"וזכרתי את בריתי יעקוב ואף את בריתי יצחק ואף את בריתי אברהם אזכר והארץ אזכר” (ויקרא כו,מב). 'דבר אחר: "יד ליד לא ינקה רע", אמר רבי פינחס: זה שהוא עושה צדקה ומבקש ליטול שכרה מיד. אמר רבי סימן: כאינש דאמר: הא שקא והא סלעא והא סאתא, קום כול. ותדע לך שהוא כן, שהרי אבות העולם אילו בקשו ליטול שכר מצות שעשו בעולם הזה מאיכן היתה הזכות קיימת לבניהם אחריהם? הוא שמשה אמר לישראל: "וזכרתי את בריתי יעקב" וגו' (יר' סנהדרין י,א). 'הא שקא. והרי הסלע והמדה, קום ומדוד מיד. הוא שמשה אמר לישראל: "וזכרתי את בריתי" וגו'. לפי שהם לא רצו לקבל שכרן אלא שיעמוד זכותם לבניהם אחריהם, וזהו הברית שהקב"ה זוכר להם' (פני משה). במדרש מופיע ביתר חומרה: 'אמר ר' פנחס: כל מי שעושה מצוה ומבקש ליטול שכרו עליה מ"יד ליד" - "לא ינקה רע", רשע הוא ואינו מניח לבניו כלום. אמר ר' סימון: כאינש דאמר: 'הא סקא, הא סילעא, הא סאתא, קום טול'. כך, אילו בקשו אבות הראשונים ליטול שכר מצות קלות שעשו בעולם הזה, מהיכן היתה זכות עומדת לבניהם אחריהם? שהרי הוא אומר "וְזָכַרְתִּי אֶת בְּרִיתִי יַעֲקוֹב"' (ויק"ר לו,ג). 'הא סקא והא סלעא. שמי שמבקש שכרו מיד דומה לאיש שקונה תבואה במעותיו ומביא המדה שימודו לו מיד מהרה, ומי שעושה כן להש"י הוא מגונה שמראה שהוא שלם במעשיו ולא חטא מעולם ומעורר עליו הדין להענישו על חטאיו' (מהרז”ו). דרשה קרובה לזה מובאת בשמו"ר: 'דָּבָר אַחֵר: "זְכֹר לְאַבְרָהָם”, הֲדָא הוּא דִּכְתִיב (משלי יא, כא): "יַָד לְיָד לֹא יִנָּקֶה רָע”, אָמַר רַבִּי פִּנְחָס הַכֹּהֵן בֶּן חָמָא: אִם עָשִׂיתָ מִצְוָה אַל תְּבַקֵּשׁ מַתַּן שְׂכָרָהּ מִיָּד לְיָד, לָמָּה? שֶׁלֹא תִנָּקֶה, שֶׁאֵין אַתָּה מִתְנַקֶּה מֵעֲוֹנוֹתֶיךָ וְרָשָׁע אַתָּה נִקְרָא, שֶׁלֹא בִקַּשְׁתָּ לְהַנְחִיל לְבָנֶיךָ כְּלוּם. שֶׁאִלּוּ בִּקְשׁוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב מַתַּן שְׂכָרָן שֶׁל מִצְוֹת שֶׁעָשׂוּ, הֵיאַךְ הָיָה (משלי יא, כא): "זֶרַע צַדִּיקִים נִמְלָט”? הֵיאַךְ הָיָה מַזְכִּיר: "זְכֹר לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיִשְׂרָאֵל”? מִיָּד: "וַיִּנָחֶם ה'”, הֱוֵי: "יָד לְיָד לֹא יִנָּקֶה רָע”' (שמו”ר מד,ג). מסביר היפה תואר: 'שאין אתה מתנקה - פי' כי האדם מתנקה מעונותיו ע"י היסורים שיסבול בעוה"ז כדאיתא בספ"ק דקדושין. ואם יבקש שכרו בעוה"ז ולא יסבול יסורים לא יהיה מתנקה מעוונות שבידו. האיך היה מזכיר זכור לאברהם - פי' כי אם בקשו שכרם אז נתמעטה זכותם, שהיו עובדים את ה' על מנת לקבל פרס, והלואי שתעלה הזכות לעצמן. ועתה גברה זכותם גם להציל את בניהם'. אולי אפשר כרמז שלכן נאמר בפס' פעמיים "אזכר", אחד על האבות ואחד על הארץ, כדי לחבר ביניהם ולומר: כמו שזכירת הארץ זה בשל מעלת הארץ, והיא מעולם לא ביקשה לקבל שכר על עצמה; ואף כרמז בארץ כרמז לענוה, כעין הארץ שנמוכה לגמרי, וכעין שהתגלה באבות – באברהם שדימה עצמו כארץ בבקשתו מה': “ויען אברהם ויאמר הנה נא הואלתי לדבר אל אדנ'י ואנכי עפר ואפר" (בראשית יח,כז), כעין שאין לו שום זכות לדבר ולבקש מה'; כך גם האבות לא ביקשו שכר לעצמם ולכן חלה מכח זכותם זכירה לבניהם. לכאורה מפשטות המדרש בשמו"ר נראה שנקרא רשע בגלל שלא ביקש להנחיל זכות לבניו (אמנם בויק"ר משמע שזהו שני דברים, כיון שנאמר ב-ו' ולא ב-ש' כבשמו"ר. אולם אפשר לחברם ולומר שנקרא רשע ע"ש שלא השאיר לבניו, אולם מדגיש הויק"ר שכיון שהשתמש אז לא יקבלו בניו בכלל זכות, שה' לא יחשיב להם בכלל את מעשיו), שבפשטות זה משום שנחשב אכזרי בשל כך, וממילא מי שיש בו מידה זו נקרא רשע. אולם נראה שיש בזה יותר עומק, כיון שלא משאיר לבניו מזכותו יצא שבניו לא ינצלו כשיחטאו (כמו שאומר המדרש: 'הֵיאַךְ הָיָה (משלי יא, כא): "זֶרַע צַדִּיקִים נִמְלָט”?'), וממילא יצא מזה מיעוט לגילוי שם ה' בעולם, כיון שבניו יאבדו מבנ"י מגלי שם ה' בעולם. יוצא שבמעשיו דאג לעצמו ולא אכפת לו מגילוי שם ה' ולכן נקרא רשע. לכן מובן שהביא המדרש ראיה מהפס' כאן כיון שבו נרמז שגם כשבנ"י חוטאים גדולים, כמו שמופיע בפס' אצלנו, ונענשים קשות, בכ"ז בשורש בנ"י יש מעלת קדושה לגילוי שם ה' בעולם ולכן ראוי לכפר להם והם עתידים לשוב בתשובה. שזהו שכאן בפס' נכתב "יעקוב" עם וו' ומסביר רש"י: '"וזכרתי את בריתי יעקוב" - בחמשה מקומות נכתב מלא, ואליהו חסר בחמשה מקומות; יעקב נטל אות משמו של אליהו ערבון שיבוא ויבשר גאולת בניו'. שיש רמז לגאולה, שאז העולם יתוקן, וזה ע”י בנ”י. (אולי גם כרמז: 'ולמה נאמר באברהם וביצחק "אף", וביעקב לא נאמר "אף"? אלא מלמד שמטתו של יעקב אבינו שלימה' [ספרא], שמעבר לפשט אולי גם מרמז שיש שלמות בבנ”י, שזה מתגלה לעתיד לבא, כמו שיעקב ביקש לגלות את הקץ במיטתו). אולי לכן נרמז באות וו' ובחמשה מקומות, שכך זהו כעין רמז לתורה – ששה (ו') סדרי משנה – התושב”ע, וחמשה חומשי תורה, שזהו שלמות התורה שמתגלה בבנ”י. (וחמשה אצל יעקב וחמשה אצל אליהו, כעין עשרת הדברות שהן חמש בכל לוח).