התקרבות ההופכת לריחוק – לפרשת בלק
התקרבות ההופכת לריחוק – לפרשת בלק
בפרשת
השבוע, פרשת בלק, אנו נחשפים לניסיונותיו הנואשים של בלק מלך מואב לגייס אל
שורותיו את בלעם הרשע, במטרה לקלל את עם ישראל. בלק פועל במרץ, שולח משלחות
מכובדות ומבטיח לבלעם עושר וכבוד רב. לאחר עיכובים רבים בדרך, נפגשים השנים בפסגות
ההרים, בבמות בעל.
ברכה
במקום קללה
השנים
צופים אל עבר מחנה ישראל, כאשר לב המלך פועם בציפיה לקללה שתכרית את עם ישראל.
אולם, כבר בראשית הדרך הבהיר לו בלעם שאין לו כוח עצמאי להחליט מה לומר, אלא רק
להשמיע את דבר ה'. השנים מעלים עולות וזבחים, ובלק מעלה את בלעם לתצפית על קצה
המחנה לקראת ניסיון הקללה הראשון.
לאכזבתו,
במקום דברי קללה בוקעות מפי בלעם ברכות לעם ישראל. הבולטת שבהן, המאפיינת את עם
סגולה מאז ולתמיד: "כִּי מֵרֹאשׁ צֻרִים
אֶרְאֶנּוּ וּמִגְּבָעוֹת אֲשׁוּרֶנּוּ הֶן עָם לְבָדָד יִשְׁכֹּן וּבַגּוֹיִם לֹא
יִתְחַשָּׁב" (כג, ט). פסוק זה, שנאמר דווקא מפי אותו רשע מעל במות
בעל, מהווה אחת מאבני היסוד של הזהות היהודית. בפשטות הפסוק מבאר שישראל
מובדלים מכל האומות ואינם מתערבים בהם. דווקא מתוך דבריו של המבקש להרע, למדים על
מעלתו וייחודו של עם ישראל.
זכות
אבות וגבעות עולם
על
דבריו אלו של בלעם מתעוררות כמה קושיות: א. מה פשר הקביעה "הן עם לבדד
ישכון", וכיצד מתפרש המשך הדברים "ובגויים לא יתחשב"? ב. אמנם בלעם
הבהיר לבלק שפיו כבול ומשועבד להחלטת הקב"ה, מדוע באמת לא עלה בידו לקלל את
ישראל?
בביאורו,
מונה המלבי"ם מספר סיבות לכך שאין קללה יכולה לחול על עם ישראל. בלעם פתח והכריז:
"כִּי מֵרֹאשׁ צֻרִים אֶרְאֶנּוּ". במבטו, הוא צפה בשורש ההיסטורי
והרוחני של האומה והבין שהיא נשענת על יסודות איתנים ויציבים שאינם נתונים לפגעי
הזמן. המלבי"ם מדמה את האבות הקדושים להרים נישאים וצורים מוצקים המהווים את
התשתית של האומה. עם ישראל יונק את כוחו וייחוסו ישירות מ"צורים" אלו,
כדברי הנביא ישעיהו: "הַבִּיטוּ אֶל צוּר חֻצַּבְתֶּם"
(נא, א).
בהמשך
לכך, מדמה המלבי"ם את ארבע האמהות הקדושות לגבעות עולם שעליהן נשענים ההרים,
ועל כך אמר בלעם: "וּמִגְּבָעוֹת אֲשׁוּרֶנּוּ". כפל הלשון 'אֶרְאֶנּוּ
– אֲשׁוּרֶנּוּ' רומז לשתי בחינות של ראיה: 'אֶרְאֶנּוּ' מציין ראיה מקרוב, שהיא בהירה
וברורה יותר, ואילו 'אֲשׁוּרֶנּוּ' (מלשון 'שׁוּר') מבטא מבט מרחוק, שהוא מטושטש
ומעורפל יותר. המלבי"ם מסביר שבלעם נקט בלשון 'אֶרְאֶנּוּ' ביחס לאבות, שכן
זכות האבות גלויה, מאירה ועומדת בבהירות לעין כל. לעומת זאת, זכות האמהות היא
פנימית, צנועה ונסתרת, ולכן נמשלה לראיה מרחוק, ועליה אמר 'אֲשׁוּרֶנּוּ'. השילוב
של כוח האבות וזכות האמהות יוצר מעטפת הגנה רוחנית כפולה המגוננת על עם ישראל
ומרוממת אותו מעל לחוקי הטבע.
לבדד
ישכון
בהמשך
דבריו, עומד בלעם על מאפיין מהותי המונע מעם ישראל להיטמע בין העמים ולהיות מושפע
מהם: "הֶן עָם לְבָדָד יִשְׁכֹּן". בניגוד לאומות העולם שהתערבבו זו בזו
לאורך ההיסטוריה ואיבדו את זהותן המקורית, עם ישראל שומר באדיקות על ייחוסו הטהור
ומקפיד שלא להתערבב בנישואי תערובת עם הגויים.
יתרה
מזאת, גם אומה השומרת על בידול פיזי עלולה לאמץ את תרבות סביבתה ולהיטמע ברוחה. אולם
עם ישראל אינו כן: "וּבַגּוֹיִם לֹא יִתְחַשָּׁב", הוא נבדל מהם
במנהגיו, בחוקיו ובאורחות חייו. השמירה על ייחוד תרבותי ורוחני זה מונעת התבוללות
ומכפיפה את האומה להשגחה אלוקית שאינה טבעית.
המלבי"ם
מסכם שבלעם הבין שכל ניסיון לקלל הוא חסר תוחלת, שכן ישראל מוגנים משני כיוונים: מצד
העבר (מלמעלה), מצד ייחוסם. זכות האבות והאמהות מגוננת עליהם. מצד ההווה (מלמטה), בזכות
אורח חייהם המובדל והנאמן למקור, השומר עליהם מפני כפיפות לחוקי המזל והגורל
השולטים בשאר האומות. בניגוד לעמי קדם שנעלמו מעל בימת ההיסטוריה עקב התערבבותם
בזרים, ישראל נותרו איתנים בזכות שמירת הייחוס וההליכות, ואינם נכללים תחת ההגדרות
הטבעיות של גויי הארץ.
הפרדוקס
היהודי
רובד
נוסף מבאר לנו הנצי"ב מוולוז'ין בפירושו 'העמק דבר'. הוא עומד על חוק טבע
ייחודי והפוך הקיים רק אצל עם ישראל. בקרב אומות העולם, עם הגולה מארצו ומתערבב
בקרב "מארחיו", מאמץ את תרבותם ומבקש להידמות להם זוכה להערכה ולהשתלבות
מהירה. אולם אצל עם ישראל, התהליך הפוך לחלוטין.
הנצי"ב מסביר שכשעם ישראל שומר על ייחודו ועל אורח חייו המובדל
("לבדד"), הוא זוכה לכבוד, להערכה ולשלווה מצד העמים סביבו ('ישכון' -
במנוחה ובשלום), כהבטחת התורה: "וְרָאוּ כָּל
עַמֵּי הָאָרֶץ כִּי שֵׁם ה' נִקְרָא עָלֶיךָ וְיָרְאוּ מִמֶּךָּ" (דברים כח,
י).
אך
ברגע שבו מנסים ישראל להתערבב, להשיל את ייחודם ולהידמות לגויים, מתהפך הגלגל
לרעה: "וּבַגּוֹיִם" – כשהם רוצים להתערבב בתוכם, אזי "לֹא
יִתְחַשָּׁב" - (ישראל) אינם נחשבים עוד בעיניהם, הגויים מתחילים לבוז להם.
הנצי"ב
מייסד יסוד חריף זה על שלוש ראיות היסטוריות: א. הסבר
חורבן הבית (סנהדרין קד ע"א):
הקב"ה ביקש להושיב את ישראל "בטח בדד", מובדלים ומרוממים. אולם הם ביקשו
להידמות לאומות, ועל כן נגזר עליהם עונש מר: "איכה ישבה בדד" – מנודים,
שנואים ובודדים בעל כורחם. ב. סיבת הפיזור בגלות
(פסחים קיח ע"ב): חז"ל דורשים על הפסוק
"בִּזַּר עַמִּים קְרָבוֹת יֶחְפָּצוּ" (תהלים סח, לא), שהרצון להתקרב
לתרבות הגויים ולחבק את אורחות חייהם הוא שגרם לפיזורם של ישראל ולרדיפתם. ג. שעבוד
מצרים (שמות רבה): כאשר בני ישראל במצרים הפסיקו למול את עצמם במטרה להידמות
למצרים ("נעשה כמצרים"), חלה מיד התפנית הנוראה: "הפך לבם לשנוא
עמו", המצרים החלו לתעב ולשעבד אותם, דווקא מתוך הניסיון להידמות להם.
ההיסטוריה
היהודית מוכיחה פעם אחר פעם את חוק הטבע הרוחני שטבע הקב"ה בעמנו: השמירה
על הגבולות הרוחניים והבידוד התרבותי אינה עונש או מגבלה, אלא חומת המגן האמיתית
שלנו. רק כאשר אנו דבקים ב"הן עם לבדד ישכון" מתוך בחירה, אנו זוכים
ל"ישכון", לשבת בבטחה, בשלווה ובכבוד בין העמים, מוגנים בזכות העבר
ונאמנים לייעודנו בעתיד.
הכותב: הרב חגי ולוסקי – מרצה
ומחבר סדרת הספרים 'תורתך שאלתי' על התורה, רב המכר 'כי ישאלך' – על
הגדה של פסח, 'מה שאלתך' – על מגילת אסתר. לתגובות – [email protected]
רוצים
רעיונות יפים לפרשת בלק, שיעשירו את שולחן השבת?
מוזמנים
להיכנס לקישור https://did.li/4eBmC
מעוניינים ברעיונות חינוכיים מפרשת השבוע?
רוצים להיערך כראוי לשולחן שבת?
לחצו על הקישור https://did.li/gq4ZH
או שלחו את המילה 'רעיון' למייל [email protected]
