"דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן וְאָמַרְתָּ אֵלָיו בְּהַעֲלֹתְךָ אֶת הַנֵּרֹת אֶל מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה יָאִירוּ שִׁבְעַת הַנֵּרוֹת"

(במדבר ח, ב)

מהי הלשון "בְּהַעֲלֹתְךָ אֶת הַנֵּרֹת"? מבאר רש"י: "על שם שהלהב עולה כתוב בהדלקתן לשון עליה שצריך להדליק עד שתהא שלהבת עולה מאליה".

הכתוב בא ללמד שכאשר הכהן מדליק את הנרות, עליו לעסוק בכל נר "עד שתהא שלהבת עולה מאליה", ואז יעבור לנר הבא.

מדוע כה חשוב לעסוק בכל נר "עד שתהא שלהבת עולה מאליה", ומהו המסר הכללי הנלמד מכאן?

מקובל לראות בכך ביטוי לדרכו הכללית של האדם בלימוד תורה ועשיית מצוות. בתחילה, אדם צריך “להדליק” את האש בקרבו - להילחם מול היצר, הכבדות, הטבע הגשמי וחוסר החשק, ויחד עם זאת, המטרה היא להדליק את האש עד שלבסוף, “תהא שלהבת עולה מאליה”, היינו, שבסופו של דבר תהפוך אותה אש של תורה ומצוות לחלק מהאדם וטבעו, ותבוא בדרך טבעית יותר, בפחות מאמץ ויגיעה.

הרב חנן פורת ז"ל כתב בספרו “מעט מן האור”: “ניתן ללמוד  עוד יסוד עמוק מכל עמוק, מהנחיה טכנית זו, להדליק ‘עד שתהא השלהבת עולה מאליה’. ‘אדם לעמל יולד’, ואף בתורה ובעבודת ה’ בכללה לא ניתן להשיג דברים ללא יגיעה, ולפיכך ‘מצוה להדליק’ את נר התמיד, המבטא אור תורה ועבודה, על כל המאמץ הכרוך בהפקת השמן והכנתו להדלקה. אך תכלית עבודת ה’ אינה ‘להוציא את המיץ’ מהאדם ולבחון את יכולת סבלו, אלא היפוכו של דבר: להביאו למדרגה בה תהא עבודת ה’ נעשית ב’כיף’ ובעונג - ‘עד שתהא השלהבת עולה מאליה’ - ללא טורח ויגיעה”.

וממשיך המחבר (בשם הראי”ה קוק זצ"ל) שעל פי זה מוסברת לשון הכתוב (ישעיהו מ, לא): “וְקוֹיֵ ה’ יַחֲלִיפוּ כֹחַ יַעֲלוּ אֵבֶר כַּנְּשָׁרִים יָרוּצוּ וְלֹא יִיגָעוּ יֵלְכוּ וְלֹא יִיעָפוּ”, לכאורה, מהי הלשון “יַחֲלִיפוּ כֹחַ”? הרי אדם אוגר כוח וכד’, ולא “מחליף” כוח! ומהו “חילוף” זה? אלא הפירוש הוא כאמור לעיל, שהכוח הנדרש בתחילת הדרך שונה מהכוח בהמשך: בתחילה, האדם מגייס כוח להילחם נגד היגיעה והטבע, ולאחר מכן, כשזוכה האדם, מתחלף הכוח והופך לכוח רוחני, של “שלהבת עולה מאליה”. וזהו ההמשך: “יַעֲלוּ אֵבֶר כַּנְּשָׁרִים יָרוּצוּ וְלֹא יִיגָעוּ יֵלְכוּ וְלֹא יִיעָפוּ".

מהאתר: לימוד יומי - https://limudyomi.com/