המלכודת שבהבנה האנושית - לפרשת חוקת
המלכודת שבהבנה האנושית
"זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר צִוָּה ה' לֵאמֹר דַּבֵּר אֶל
בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ פָרָה אֲדֻמָּה תְּמִימָה..." (יט, ב). כותרת
ייחודית זו, "זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה", הפותחת את פרשת פרה אדומה, מופיעה
פעם נוספת בתורה. בפרשת מטות, בעת שהתורה מורה על דיני טהרת הכלים וגיעולי נוכרים
משלל מלחמת מדין, מקדים אלעזר הכהן ואומר: "זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה
אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה" (במדבר לא, כא). נשאלת השאלה, מדוע כתבה התורה 'זאת
חוקת התורה', ולא 'זאת חוקת הפרה' או 'זאת חוקת הכלים'?
קיום המצוות - חוקים ומשפטים
הגאון רבי משה פיינשטיין זצ"ל עומד
על כך בספרו 'דרש משה'. הוא מסביר ששתי כותרות אלו מלמדות חוק ומשפט לכל התורה
כולה: הן במצוות המוגדרות כ"חוקים", שאין השכל האנושי משיג את
טעמן כלל. והן במצוות המוגדרות כ"משפטים", שטעמן מובן, הגיוני
ומתקבל על הלב. בשתיהן מוטל עלינו לקיימן מתוך תודעה של "חוקה".
גם המצווה המובנת ביותר, היא דבר גזירת מלך, שטעמה האמיתי והאינסופי נשגב מבינתנו.
לכל המצוות, גם לאלו שגילתה לנו התורה טעמן, כמו גם אלו שפירשו לנו הגאונים
והראשונים, יש להתייחס כאל גזירת הכתוב, החקוקה ברצון הבורא.
לאור הניסיון, יסוד זה הינו חסם חשוב וחיוני
מפני נפילה רוחנית חמורה.
כשאדם הופך את טעם המצווה לעיקר ותולה בו את קיומה, הוא עלול להגיע לידי טעויות קשות.
כפי שמצינו בגמרא (סנהדרין כא ע"ב) לגבי שלמה המלך, החכם מכל אדם. התורה אסרה
על המלך להרבות נשים וסוסים, וכתבה: "וְלֹא יַרְבֶּה לּוֹ נָשִׁים" (דברים
יז, יז), וגילתה במפורש בהמשך הפסוק את הטעם לכך: "וְלֹא יָסוּר
לְבָבוֹ". שלמה המלך, בחכמתו העצומה, סבר בטעות שהטעם המפורש מהווה את כל
גבולות הדין, ואמר: "אני ארבה ולא אסור". אולם המציאות הוכיחה שהמצווה
היא חוק מוחלט, ומשהשכל האנושי ניסה "להתחכם" על גזירת הכתוב אירעה
השגיאה.
אין אדם חסין מפני טעויות
בהקשר לכך מצינו מקרה דומה. חז"ל גזרו
שאסור לאדם לקרוא ספר בשבת לאור נר שמן. נר השמן של פעם היה מורכב מכלי עם שמן
ופתילה, וכשהשמן החל להתמעט או שהפתילה לא דלקה היטב, האור נחלש. את האור שיפרו בהטיית
הנר, כדי שהשמן יזרום טוב יותר לכיוון הפתילה. הטיית הנר בשבת אסורה,
משום 'מבעיר'. חז"ל עשו "סייג" ואסרו את הקריאה עצמה, כדי
שאדם לא ישקע בקריאתו ויטה את הנר מתוך הרגל, מבלי לשים לב. חז"ל מספרים במסכת
שבת (יב ע"ב): "אמר רבי ישמעאל בן אלישע: אני אקרא ולא אטה. פעם אחת קרא
ובקש להטות. אמר: כמה גדולים דברי חכמים, שהיו אומרים לא יקרא לאור הנר!
רבי נתן אומר: קרא והטה וכתב על פנקסו: אני ישמעאל בן אלישע קריתי והטיתי נר בשבת,
לכשיבנה בית המקדש אביא חטאת שמנה".
רבי ישמעאל, שהיה תנא גדול, אדם במדרגה גבוהה
מאד, סבר שגזירת חכמים נועדה לאנשים פשוטים שעלולים לפעול בהיסח הדעת. המציאות
טפחה על פניו, רבי ישמעאל שקע בלימודו, וכשהאור נחלש, ידו נשלחה באופן טבעי וכמעט
הטתה את הנר. אין אדם חסין מפני טעויות אנוש של היסח הדעת, גם אדם גדול
עלול למעוד. אפילו גדולי הדור אינם עמידים מפני כוחו של ההרגל והיסח הדעת.
השילוב בין מצוות פרה אדומה לגיעולי
נוכרים
מכאן ניתן להבין את הקשר להלכות 'גיעולי
נוכרים' והכשרת כלים. דינים אלו של הוצאת המאכלים האסורים הבלועים בכלי נמנים על המצוות
השכליות בתורה. התורה פותחת מצוות אלו במילים 'זאת חוקת התורה', ללמדנו שגם את
המצווה השכלית והמעשית הזו, שטעמה גלוי לכל, עלינו לקיים בבחינת "חוק".
אין אנו מנקים ומכשירים את הכלים רק מטעמי הבנה הגיונית של "בליעה
ופליטה", אלא בראש ובראשונה מפני שכך גזר עלינו מלך מלכי המלכים
הקב"ה.
הלימוד מורה לנו שמותר ואף רצוי לנסות
להבין את טעמי המצוות (כפי שעשו הפרשנים), בתנאי שברור לנו שקיום המצווה כלל אינו
מותנה בהבנה זו. השילוב בין מצוות פרה אדומה לגיעולי
נוכרים תחת הכותרת המשותפת "זאת חוקת התורה", מגלה לנו את
סוד קיומה הנצחי של התורה. התורה דורשת מאיתנו לבטל את דעתנו מול דעת עליון,
ולהתייחס גם למצוות המובנות ביותר כאל גזירת מלך, שאין לנו רשות להרהר אחריה. רק
מתוך גישה זו של קבלת עול תמימה, יכול האדם להבטיח את נאמנותו המוחלטת לתורה ואת
חיבורו האמיתי לבוראו.
הכותב: הרב חגי ולוסקי – מרצה
ומחבר סדרת הספרים 'תורתך שאלתי' על התורה, רב המכר 'כי ישאלך' – על
הגדה של פסח, 'מה שאלתך' – על מגילת אסתר. לתגובות – [email protected]
מחפשים רעיונות נפלאים לפרשת חוקת,
שיעשירו את שולחן השבת?
אספנו עבורכם תכנים מרתקים, בקישור https://did.li/LEpUY
מעוניינים ברעיונות
חינוכיים מפרשת השבוע?
רוצים להיערך כראוי לשולחן שבת?
לחצו על הקישור https://did.li/gq4ZH
או שלחו את המילה 'רעיון' למייל [email protected]
