"והתקדשתם והייתם קדשים כי אני ה' אלקיכם” (ויקרא כ,ז). 'דאמר רב יהודה אמר רב, ואמרי לה במתניתא תנא: (ויקרא כ, ז) "והתקדשתם", אלו מים ראשונים. "והייתם קדושים", אלו מים אחרונים. "כי קדוש", זה שמן. "אני ה' אלקיכם", זו ברכה' (ברכות נג ב). (אמנם לכאורה לא נאמר כאן בפס' “כי קדוש"? ולכן הגר"א שינה את הפס' [לויקרא יא,מד], אלא שגם לשיטתו אין זהו כמו הפס' שהביא, ולכן שינה את הנוסח. אולם אולי אפשר שהלימוד הוא מהפס' שלנו, והלימוד הוא מהמילה "כי" רק שהגמ' מסבירה, שה"כי" הזה פרושו שה' קדוש [שזהו המשך הפס'], ולכן כעין הביאה הגמ' "כי" מהפס' והשלימה 'קדוש' כהסבר שה"כי" זהו במובן 'משום' [נתינת טעם] וממילא זהו שהסיבה היא משום גילוי קדושה, וזהו כעין שנאמר 'כי קדוש', ולכן נדרש על ניקיון ידיים כמו שנאמרו ענייני קדושה קודם ודרשו אותם על ניקיון ידיים). הגמ' מביאה את הפס' כאן כאסמכתא לנטילת ידיים ('אע״ג דנפקא לן הכא מקרא, אסמכתא בעלמא הוא' [תוס' רא"ש]), ודרשו זאת ע"פ הסדר שעשו (נטילת ידיים ראשונים ובסוף הארוחה נטילת ידיים אחרונים וכו'). אולם אולי רמזו יותר מזה, שמובא בגמ': 'מים ראשונים האכילו בשר חזיר, מים אחרונים הרגו את הנפש' (יומא פג,ב). 'מים ראשונים האכילו בשר חזיר – פונדק ישראל היה מוכר לישראל דברים המותרים ומאכילם ומוכר לנכרים בשר חזיר מבושל, בא ישראל לפונדק וראהו שלא נטל ידיו כשהסב לאכול ונתן לפניו בשר חזיר. מים אחרונים הרגו את הנפש – זו היא אשתו של זה, שאילו נטל מים אחרונים דרך הנוטלים ידים לקנח את שפמם בידים טופחות ולא היו עדשים נראין' (רש"י). מים ראשונים האכילו חזיר, ונאמר על החזיר שהוא מראה עצמו כטהור אבל הוא טמא, ונאמר על עשו שכך הוא מתגלה בגילוי ערווה: '"ויהי [עשו] בן ארבעים שנה". הה"ד (תהלים פ, יד): "יכרסמנה חזיר מיער". ר' פנחס בשם רבי סימון: מכל הנביאים לא פירסמוה אלא שנים, משה ואסף. משה אמר (דברים יד, ז): "ואת החזיר כי מפריס פרסה הוא", אסף אמר: "יכרסמנה חזיר מיער". למה הוא מושלה בחזיר? אלא מה חזיר הזה בשעה שהוא רובץ הוא מפשיט את טלפיו כלומר שאני טהור, כך מלכות הזאת הרשעה גוזלת וחומסת נראת כאלו מצעת את הבימה. כך עשו כל ארבעים שנה צד נשי אנשים ומענה אותם, וכיון שהגיע לארבעים שנה דימה עצמו לאביו. אמר: מה אבא נשא אשה בן ארבעים שנה, אף אני נושא אשה בן ארבעים שנה. הה"ד: "ויהי עשו בן ארבעים שנה"' (ב"ר סה,א). והנה כאן בפס' נאמר להיות קדושים, וזה מתגלה בעניין ע"ז ובעניין עריות: '״וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים״ – זוֹ קְדֻשַּׁת פְּרִישׁוּת עֲבוֹדָה זָרָה' (ספרא). 'ומנין שישראל נקראו קדושים בעת ששומרים עצמם מן הניאוף ומן הזמה? שכן כתיב: "והתקדשתם והייתם קדושים כי אני ה׳ אלקיכם”, מכאן בזמן שאתם קדושים, הוא לכם לאלוק' וכו' (במדבר רבה ט,ז). לכן כיון שכאן נרמז על ע”ז ועריות לכן למדו למים ראשונים שמקדש את האדם ומרחיקו מחטאים אלו (ובכלל), שאלו חטאים של כוחות גשמיים חזקים (שזהו ע”ז שעובדים לכוחות הטבע ששולטים בעולם, וכן ערווה יצרו החומרי התאוותי מושכו חזק ביותר), וזה מתגלה באכילת חזיר כרמז לגילוי חזיר, שזה מרמז על ע”ז וערווה: החזיר מראה עצמו כאילו הוא טהור על אף טומאתו, שכך כרמז בע”ז שזהו כעין ניצוץ של עבודת ה' אבל בטומאה, שראשית הע”ז היתה בעבודת ה' שהתעוותה (רמב"ם; הל' ע"ז א,א-ב), וכן הכח הדוחף לע”ז זהו משורש הקדושה שגילתה גילוי ה' בכל דבר (לכן בביטול הע”ז יצא גור אריה של אש מקה”ק [יומא סט,ב], שכח מעלת השכינה ירדה בשביל ביטול הע”ז [כמו שהסביר מרן הרב זצ”ל]). וכן גילוי החזיר מתגלה בעשו בעניין שהיה צד נשים וכו' שזהו עניין של ערווה. מים אחרונים הרגו את הנפש, כרמז שמים אחרונים זה משום סכנת מלח סדומית שמעוור את העיניים (חולין קה,ב), וסומא חשוב כמת (נדרים סד,ב) [ואף כרמז שהרג את אשתו בעקבות שהחזירה את הכסף, וזה בעקבות שעבדו עליה ונתנו סימן שאכלו עדשים בבוקר, וזה בעקבות שלא ניקה פיו ולכן ראו עדשים, כך שזהו עניין של גילוי ראיה (שמעוור) וקשר למיתה (שזהו כעין מלח סדומית שמעוור ועיוור חשוב כמת, שזהו עניין ראיה ומיתה)]. נראה שבמים אחרונים כעין מציל ממוות (היפך ממי שלא רוחץ), וזה נרמז ב"והייתם קדשים" , "הייתם" לשון הויה, כרמז לקיום בעולם; שזהו שרומז למים אחרונים. (אולי גם מלח סדומית כרמז למיתה כגילוי סדום שהתהפכה והאנשים מתו, ונעשתה גופרית ומלח; שכך רומז מלח וסדום). היסוד ההתחלתי לנטילת ידיים ראשונים הוא בשלמה: 'אמר רב יהודה אמר שמואל: בשעה שתיקן שלמה עירובין ונטילת ידים, יצתה בת קול ואמרה (משלי כג, טו): "בני אם חכם לבך ישמח לבי גם אני", ואומר (משלי כז, יא): "חכם בני ושמח לבי ואשיבה חרפי דבר"' (עירובין כא,ב). אולי דווקא שלמה תיקן זאת כדי להתחזק בקדושה וטהרה, כיון שהוא נשא נשים כמלך והיה חשש שמתוך ריבוי נשיו ידרדרוהו לקשר לע"ז, כמו שנעשה בזקנותו שנחשב כאילו הוא היה קשור לע"ז (מלכים א יא,ד), לכן תיקן התחזקות בגילוי טהרה בקודש, כעין היפך מנשיו שעבדו לע"ז שזהו היפך מהקודש. וגזר זאת על כל ישראל כיון שברבים זה מחזיק טוב יותר ומשפיע יותר; וגם הטיית לבבו השפיע על כלל ישראל, שבעקבות כך התדרדרו גם שאר בנ"י לע"ז. לכן הוא היסוד למים ראשונים שקשורים לטהרה והתחזקות שלא להתדרדר אחר היצרים הגסים שבאדם שזה מתגלה בערווה וע"ז, כמו שנשיו (כעין ערוה) היטו את לבבו לע"ז. אולי לכן דרשו: 'דרש רב עוירא, זמנין אמר לה משמיה דרבי אמי, וזמנין אמר לה משמיה דרבי אסי: כל האוכל לחם בלא נטילת ידים כאילו בא על אשה זונה, שנאמר (משלי ו, כו): " כי בעד אשה זונה עד ככר לחם"' (סוטה ד,ב). שיש קשר לערווה ולאכילה, שבשני אלו האדם והבהמה דומים, לכן באכילה בחייתיות זהו כעין פגם גם שמתגלה בערווה חייתית שזהו כעין אשה זונה. אולי אפשר כרמז שנוטלים ידיים להיטהר לפני אכילה, כדי לתקן את האכילה והעולם, שלכן זה מתגלה בלחם, שזהו כרמז לעץ הדעת שהיה חיטה (ע"פ שיטת ר"י בברכות מ,א), וזה בנטילת ידיים כגילוי טהרה, שכך מגלים כעין: '״וָדָעַת״ — זֶה סֵדֶר טְהָרוֹת', שכך מטהרים את הידיים בחיבור לטהרה שלא להתדרדר אחר התאוות, ובכך מתקנים גם את הדעת שנעשתה מעוותת מעץ הדעת.