"תנו רבנן: כשנכנסו רבותינו לַכֶּרֶם בְּיַבְנֶה אמרו: עתידה תורה שתשתכח מישראל.. תניא: רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי אומר: חס ושלום שתשתכח תורה מישראל, שנאמר (דברים לא, כא): כִּי לֹא תִשָּׁכַח מִפִּי זַרְעוֹ".

(מסכת שבת, קלח, ב)

כל הורה רוצה שסיפורו וסיפור משפחתו יעברו הלאה לדורות הבאים. כל עם, לאום, חברה, מדינה וכיוצא באלו רוצים שסיפורם יעבור ויסופר לדורות הבאים.

זה אינסטינקט טבעי לרצות להעביר את הסיפור והמורשת הלאה. לכן יש אלבומים, סרטים, שירים, אנדרטאות, אתרים, אירועי זיכרון וכן הלאה, ומטרת כל אלו היא לספר את הסיפור: "כִּי לֹא תִשָּׁכַח מִפִּי זַרְעוֹ".

המילים הללו - "כִּי לֹא תִשָּׁכַח מִפִּי זַרְעוֹ", לקוחות מתוך דבריו של המנהיג והנביא הגדול משה רבינו לפני מותו. במילותיו האחרונות הוא אומר לעם (דברים לא, כא): "וְהָיָה כִּי תִמְצֶאןָ אֹתוֹ רָעוֹת רַבּוֹת וְצָרוֹת וְעָנְתָה הַשִּׁירָה הַזֹּאת לְפָנָיו לְעֵד כִּי לֹא תִשָּׁכַח מִפִּי זַרְעוֹ".

במילים שלנו - צפויים לכם במהלך הדורות ימי משבר, מצפות לכם במהלך ההיסטוריה תקופות קשות. כדי לצלוח את כל אלו ולהמשיך הלאה, תדאגו שהתורה, המורשת, הסיפור והשירה הנצחית הזו של העם היהודי יעברו הלאה מדור לדור, ולא יישכחו "מִפִּי זַרְעוֹ".

בל"ג בעומר פוקדים רבבות את קברו של התנא רבי שמעון בר יוחאי (רשב"י) במירון. בפתח מתחם הקבר של רשב"י במירון רשום בגדול המשפט "כִּי לֹא תִשָּׁכַח מִפִּי זַרְעוֹ".

אל המקום הזה הגיעו ומגיעים במשך שנים רבות הורים וילדים נרגשים, כדי לבצע את טקס "החלאקה" - התספורת הראשונה לילד בן השלוש. שרים, רוקדים, מתרגשים ומבטיחים להמשיך לספר את הסיפור גם לילד הזה ולדורות הבאים - כדי שכל האוצר היהודי, הערכי והלאומי שנצבר במשך אלפי שנים בקורות ימי ישראל, יעבור הלאה לדורות הבאים, כדי ש"לֹא תִשָּׁכַח מִפִּי זַרְעוֹ".

סופי המילים של "כִּי לֹא תִשָּׁכַח מִפִּי זַרְעוֹ" יוצרות את המילה "יוחאי".

רבי שמעון בר יוחאי, תלמידו של רבי עקיבא, חי בדור שלאחר חורבן הבית. עליו ועל חבריו להנהגת העם הוטלה המשימה והאחריות לצאת מן המשבר ולהנהיג את העם קדימה. רבי שמעון ביחד עם בנו אלעזר נכנסים למערה ליד פקיעין כדי לייצר על ידי חיבור בין דורי, של אב ובנו, חיבור שיבטיח את ההישרדות וההמשכיות של המשפחה והעם - ושלנצח "לֹא תִשָּׁכַח מִפִּי זַרְעוֹ".

כדי לספר את סיפורו ולשמור על תורתו ומורשתו, העם היהודי לא נזקק לפסלי ענק, אנדרטאות או תהלוכות ניצחון מפוארות. כדי לספר את סיפורו במובן הרחב והעמוק - העם היהודי עשה פעולה פשוטה מאוד - הושיב יחדיו הורים וילדים, סבים וסבתות, נכדים ונכדות, כדי שפשוט ידברו, ילמדו, ייהנו ויספרו את הסיפור הלאה.

כך באינטימיות משפחתית, סביב השולחן, מעבירים את המורשת והסיפור האישי, המשפחתי והלאומי - רק כך מבטיחים לדורות עולם "כִּי לֹא תִשָּׁכַח מִפִּי זַרְעוֹ".

אבי רט, מהספר: "נחת רוח - תובנות על פרשות השבוע ומעגל השנה"