד ליתן את הדין.''

ב. הרמ''א (יו''ד רמה, כב) חלק והבין, שגם בירושת רבנות ישנה ירושה, שהרי הרמב''ם לא סייג את דבריו. עם זאת כפי שציין בעקבות הרמב''ם (ודין זה נכון לכל הירושות, ולא רק להורשת תפקיד הרבנות), גם אם הבן אינו חכם כאביו, עליו להיות בעל יראת שמים כאביו. ראייה לכך הביא מהגמרא במסכת כתובות (קג ע''ב), הדנה כיצד מינו את רבן גמליאל לנשיא אחרי מותו של רבי אם הוא לא היה בדרגת אביו בחכמה, ונימקה הגמרא  שעל כל פנים שביראה היה כאביו.

ג. האבני נזר (יו''ד שיב) ייתכן שצעד כגישת ביניים, בה יש ירושה ברבנות, אך רק אם אין ערעורים משמעותיים על היורש. בתחילה אמנם סבר, שמחלוקת אינה מערערת את הירושה, ולראייה, דברי הרמב''ם שכתב שכאשר יש ערעור על מלכות מלך, יש למשוח אותו לא מחמת כך שבטלה הירושה, אלא כדי להשקיט את המחלוקת (ואף שרש''י (כריתות ה ע''ב) שכתב שיש למושחו כדי להמליכו מחדש, זה לא בגלל שהירושה פקעה בעקבות המחלוקת).

אמנם לאחר מכן מובאים דברי בנו של האבני נזר, שאביו חזר בו וסבר שמחלוקת מערערת את הרבנות, ואם רוב הציבור או על כל פנים רוב החשובים שבו רוצים שימשיך, כך יעשה, אך אם אין רוב, בטלה הירושה. והביא סיפור, שלאחר שנפטר רב העיר לויביטש, ישבו בבית הדין על השאלה מי ימשיך את הרב שנפטר והיו שם גדולי הדור וביניהם הרב יהושע קוטנא, ופסקו שרק אם רוב העיר תומך בבן אזי הוא יתמנה כרב, וכששמע אביו האבני נזר שכך נקטו, הסכים עם הפסק. ובלשונו:

''אמר שמואל. זהו המהדורה קמא שכתב כ"ק אאמו"ר זצללה"ה. אבל אחר זמן אמר לי בעל פה שמחוורתא על פי מה דאיתא בספר כנסת יחזקאל... אם צד אחד מהם שהוא רוב מנין או רוב בנין לבד רוצים בש"ץ הראשון. יקום על משמרתו... ונהירנא עוד כשהיינו בעיר לויביטש עת פטירת הרה"ג כו' מוה' דוב... וישבו בית דין בזה, ופסקו הם כדברים האלה שאם יהי' לבן הרב הנ"ל רוב מנין או רוב בנין אז זכה בהרבנות מכח ירושת אביו ואם לא אין לו שום טענה על זה. ובאתי וספרתי הדברים לפני כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה ואמר, ברוך ה' ששם בפיהם דבר אמת.''

דין חתן

על פי סדרי הירושה המובאים בתורה במקום שבו אין בן, הבת יורשת. מבלי להיכנס למחלוקת ההלכתית סביב ענין זה, בפועל כיום לא מקובל שאשה תשמש בתפקיד רבני, ודנו האחרונים האם החתן, דהיינו בעלה, יורש תפקיד חמיו, שכן אשתו כגופו: 

א. הדברי חיים (יו''ד א, נג) נקט, שדין זה הוא ככל דיני ירושה שבמקרה בו אין בן, יורש אח, דוד, חתן וכו', הכל על פי סדרי הירושה. ועל אף שהרמב''ם והרמ''א התנסחו רק בלשון 'בנו ובן בנו', פשוט שהוא הדין לשאר קרובים. ראייה לדבריו הביא מלשון התוספתא (שקלים ב, טז) הכותבת ביחס למינוי האמרכלין בבית המקדש (האחראים על פתיחת בית המקדש), שבמקרה בו יש לו בן, בנו יורשו, ואם אין לו בן, אח יורשו, הכל לפי סדרי הנחלות. ובלשונו:

''הנה דבר זה מבואר בספרי וספרא, דכל הראוי ליורשו קודם לכל אדם בכל המנויים לפרנס הצבור. הגם שברמב"ם ושולחן ערוך, אינו כתוב רק בן בנו קודם, מכל מקום המעיין בבירור יראה שלאו דוקא בן בנו, הוא הדין כל הראוי ליורשו כמבואר בהדיא בתוספתא דשקלים, ומביאו הריב"ש סי' רע"א בלא חולק. והרמ"א ז"ל אגב שיטפא נקיט בן בנו כלשון הרמב"ם ז"ל, אבל באמת כל הקודם לירושה קודם כמבואר בכתובות, גבי שמעון בני חכם.'' 

ב. הרב אשר וייס ('ירושת רבנות ושררה') חלק וסבר, שחתן אינו יורש את חמיו. ונימק, שעל אף שהתנסחו הפוסקים בלשון 'ירושה', לא מדובר בירושה ממש כפי שיש בדיני נחלות, בה הירושה מתחלקת בין כל האחים, וכן יורשים את האב רק לאחר מותו, אלא זו הלכה נפרדת בהלכות שררה, שבן ממשיך את אביו - ודין זה לא שייך בחתן. עוד הוסיף בסברא, שאם דין זה היה נוהג בכל היורשים, נמצא שקהילה מעולם לא תוכל למנות רב שתרצה, שכן תמיד ימצאו קרובים לרב שנפטר, וזה לא סביר.

רבנות בזמן הזה

מה דין ירושה ברבנות בזמן הזה? בפשטות, בפרט כאשר מדובר ברבנות עיר, ישנה סברא גדולה יותר לומר שישנה ירושה מאשר בעבר אפילו למי שסובר שאין ירושה ברבנות, שכן בניגוד לפוסק הלכות בלבד, תפקיד רב עיר זהו תפקיד שחלק ניכר ממנו הוא שררה. אולם למעשה נראה, שגם בתפקיד זה אין ירושה אוטומטית וזאת ממספר סיבות:

א. קבלת הציבור: הגמרא במסכת ברכות (נה ע''א) כותבת, שלפני שמעמידים ממונה על הציבור, יש להתייעץ עם הציבור. וכך התנהלו במינוי בצלאל לבניית המשכן, שהתייעצו עם בני ישראל האם הוא הגון בעיניהם. על אף שהגמרא לא דנה במינוי הבא מכח ירושה, הבין המהר''ם שיק (יו''ד רכח) עיקרון כללי, שגם במינוי הבא מכח ירושה, יש צורך בהסכמת הציבור. משום כך גם בירושת רבנות עיר, יש למנות ועדה מסודרת שתחליט האם הציבור מעוניין בבן הממשיך. ובלשון המהר''ם:

''ומכל מקום נראה דבעינן הסכמת הציבור לזה, כדאיתא בראש השנה דף ב' ע"ב, דאמנו עליה ומלך בן מלך הוא. מבואר דאף על גב דהוא בירושה, אפילו הכי בעינן דעת העם והשרים בזה. ואמרינן בברכות נ"ה ע"א אין ממנין פרנס על הציבור אלא אם כן נמלכים עם הצבור וכו' שיקבלו הם אותו עליהם ויסכימו עמו. ועליהם המצווה שלא ליקח ירושתו מה שזכתה לו התורה על פי מנויים הראשון.''

ב. מינוי לזמן: כאשר המהר''ם שיק כתב שיש צורך בהסכמת הציבור, הוסיף שאם אין סיבה משמעותית להעדיף רב אחר על פני הבן הממשיך, יש להעדיף את הבן הממשיך. אמנם, במקרה בו הסכימו שהמינוי מוגבל לזמן, או שהתנו מראש שאין ירושה, כתב הרמ''א (יו''ד רמה, כב) בעקבות הכלבו, שדין ירושה אינו נוהג. משום כך במדינת ישראל, בו כהונת רב מוגבלת בזמן, וכן ברור לכל שהבן לא אמור לרשת באופן טבעי את אביו, לא נוהג דין ירושה.

ב. חילול ה': שיקול נוסף הקיים במינוי בן ממשיך לתפקיד רבנות, הוא חילול ה'. כאשר מדובר בקהילה קטנה, המתנהלת לעצמה, זכותה לעשות כטוב בעיניה, והיא יכולה למנות בן ממשיך. לעומת זאת כאשר מדובר במשרה ממשלתית עם שכר והשפעה, מינוי בן לאחר אביו, בפרט כאשר מעורבת בכך פוליטיקה, נתפסת בצדק כבעייתית מאוד, וגורמת חילול ה' גדול. משום כך, גם אם מבחינה הלכתית טהורה נניח שראוי היה למנות (וכפי שראינו יש סיבות טובות מדוע לא), מחמת חילול ה' אין לנהוג כך.

שבת שלום! קח לקרוא בשולחן שבת, או תעביר בבקשה הלאה על מנת שעוד אנשים יקראו^[1]...